אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נפתולי המחשבה של אהוד (ברק)


מר ביטחון

נפתולי מחשבה פתלתלה מולידה רעיון, דעה הבונהתדמית כביכול שאני כל יכול,אין כמותי, אין בלתי, ואני הוא הכול.

בהִבָּנֶה התדמית ותשתרש, ארמה עצמי, כלום לא אראה,מלבד התדמית שמול עיניי.כל השאר, הוא בלאי ואין ליעימו דבר, כל קשר או עניין.

כסומא המגשש דרכו באפלה, במקלו מכה לימין ולשמאל,כך מפזר אני שקרים לעצמי וסביבתי , כי איני רואהמלבד התדמית מאומה.

(מתוך "נפתולי המחשבה", שיר מאת מחבר בשם עזרא, שמצאתי באינטרנט)

על מושבו בפסגת משרד הביטחון יושב אהוד ברק והוגה בעתידו. למעלה משנה חלפה מאז החל לכהן כשר הביטחון, וההישג הממשי היחיד אותו ברק יכול להציג בפני קהל חסידיו הוא הכפלת הזמן העומד לרשות תושבי יישובי הדרום לתפיסת מחסה מהרגע שהוכרז "צבע אדום" (מ 15 ל 30 שניות, "ידיעות אחרונות" מיום 16 במרץ, 2008). למעלה משנה של תיכמונים, קומבינות ואיומי סרק, והמרחק למשרד ראש הממשלה לא התקצר במאומה. בשלב הנוכחי אהוד ברק מתקשה למלא את החלל שהותיר אחריו קודמו בתפקיד, אך אין זה גורע כהוא זה מיומרותיו הראש-ממשלתיות. התסכול נשאר בעינו. הוא מרבה להגות בדמות אחרת מההיסטוריה היהודית, משה רבינו. שגם לה נאמר כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא. אכן נחמה פורתא.

על הפרק – ספטמבר. חודש ספטמבר כבר מעבר לפינה, וכמו שנאמר בשירו של קורט ווייל, הימים מתקצרים בהגיע ספטמבר, ולא נותר זמן למשחקי המתנה (the days grow short when you reach september, one hasn't got time for the waiting game). בשעתו זה נראה רעיון מבריק, להשתמש בפריימרי'ס של "קדימה" ככסת"ח להמשך החברות בממשלתו של ה"בלתי ראוי", ובהתאם סוכם עם היועצים תעירו אותי בסוף ספטמבר (wake me up when september ends). עכשיו, עם שוך ההתלהבות הראשונה, זה נראה קצת פחות מרתק. האפשרות שכאשר הוא יתעורר מה שהוא ישמע יהיה "מת אב ומת אלול, וגם תשרי עבר, ואולמרט בכל זאת נשאר" נראית ממשית יותר מתמיד. אין ברירה, צריך להתכונן לזיג-זג הבא, ועל מנת שזה לא יבוא כהפתעה של הרגע האחרון, יש להכין כבר עכשיו הסבר משכנע להמשך החברות בממשלתו של ה"בלתי ראוי".

דרכו של אהוד ברק בפוליטיקה הישראלית מזכירה תופעה פיסיקלית הידועה בשם "תנועת בראון". זו תנועה שהמאפיין אותה היא שורה מתמשכת של תפניות פתאומיות המתרחשות באופן אקראי לחלוטין. אצל ברק זה בא לידי ביטוי בהחלפת דעות ושינויי עמדה המתרחשים בקצב מסחרר, שאיננו מותיר למסתכל כל אפשרות לדעת מה היא עמדתו של ברק בנושא כזה או אחר ברגע נתון (זו כמובן שאלה טובה אם ברק בעצמו יודע, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). במאמר מוסגר כדאי לציין שמדענים, בבואם להסביר את התופעה של תנועת בראון, משתמשים לעתים קרובות במונח "הליכת שיכור". מאחר ואינני מכיר את ברק מקרוב, אינני יודע אם הוא נמנה על חובבי הטיפה המרה, אבל לפעמים קשה להשתחרר מהרושם שיש קשר.

חורצי לשון ודורשי רעתו של ברק רואים טעם לפגם בשיטתו זו של ברק ומכנים אותה בבוז "זיג-זג". כמו הטיפשים בסיפור לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", אנשים אלה אינם מבינים שמה שהם רואים זה לא מה שהם רואים, ושרק החכמים שבעם יכולים לראות את מה שהם (הטפשים) לא רואים. לא ככל האדם ברק. לסתם אדם דרושים ימים או שבועות, לפעמים אפילו חודשים כדי לקלוט את המתרחש ולהחליט לשנות עמדה (יש וזה לא קורה אף פעם). אצל ברק זה לוקח חמש דקות, לפעמים גם חמש שניות תספקנה. ניקח לדוגמא את המתרחש בימים אלה בחזית הרגיעה בדרום. כל מה שקוראים, רואים ושומעים בחדשות זה סוגרים – פותחים – סוגרים – פותחים – סוגרים – פותחים ---- אפשר היה לחשוב שמדובר לא במעברים אלא בריץ' רץ'. בנוסף לכך שאף אחד אינו יודע ברגע נתון אם המעברים סגורים או פתוחים (גם כאן זו שאלה טובה אם ברק בעצמו יודע), הריץ' רץ' הביא לכך שהרגיעה, עליה מרבים לדבר, מצטמצמת עכשיו לשאלה של פתיחת או אי פתיחת המעברים. העובדה שהרגיעה כללה גם התייחסות להפסקה בשיגור הקסאמים, נדחקה למושב האחורי. זה אולי נראה כמו זיג-זג, אבל למעשה זה משקף את תיחכומו של ברק. המדיניות של "סוגרים – פותחים – סוגרים – פותחים – סוגרים – פותחים" מהווה תחליף לחוסר המענה (או יותר מדוייק לחוסר הנכונות לתת מענה) לקסאמים שמסרבים לרדת מהבמה. למרות שהוא למעשה לא עשה כלום, אף אחד לא יכול להאשים את ברק שהוא יושב באפס מעשה. נו, תגידו שזה לא חכם?

אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה ברוב משכנע ב 1999, אחרי מסע רצח אופי חסר תקדים שהתנהל בתקשורת נגד קודמו בתפקיד, בנימין נתניהו. גל האהדה בתקשורת עם כניסתו של ברק למשרד ראש הממשלה השתווה לזה שהיה לבן גוריון בשיאו. היה רק קול צורם אחד, שמעטים היטו לו אוזן, במקהלת הלל והשבח הזאת. ימים מספר אחרי נצחונו בבחירות של ברק, עיתונאית בשם חנה קים פרסמה בעיתון "הארץ" מאמר בשם סוף הדרך בין הטיפות ("הארץ", 1 ביוני, 1999). במאמר, שהיה סקירה של הקריירה של ברק עד לנצחונו בבחירות, הופיע המשפט הבא "כבר בימים ההם, עוד לפני שמונה לרמטכ"ל, ידע ברק שלא להרטב והלך בין הטיפות". במהלך המאמר הכותבת עסקה בהרחבה בשאלה אם כשרונו זה של ברק (היכולת ללכת בין הטיפות מבלי להרטב) יעמוד לו גם כאשר הוא מכהן כראש הממשלה, חשוף לזרקורי התקשורת. בדיעבד אנחנו יודעים שחנה קים היתה היחידה שקראה נכון את העתיד. ברק התגלה כגדול הכושלים בין ראשי הממשלה שהיו למדינת ישראל. במהלך תקופת כהונה של פחות משנה וחצי (תקופת הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה במדינת ישראל) הוא הצליח לגרום יותר נזק מאשר כל ראש ממשלה לפניו או אחריו. בראשית 2001 הוא הובס באופן מוחץ ע"י אריק שרון שרק חצי שנה קודם לכן אף אחד לא נתן לו אפילו צל של סיכוי להגיע לראשות הממשלה. הכשלון האלקטוראלי של ברק ב 2001 האפיל במימדיו על זה של נתניהו ב 1999, אבל למרות שהתקשורת מזכירה לנו כל יום שני וחמישי (לפעמים גם ביום שלישי ובערב שבת) שנתניהו "הועף" ע"י הציבור, לא תמצאו בתקשורת ולו מילה אחת על ה"הישג" של ברק בתחום הזה. מאז שובו של ברק לחיים הפוליטיים לפני כשנה וחצי, שוררת שתיקה רועמת בתקשורת בכל מה שקשור ל"הישגים" ול"נסיון" שהוא צבר בתקופת כהונתו כראש ממשלה. מיותר להזכיר שהתקשורת נמנעת באופן שיטתי מלהתייחס אפילו ברמז ל"הצלחתו" האלקטוראלית של ברק ב 2001.

להצטרפותו של ברק לממשלתו של אולמרט (ממשלת שני האהודים), התלוו הרבה צפיות שסו"ס יחול שינוי של ממש, שסו"ס יהיה למדינת ישראל שר ביטחון על אמת. כולם קיוו ש"מר ביטחון", האיש ש"חילץ" אותנו מהבוץ הלבנוני בשנת 2000, ידע להתמודד עם אתגרי "פוסט לבנון 2". זה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, מול עינינו מתגשמת אימרתו של קארל מארכס שכאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה זאת טרגדיה, בפעם השניה זאת פארסה. כמו בסיבוב הראשון, כהונתו השניה של ברק כשר הביטחון משופעת באיומים נוסח הרשל'ה ("אם לא תתנו לי לאכול, אעשה מה שאבא שלי עשה!" "מה עשה אבא שלך?" "הלך לישון רעב . . ."). הערבים, שלמדו בינתיים להכיר את אוצר ההומור היהודי, כבר אינם צוחקים אפילו מהבדיחה.

הדיאלוג המתמיד המתנהל בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו מזכיר פזמון מהמחזמר "אני אוקלי אשת לפידות" (annie get your gun), בו שני הכוכבים מתגרים אחד בשני במלים "כל דבר שאתה יכול לעשות, אני יכול לעשותו יותר טוב" (anything you can do, i can do better). במקרה של שני האהודים נוסח יותר הולם יהיה "כל נזק שאתה יכול לגרום לו, אני יכול לגרום יותר"

אחד מברי הפלוגתא שלי, מחסידיו ה"שרופים" של ברק, אדם המתגאה ביכולתו לצפות את הנולד, הצהיר לא מזמן חד משמעית ש"בספטמבר יבוא הקץ על עידן אולמרט". יותר מאוחר, בדוא"ל פרטי ששלח לי, הוא כבר דבר על "אוקטובר – נובמבר", ולאחרונה, באחד הפורומים, הוא כבר מזכיר את דצמבר. מאחר והוא נמנע מלציין באיזו שנה מדובר, ייתכן מאוד שהלו"ז אותו הוא צופה הוא בהחלט ריאלי.

אני מציע לכל המצפים לנפילתו המהירה של אוולמרט, ובראש ובראשונה לאהוד ברק, להזדיין בסבלנות ולהכין אורך נשימה. זה לא יקרה כל כך מהר. אולמרט עוד יוכל לאמר, בהשאלה מאימרתו המפורסמת של מרק טוויין, החדשות על תום כהונתי היו קצת מוגזמות.

לסיום בית נוסף מהשיר בו פתחתי את המאמר:

פקח עיניים נוד מנופח,התבונן, הבחן , איך נפתולימחשבה פיתלו ועיוותו דעתך,יצרו נוד מנופח שבינו לעצמולא נותר דבר מלבד התדמית,שהינה התרמית, שאינה תורמתדבר, מלבד חשיבות עצמיתמדומה, מרומה ומרמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר