אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בית ספר לשלום כאילו אין, חניכים ובוגרים בכל זאת יש


פרק ראשון – המדרשה שלא היתה ולא נבראה the school that never was לא בכל יום אדם זוכה שפרי דמיונו הפרוע יקרום עור וגידים ויהפוך לבשר ודם של ממש. במאמר קודם, ספרתי על בית ספר לשלום, מדרשה (מדרסה למען הדיוק) בה שוחרי שלום ש"תורתם אומנותם", שוקדים על לימוד יסודות תורת העכשיו. בית ספר כזה איננו קיים במציאות, לפחות לא במתכונת אותה תיארתי. אבל אני חייב לסייג את הצהרתי זאת. הקביעה שאין מוסד כזה היא בערבון מוגבל בלבד. מעבר לרשימת ה"אכסניות" העונות בצורה כזאת או אחרת לתיאור שלי, אותן הבאתי בתשובה לתגובתו המתלהמת של אחד ממבקרי המאמר שלי, כדאי להקיש בגוגל את המושג "בית ספר לשלום נווה שלום". זה חומר קריאה מעניין. המוסד אותו תארתי אינו קיים אלא בדמיוני, אבל אינני יכול להשתחרר מההרגשה שבכל זאת יש שם מה שהוא, ושלא בכוונה דרכתי על קן של צרעות. הפירות הבאושים של החינוך שהיה ניתן במדרשה כזאת, אילו היתה קיימת, ממלאים את ציבור פעילי העכשיו, פעילים הצועדים בסך עם רוממות השלום בפה, ושנאה יוקדת לחולקים על עמדתם בלב.ג'ורג' אורוול, בספרו 1984, טבע את המושג "כפל חשיבה" (double think). בהערות המתלוות ליצירה, אורוול הגדיר את זה כ:"צורה של עיוורון אינטלקטואלי, עיוורון שאדם רוכש מרצון באמצעות תרגול, לסתירות הפנימיות בין האמונות להן הוא סוגד. כפל חשיבה שונה מצביעות סתם בכך שעל 'החושב הכפול' לשכוח במודע את הסתירה שבין האמונות הנוגדות זו את זו, ואחר כך עליו לשכוח שהוא שכח את הסתירה. בהמשך עליו לשכוח שהוא שכח את השיכחה וכך הלאה, וכך הלאה. תהליך השיכחה במודע, משהחל, מתמשך עד בלי סוף. אורוול מתאר את זה כ'אי שפיות מבוקרת'"

(doublethink is a form of trained, willful intellectual blindness to contradictions in a belief system. doublethink differs from ordinary hypocrisy in that the "doublethinking" person deliberately had to forget the contradiction between his two opposing beliefs — and then deliberately forget that he had forgotten the contradiction. he then had to forget the forgetting of the forgetting, and so on; this intentional forgetting, once begun, continues indefinitely. orwell describes it as "controlled insanity”).

ל  אפשר לטעון שמפרסמי מאמרים באינטרנט אינם מייצגים ציבור רחב (זו וודאי תהיה טענתה של התקשורת הממוסדת הרואה באינטרנט וחופש הגישה למידע שהוא מאפשר לציבור הרחב מכה שלא כתובה בתורה), קצת קשה לאמר את זה על פרסומים דומים המופיעים בתקשורת הממוסדת. אסתפק בשניים.ד"ר מכובד ממכון ווייצמן, פליקס לאוב, מגדיר את הריגת המחבל המתאבד בפיגוע האחרון בדימונה, ע"י קצין משטרה שירה בראשו, כ"הרג המוסר" ("ידיעות אחרונות", 11 בפברואר). נכון, ראו ברור בצילומי הטלוויזיה של הארוע איך שהמחבל ששכב פצוע על הרצפה מזיז את ידו, אבל לדעתו של הד"ר הנכבד קצין המשטרה לא יכול היה לדעת מה המחבל התכוון לעשות. אי אפשר לפסול את האפשרות שהוא רק רצה לגרד את אפו. קצין המשטרה צריך היה לפיכך להמתין ולא להזדרז וללחוץ על ההדק. מחובתו היה לוודא קודם מה הן בדיוק כוונותיו של המחבל. רק אם המחבל היה מפעיל את חגורת הנפץ שהוא נשא על גופו, היתה לו [לקצין המשטרה] הזכות המוסרית להפעיל את נשקו. משלא עשה כן, הוא הרג לא רק את המחבל אלא בעיקר את המוסר. הד"ר הזה, כך מסופר ב"ידיעות אחרונות", עובד עם נוער. הייתי סקרן לדעת מה בדיוק הוא מלמד את אותם בני נוער. דוקטור, שמוקטור, מכון ווייצמן, את צורת החשיבה הזאת הוא רכש במדרשה שאיננה קיימת.

חוקרת באוניברסיטת בן גוריון, יעל רונן, מתייחסת לאירוע בה מרצה ערבי במכללת ספיר סרב לאפשר לסטודנט להשתתף בהרצאתו בגלל שהיה לבוש במדי צה"ל ("ידיעות אחרונות", 12 בפברואר, 2008). לדעתה של החוקרת דרישתו של נשיא המכללה שהמרצה ייתנצל בפני הסטודנט היא לא רק "פגיעה" במרצה, היא "פגיעה" במוסד שאמור להיות "סמל לחופש אקדמי, מחשבה עצמאית יצירתיות". בגוף המאמר החוקרת עושה לנו טובה ומכירה בכך שהמרצה היה "לא בסדר" בכך שלא הרשה לסטודנט להשתתף בשיעור, אבל מצד שני, היא מדגישה מייד, ההופעה במדי צה"ל היתה "פרובוקציה", ויש להבין לליבו של המרצה. החוקרת, כך מסופר ב"ידיעות אחרונות", עוסקת במה שהוא שמכונה "עתידנות בחינוך" (מי שהוא מוכן להסביר לי מה זה בדיוק?) .חוקרת, שמוקרת, אוניברסיטת בן גוריון, את צורת החשיבה שלה גם היא רכשה כנראה במדרשה שאיננה קיימת.פרק שני – מנותקים עד צוואר inextricably disengagedהיתה התנתקות. סיפור הצלחה שאין שני לו היתה ההתנתקות. עם הצלחה לא מתווכחים. שירי הלל ודברי שבח בלי סוף נאמרו בזכות ההתנתקות שהצליחה ועדיין לא מלאה הכוס. מלאה המרשתת (אינטרנט בלע"ז) בסיפורי ההתנתקות, ממיטב ההפקות של דובר צה"ל. איך שהכל התנהל בסדר מופתי, איך שהלוגיסטיקה עבדה כמו מכונה משומנת, איך שכוחות צה"ל עמדו בכבוד במשימה, איך שכל אחד עשה את המוטל עליו. בפרפראזה על דברי חז"ל - "כל המרבה לספר בהצלחת ההתנתקות, הרי זה משובח". כה גדולה היתה הצלחתה של ההתנתקות שגם היום, קרוב לשלוש שנים מאז אותו קיץ של שנת 2005, מדינת ישראל עדיין מנותקת. לא סתם מנותקת, מנותקת עד צוואר, כשאף אחד לא רואה את סופו של הניתוק, מתי הוא יסתיים אם בכלל. בחיבוק של דוב חובקת ההתנתקות את מדינת ישראל, חיבוק של דוב ממנו אין היא מצליחה להיחלץ. בינתיים האופוריה בה שרוי ציבור שוחרי השלום בהשפעת קסמי הניתוק רק מעוררת בו את החשק לבצע התנתקויות נוספות באזורים אחרים של ארץ ישראל. אולי זה יצליח שוב. עם הצלחה, כידוע, לא מתווכחים. צחוק צחוק, אבל האמת היא שהמצב הוא בכי רע. "ארוכה וקשה היא הדרך להפסקת הקסאמים" כפי שהתבטא שר הביטחון, "ארוכה וקשה"? אולי פשוט אין לו דרך והכל דיבורים בעלמא? ההכנות למסיבת יום ההולדת (מסיבה שבסופו של דבר לא התקיימה אחרי שהסוד הודלף לתקשורת) לא נתקלו בקשיים מיוחדים. סתם כותב, דורון כהן, מתבטא בציניות שאם לנתניהו יש נוסחת פלא להפסקת ירי הקסאמים עליו לתת אותה לאולמרט ("מעריב" 13 בפברואר, 2008) - "מעריב" אינו מפרט מי הוא או מה הוא אותו דורון כהן. אני מניח לפיכך שמדובר בסתם פעיל שלום מן השורה, פעיל שלום ללא יומרות מיוחדות, מבוגרי המדרשה שאיננה קיימת. זה נשמע נורא חכם, אבל למעשה זה די טיפשי, אופייני לצורת החשיבה המוקנית ללומדים במדרשה שאיננה קיימת. לאלה שהכניסו את המדינה לבוץ ועכשיו אינם יודעים איך לצאת ממנו יש טענות על כך ש"גם לנתניהו אין פתרון". אלה שהכניסו את המדינה לבוץ ועכשיו אינם יודעים איך לצאת ממנו ממשיכים לנהל מלחמה "נועזת וחכמה" בדיוק כפי שהם עשו בקיץ של שנת 2006 בלבנון. וינוגרד שמינוגרד, פרץ או ברק, שום דבר לא השתנה, ושום דבר לא יתוקן. אי אפשר לתקן תקלות באמצעות אותם דפוסי החשיבה שגרמו להן מלכתחילה.אין לאף אחד "נוסחת פלא" להפסקת ירי הקסאמים, גם לא לנתניהו. יש נוסחה פשוטה להפסקת ירי הקסאמים, נוסחה שהצעד הראשון בה הוא להעיף את אולמרט ממשרד ראש הממשלה בבעיטה יותר חזקה מזו שהעיפה את ברק מתפקיד ראש הממשלה בסוף שנת 2000. מעניין לציין שהכותב דורון כהן מקפיד להזכיר במאמרו שנתניהו הודח מתפקיד ראש הממשלה בבחירות של 1999. על כך שזה שהחליף את נתניהו הודח מתפקיד ראש הממשלה בבעיטה חזקה שבע מונים תוך פחות משנה וחצי אין אף מילה במאמר. זו מגמה החוזרת בלי הרף בתקשורת. מזכירים לציבור כל הזמן ש"נתניהו" הודח, אבל על מה שעלה בגורלו של ברק שהחליף אותו, אף לא מילה אחת. השתיקה רועמת. אז איך בכל זאת מתנתקים מההתנתקות? יש למי שהוא רעיון איך למנוע שה"הצלחה" תחזור שנית? להתראות בהתנתקות הבאה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר