ארץ סהרורית / מיא קואוטו
למרות השם מיא עומד מאחוריו גבר ולא אישה. מיא נולד במוזמביק וכותב בפורטוגזית. בארצות הדוברות שפה זו הוא נחשב לסופר חשוב וזכה כבר בפרסים רבים. ספריו תורגמו לשפות רבות וזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.
“במקום ההוא המלחמה הרגה את הדרך. רק הצבועים השתרכו בשבילים, נברו באפר ובאבק. סוגי עצב שמעולם לא נראו כמותם התערבבו בנוף, בצבעים שנדבקו אל הפה. צבעים עכורים, כל כך דהויים עד שאבדה להם קלותם, צבעים שניטלה מהם החוצפה שבפרישת כנפיים על רקע הכחול. כאן נהיו השמים בלתי אפשריים. ואלה שנשמה באפם התרגלו לקרקע, למדו לקבל את המוות בהכנעה. הדרך הנפתחת כעת לעינינו אינה מצטרפת לשום דרך אחרת. היא יותר עזובה מן הדורות הקודמים, נושאת לבדה את המרחק כולו. בשוליה מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של מעשי ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב מביטים בעולם הנובל”
זו הפסקה הפותחת את הספר. על הדרך בתוך הנוף אכול המלחמה נודדים מואידינגה וטוהאיר. זקן וילד שניצלו בינתיים ממות. וכבר אנחנו מוכנסים לעולם לא מוכר של אמונות מקומיות שונות, פחדים, חרדה מהמלחמה הרודפת אותם. והכל בארץ שאין לנו כמעט שום מושג עליה. לדעתי, זהו הספר הראשון שמגיע מהארץ הזאת וכל מה שיאמר בו חדש. לרובנו אין מושג על דרכי החיים והאמונות, שלנו עשויות להיראות טפלות, בהן מאמינים האנשים החיים שם. אך יאמר מיד ומן השורות הראשונות, זה איננו ספר על מקומות או חיים אקזוטיים. כבר לפי הפתיחה ברור שזה לא הולך להיות ספר נעים, אם כי הכתיבה עצמה מדהימה מהמשפט הראשון ומעוררת ציפיות.
באוטובוס שרוף בצד הדרך הם מוצאים מנוחה וקצת צל. בתוך האוטו, בין הגופות שרופות מוצא מואידינגה הצעיר מחברות, המסתברות להיות מאין יומן, הן שיהוו סיפור מקביל ועוד נקודת מבט על הארץ השסועה.
המחברת מתחילה בסיפורו של קינדזו על אחיו הקטן וינטיסיקו דה ז’וניו. העשרים וחמישה ביוני, יום בו קיבלה מוזמביק את עצמאותה מפורטוגל. בגלל נבואת מוות בשל המלחמה הרחוקה, אך המתקרבת, מוסתר ז’יניו הקטן בלול תרנגולות, שם הוא לומד לחיות ולקרקר כמותן עד שבוקר אחד הוא נעלם מהלול ואין יודע איך ולאן. האב מת משתיית יתר ושברון לב.
“טקס ההלוויה נערך במים, והוא נקבר בין הגלים. למחרת קרה הדבר שאיש לא העז לשערו אפילו בדמיונו: הים התייבש כולו, כל המים נעלמו בן רגע. במקום שבו קודם לכן ליחך הכחול נותר מישור מכוסה דקלים. העצים התפקעו מפירות שמנים, מגרים את התיאבון,הם היו יותר כמו דלועים של זהב… ההמון הסתער על הדקלים, אך כאשר ניתק הפרי הראשון התפרצו באחת המים האדירים, והים התמלא מחדש בזרמים גדולים והטביע את הכל. ואת כולם”
כשקינדזו רואה בלילה דמות, אמו אומרת לו שזה אביו:
“הזקנה לעולם לא תקבל את ספקותיי. מי בעולם הזה, מתחשב בילד? ויתרתי. אם קיימת אמת אחרת, אמי לעולם לא תודה בה… כשהזקן שלי היה בחיים, אימא שלי הקדישה את כולה להיעדרו. כעת, כשכבר מת, היא התמידה והשגיחה על אינותו”
כתיבה מרתקת המצליחה לשלב בין אמונות מקומיות לבין פילוסופיה ופסיכולוגיה מערבית מרומזת בניסוח לקניאני כמעט.
קינדזו זוכר רק ימים של מלחמה אלא שהיה זמן שהמלחמה הייתה שמועה. הוא למד בבית ספר, שם לימד אותו כומר “כישוף של לבנים” – קריאה וכתיבה. קינדזו מרגיש צורך נולד להפוך למספר סיפורים. את שאר חינוכו הוא מפקיד בידיו של הודי בעל חנות בכפר. אלא שמשפחתו מתנגדת ולא מבינה את הידידות בין ההודי המבוגר לילד השחור. הוא יעשה לך נשמה של מולטי, אומרים לו. בלילה שורפים את חנותו של ההודי והוא מחליט לעזוב, קינדזו מרגיש יתום כפול. הוא הולך לשאול את הכומר למה זה קורה לו, אלא שבאותו לילה רצחו גם את הכומר, כרתו את ידיו ותלו אותו על העץ תחתיו היה מלמד. בחלומו מופיעה רוחו של אביו וגם הוא מכריז: “מעכשיו אויב אני לך”. הוא הולך להתייעץ עם החכמים הזקנים אם להצטרף ללוחמים: “עזוב את המלחמה, בן. המוות מלמד להרוג… אנשים מתים מלאים געגוע לחיים”.
המלחמה מתקרבת, הכדורים שורקים בכל מקום וקינדזו לא מוצא מקום לברוח אליו מרוחו של אביו.
חוזה העתידות אותו הוא שואל לאן לברוח כדי למצוא שקט אומר לו “הבעיה אינה המקום, אלא הדרך. יש שתי דרכים לעזוב אחת, להסתלק, והאחרת להשתגע”. בלילה, בעצתו של חוזה העתידות הוא יוצא לדרכו דרך הים, בקאנו שלו. הוא רוצה להפוך לאחד מאותם לוחמים אגדיים הנלחמים כמו בימים ההם בחניתות וקשתות וחסינים נגד כדורים.
הסיפור עובר מדי פרק בין טואהיר ומואידינגה שעדיין מתחבאים בפגר האוטובוס השרוף, שם הצעיר קורא את מחברותיו של קינדזו. הסיפור מעלה בו שאלות לגבי עצמו, מי הוא. “אין לך שום סיפור. תפסתי אותך במחנה, ריחמתי עליך כל שהדלדלת והצטמקת. עם רגליים שכבר לא יכלו ללכת” יחסי הצעיר והזקן הולכים ומשתנים כשהצעיר מבין פתאום שהוא יודע קרוא וכתוב. הוא נזכר בצליל של ילדים משחקים בהפסקת בית ספר. משהו מזיכרונו האבוד חוזר אליו. ולרגע נדמה לו שאולי הוא אותו ז’וניטו, ילד התרנגולת מהמחברת אותה קרא.
במחברת השנייה קינדזו מימש את מנוסתו. כך נוצרת מקבילה בה צעיר אחד בורח מרוחו של אביו המת והשני מחפש את זכרונו ואולי את אביו. המחברת השנייה היא תיאור מסעו בים של קינדזו. כל המקרים הפנטסטיים / סמליים שקורים לו בדרכו על המים. רוחו של אביו מופיעה לפניו ומספרת לו שאמו התחתנה שוב אחרי שקינדזו עזב. “עכשיו אני לבד, אלמן פנוי”. אלא שהאב המת עומד להתחתן עם אישה חיה והיא כבר השתגעה לכבוד החתונה איתו. האב המת משקר, מפנטז גם אחרי מותו, שום אישה לא מצפה לו.
נכון שאת הספר כתב סופר לבן, המערב את היכרותו עם הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המערב, אך כיליד מוזמביק הוא מעורה היטב באמונות של האפריקנים, והנה במקום שלכאורה רחוק מפסיכולוגיה מערבית, הפנטזיות עוקבות אחרי מוטיבים פסיכולוגיים של יחסי אבות ובנים מערביים, למרות שדרך הסיפור מעוגנת במוטיבים המקומיים ומכילה תערובת של הזיות ואמונות.
באוטובוס החם שומע מואידינגה את האמת על קורותיו. איך מצא אותו טוהאיר הזקן חולה וגוסס, איך עזר לו להבריא ונתן לו את השם מואידינגה, על שם אחד מבניו שנעלם.
בדרכו הארוכה על המים קינדזו הממשיך לפגוש רוחות רפאים נוספות מלבד רוח אביו מגיע לספינה שעלתה על שרטון ונעזבה. עליה הוא פוגש, ספק מציאותית ספק עוד רוח רפאים של אישה ששמה פרידה העומדת להפוך לעוד קול בסיפור.
מואידינגה משכנע את טוהאיר לצאת לדרך. דרך הצופנת להם מפגשים והרפתקאות. במקום אחד הם נופלים לבור: “אחד מאותם בורות שהלילה מסתתר בהם כשזנבו בחוץ… זה בוודאי מקם משכנה של הצפרדע הענקית, טורפת החשכה”. מהבור מוציא אותם זקן שרוצה לזרוע אתם כדי שייוולדו עוד אנשים ולא יהיה בודד.
“למרות הכול, לזקן יש מחשבות ביחס לעתיד. מבחינתו הייתה דרך אחת בלבד לנצח במלחמה ההיא: להישאר בחיים, להתעקש להישאר באותו מקום. הוא לא ביקש שום אושר, גם לא להתענג על זיכרונות מתוקים. היה לו די בכך שישרוד”
זקן אחר, בפינה אחרת בדרך, ברגע של גילוי, מתפעל מיכולת הכתיבה של מואידינגה ומכריח אותו לחרוט את שמו על עץ שהיה מרכז הכפר: “אני כמו העץ אני מת רק בכאילו… עכשיו אתם יכולים להסתלק, הכפר ימשיך להתקיים, השם שלי כבר בדם של העץ”. ואז בדרכו, הזקן מתכלה והולך עד שהוא מגיע לגודלו של זרע. המלה הכתובה היא המנציחה.
פרידה הייתה בת השמים, ונידונה לא לראות עוד את הקשת בענן, לא הציגו אותה בפני הירח. היא הייתה אחות תאומה ונולדה מתוך מוות. על פי אמונת עמה הולדת תאומים היא סימן לאסון.
מסיבות של טהרה וטקסים קשים היא עוזבת את כפרה ומתחילה לנדוד עד שזוג פורטוגזי מאמץ אותה אליו. היא לומדת לכתוב ולדבר נכון ונימוסים. היא מתבגרת ואביה החורג מתחיל להמשך אליה מינית:
“תשוקתו גברה והתפשטה בכל רחבי הבית כמין לחות עכורה”. היא מועברת למיסיון אשר גם ממנו היא רוצה להמשיך הלאה, הכומר המבין אותה מצייד אותה באמרה כברכת הדרך:
“בעולם אין כל תועלת…האושר ממלא רק את החלל שביד הקפוצה. האושר הוא דבר שהחזקים המציאו כדי להשלות את העניים מהם”
כשהיא חוזרת לביקור בבית הוריה היא נאנסת ויולדת בן לאביה החורג. הבן הנעלם.
לאט מצטברת עובדת בדידותם של כל המשתתפים בסיפור. כולם איבדו הורים או בנים. משפחות או כפרים שנעזבו. כולם קשורים לזיכרון, לחיפוש ולהגשמה עצמית כזו או אחרת. איש איש דרך אמונתו הפרטית.
באחד המקומות היחידים בספר הנוגעים למלחמה ולשאלה למה יש מלחמה עונה:
“חייבת להיות מלחמה, חייב להיות מוות. ולשם מה כל זה? כדי להתיר את מעשי הגנבה. כי בימינו עושר אינו יכול לצמוח מעבודה. רק הביזה מאפשרת גישה לנכסים. חייב להיות מוות כדי שהחוקים יישכחו. כעת, כשהאי סדר מוחלט, הכל מותר והאשמה תוטל תמיד על האחרים”
לא ייפלה שבריק המוחלט שהם חיים בו מואידינגה הקטן, המחפש את עברו ומשפחתו, מערבב משחקי זהות. הוא קורא לטוהאיר דוד אך משחק איתו משחק חילופי זהויות כאילו הם קינדזו ואביו, וכך תוך כדי משחק הוא חש לרגע כבן לאב אמיתי.
לקראת הסוף מכשף מסביר את מהות חיי העם הנתון במלחמה:
“אתם בוכים על הימים שעוברים עליכם עכשיו? דעו לכם שהימים שעתידים לבוא יהיו גרועים מהם. לכן עשו את המלחמה הזו, כדי להרעיל את בטנו של הזמן, כדי שהווה יוליד מפלצות במקום תקווה. אל תחפשו את קרוביכם שיצאו למקומות אחרים לבקש שלום. גם אם תמצאו אותם, הם לא יזהו אתכם. אתם הפכתם לחיות, בלי משפחה, בלי עם. כי המלחמה הזו לא נעשתה כדי להוציא אתכם מן המדינה, אלא כדי להוציא את המדינה מכם. כעת, הנשק הוא נשמתכם היחידה. גנבו מכם דברים רבים כל כך, שאפילו החלומות אינם שלכם. דבר מארצכם אינו שייך לכם ואפילו השמיים והים הנם רכושם של זרים….האדונים החדשים יעשו שימוש באחיכם כדי לענותכם….תחיו בממלכת הברוטאליות…הנשים ילעסו חול ויהיו כה רבות ומורעבות, עד שבור עצום יהפוך את הארץ לחלולה, נטולת רחם. אך בסוף יעלה בוקר כמו זה, מלא אור חדש, וקול רחוק ישמע, כעין זיכרון מטרם היותנו בני אדם. ויעלו צלילים מתוקים של נעימה, שיר ערש הרך של האם הראשונה. והשיר הזה יהיה שלנו”
בשורות האחרונות מתגלה שאולי צריך לקרוא את הספר אחרת. זה אחד מאותם ספרים שהסוף שלהם משנה את תהליך הקריאה לאחור. בסוף המלים המכשפות מתעורר מי שמתעורר מחלום לכאורה ולא נדע מי חלם. בתוך חלומו של מי היינו. בחלומו של מי היינו צריכים ללכת על בהונות ולהיכנס לעולם שכולו פנטזיה וסמלים.
אין בסיפור ניסיון להסביר את המלחמה, מדוע פרצה ומי נלחם במי. המלחמה היא נתון קבוע בחיים העלובים של הגיבורים, אלא שפה ושם כשדוברים נכבדי הכפר נשמעים משפטים קצרים שאנחנו מכירים אותם מהטרמינולוגיה המרכסיסטית. כמעט עשרים שנה התרחשה מלחמת אחים במדינה. בשנת 1999 נחתם הסכם שלום בין הפלגים ומאז מוזמביק, המדינה הלא מוכרת לנו נמצאת בשלבי התפתחות ופריחה.
אם משילים מהספר את צורת כתיבתו והעולם בו הוא מתקיים הרי שהוא שייך לסוג ספרי המסעות. מסע אמיתי במקומות גיאוגרפיים, במקרה זה במדינה שסועה וחרבה על ידי מלחמה מתמשכת, ומסע אל תוך חיפוש ה”אני”, הן החיצוני והביוגרפי והן הנפשי הפנימי. ניסיון מרתק לאחד את כל המרכיבים. העולם הזר לנו הולך ובא ומשתקף לנו בצורות שונות מפי דמויות שחלקן מלוות לאורך הספר וחלקן מפגשים עם כאלו שהמפגש החד פעמי מספר לנו סיפור. הן על האדם המספר, על הצבעים הרבים המשתקפים בארץ, הן על אמונות ודרכי חשיבה שונים. כולם מאוכלים בתוצאות המלחמה. בודדים בנוף מוכה מחפשים את עצמם בעיקר. אין תיאורי מלחמה בספר אך המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע הדברים והיא הסיבה לתלישות הפיזית והנפשית של כולם. הם מופיעים כיחידים כולם. אף פעם לא במספר גדול. כולם עזבו מקום, נעזבו על ידי משפחתם, נודדים ומחפשים אחר איזו תשובה בין שהיא מציאותית כמו חיפוש הורים או בנים או בין שזו תשובה לכאבי גוף ונפש, וכשכבר מגיע מי מהגיבורים לכפר שישנם בו עוד אנשים, הרי שאין נחמה בתושביו. גם המתים נודדים וחוזרים, או כדי לגמור לספר את סיפורם או כדי לעשות לתיקון נפשם. הרבה קולות מספרים והרבה סיפורים יש בספר הנפלא הזה. לרגע נרמזת שחיתות של אנשים פרטיים או כאלה הקשורים לשלטון אך הסבילות בה מתקבלים הדברים גם הם תוצאה מהסבל המתמשך של המלחמה.
על ידי כתיבה רבת רבדים המאחדת את המציאות את החלום את המיסטיקה והאמונה של מקום רוחש פלאות לא מוכרות מצליח קואטו לגרום לנו לקבל את העולם הזר.
אי אפשר שלא להגיד מלים חמות על התרגום של יורם מלצר שמצליח להעביר קטעים פיוטיים, סמליים ורמות שונות של עברית בהתאם לדמות הדוברת. בעיני זה ספר על שואה, לא שלנו, אבל שואה, אמר לי מלצר כששאלתי אותו פרטים על הסופר הלא מוכר.
הספר נע בין המציאות, הלא מוכרת לנו לעולם פנטזיה שראשונים לפניו היו מארקס שהביא את הפנטזיה הלטינו אמריקאית, רושדי שהביא את עולם הפנטזיה ההודית וכעת עולם חצי פנטסטי מיבשת לא מוכרת כלל. אפריקה. באופן מפתיע ולא בלתי אפשרי באסוציאציה קשר גם לדוד גרוסמן ב”עיין ערך אהבה”, פנטזיה מעורבת במציאות הפנימית הנפשית של גיבוריו. כמו במיתוסים גדולים, הספר נא בין הליריות, הפנטזיה, הריאליזם. ועם כל תיאורי תוצאות המלחמה, בסופו של דבר המלחמה הגדולה היא אישית. מלחמת חיפוש הזהות העצמית גם בתוך עולם מתפורר.
