אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסע אל ארץ הכאילו


"נשיאה באחריות" (accountability)

פרק ראשון מעבר לים, בארץ רחוקהה 28 במאי, 1987 ייזכר כיום שחור בתולדותיה של רוסיה, מעצמת העל מס' 2 בעולם. באותו יום, פרחח גרמני, שעוד לא מלאו לו 20 שנה, חדר לתוך התחום האווירי של רוסיה כשהוא טס במטוס קל מסוג צסנה, והצליח לנחות בכיכר האדומה במוסקבה. התקרית הכתה הדים בכל העולם, ולמרות שהיא הסתיימה ללא נפגעים ומבלי שטיפת דם אחת נשפכה, קברניטי האימפריה הרוסית ראו בכך, ובצדק, השפלה חסרת תקדים. למחרת אותו היום, ב 29 במאי, 1987, שר ההגנה, מפקד חיל האוויר, מפקד מערך הנ"מ של מוסקבה, ועוד מספר בלתי ידוע של קולונלים וגנרלים הפכו למחוסרי עבודה. לא מונתה ועדת על מנת לחקור מה קרה, למה זה קרה, ומי אשם במה שקרה.

ללא גביית עדויות, בלי לשאול שאלות וגם ללא עזרת בג"ץ הגיעו למסקנה שזה היה כישלון ושהאחראים לכישלון אינם יכולים להמשיך בתפקידם. בשפה פשוטה זה נקרא "נשיאה באחריות" (accountability) --- העומד(ים) בראש מערכת שנכשלה, נושא(ים) באחריות לכישלון ומפנים את מקומם (בתקופות קודמות הם היו משלמים בראשם).פרק שני על חוף הים התיכון, בארצנו הקטנטונתכחצי שנה אחרי האירוע במוסקבה, ב 25 בנובמבר, 1987, קרה במדינת ישראל ארוע דומה. מחבל ערבי חדר לתחום האווירי של ישראל כשהוא נישא על גלשן, נחת ליד בסיס צה"ל, פתח באש ועד שהצליחו לחסל אותו, הוא הספיק להרוג שישה מחיילי צה"ל. האירוע, שזכה לכינוי ''ליל הגלשנים'', נחשב בעיני רבים כגורם המרכזי שהביא לפתיחת האינתיפאדה שפרצה מספר שבועות לאחר מכן. שר הביטחון המשיך בתפקידו כאילו מאום לא קרה (איך יכול להיות אחרת לאור הקביעה התקדימית של ועדת אגרנט ש"אחריותו של שר הביטחון לנעשה בצה"ל היא 'אחריות מיניסטריאלית' בלבד"? --- אינני ערב לניסוח המדוייק). הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, וכן מפקד חיל האוויר כולם "לא היו בעסק". מפקד הגזרה, קצין בדרגת תת אלוף, אפילו קודם לדרגת אלוף. גם למפקד החטיבה ולמג"ד לא ארע דבר. המ"פ קבל נזיפה (ייתכן שזאת היתה נזיפה חמורה), המ"מ הודח מתפקידו ואת הש''ג דנו למעצר. בשפה פשוטה זה נקרא "נשיאה באחריות בסיגנון ים תיכוני" (mediterranean accountability). עבור העומד(ים) בראש מערכת שנכשלה, הכישלון הוא מנוף להישגים. במאמר מוסגר, ניסיתי בזמנו לברר באמצעות מכרים שהיו להם קשרים ברוסיה מה עלה שם בגורלו של הש"ג.

אף אחד לא ידע לתת לי תשובה. לעומת זאת, במדינת ישראל אותו תת אלוף שקודם לדרגת אלוף, "עשה קריירה". מספר שנים יותר מאוחר הוא עמד בראש הניסיון הכושל לחלץ חייל שנחטף (נחשון ווקסמן) בידי הפת"ח, נסיון שהסתיים במותו של החטוף ובמספר קורבנות נוספים. בעקבות מלחמת לבנון השניה אותו אלוף (עכשיו הוא כבר היה מיל') מונה לחקור את תפקודה של אוגדת הגליל במלחמה. יש בזה היגיון, כ"מומחה" לפאשלות הוא יודע בדיוק מה לחקור. פרק שלישי כדור הכסף (silver bullet) – ועדת החקירה. מי יושיענו מכל רע?מי יצילנו בעת צרה?למי תודה, למי ברכה?לוועדה, לוועדה!על כן תמיד נשיר בקול,שירי תודה שירי ברכה,לוועדה, לוועדת החקירה! למן היום הראשון, במדינת ישראל שולטת הגישה שמה שטוב לגויים איננו בהכרח טוב ליהודים. תמיד מעדיפים לפתח רעיונות מקוריים מאשר להסתמך על רעיונות ופתרונות שנוסו במידה כזאת או אחרת של הצלחה אצל אחרים. רעיונות ופתרונות שלא הומצאו אצלנו (not invented here - nih) נדחים באופן עקבי. זאת תופעה שהיתה נפוצה בכל התקופות. לפעמים זה עובד, אבל הרבה יותר פעמים זה נגמר בכי רע – הסיפור של המצאת מרידור זכור לכולנו.

במאמר מוסגר, יש בגישה הזאת מה שהוא לא הגיוני, כי כאשר מדובר ברכישת סחורות ומוצרים ברי קיימא, הצרכן הישראלי דווקא מעדיף לתת את אמונו בתוצרת חוץ.הכלל שכאשר מערכת נכשלת מי שנושא באחריות לכישלון הוא העומד בראש המערכת ועליו ללכת, איננו מוכר במדינת ישראל. הכלל הזה טוב לגויים. אצל היהודים זה לא הולך. למה? כי היהודים יותר חכמים. היהודים בונים את הפירמידה הפוך, כשראשה נעוץ בקרקע ובסיסה נישא באוויר. פירמידה כזאת, אם מזיזים לה את הראש הכל מתמוטט. לכן הראש חייב להישאר על מקומו ואין לגעת בו. הרעיון שאי אפשר לתקן תקלות באמצעות אותם דפוסי החשיבה שגרמו להן מלכתחילה, גם הוא נועד לגויים בלבד. היהודים, בחוכמתם כי רבה, מבינים שזה ההיפך, שרק מי שגרם לתקלות הוא זה שיוכל לתקן אותן. אחרי ככלות הכל הוא היחיד שיודע מה הוא עשה ולמה... לכן יש להשאיר אותו על מקומו ואין לגעת בו.את הנשיאה באחריות מחליף בארץ הקודש פיתוח מקורי אותו הגו חכמי ישראל -- ועדת חקירה. זאת גישה מקורית, ממיטב התוצרת של "הראש היהודי ימציא לנו פטנטים". זאת גישה הגורסת שרק לוועדת חקירה ישנה היכולת והסמכות לקבוע אם האירוע הנחקר היה באמת כישלון, ואם אכן זה באמת היה כישלון, אם יש מי שנושא באחריות לכישלון, ואם נמצא אחראי כזה מה יעלה בגורלו. על מנת להבטיח שוועדה כזאת תוכל לעמוד במשימה חובה להעמיד בראשה שופט. לשופטים במדינת ישראל יש הרקע והידע בנושאי מדיניות וביטחון שמאפשרים להם להבין את מה שאף מדינאי ו/או גנרל איננו מסוגל להבין (ישנה כנראה מגמה מיוחדת בבתי הספר למשפטים המכשירה שופטים עתידיים לתפקיד הזה). החלק הכי גאוני ברעיון של ועדת החקירה, היא העובדה שהאחראי לאירוע הנחקר הוא זה שממנה את הוועדה, הוא זה שקובע את הרכבה ואת סמכויותיה, והוא זה שמגדיר לוועדה מה עליה לחקור.

יש בזה היגיון. אחרי ככלות הכל הוא היחיד שיודע מה הוא עשה ולמה . . . וכך אנחנו מגיעים לימים האלה, בהם מלחמת לבנון השניה היא על סדר היום. למינון הסטנדרטי של מתכון הפלא המכונה ועדת חקירה, אולמרט הוסיף נופך משלו. לראשות הוועדה שנועדה לחקור את המלחמה הוא מינה שופט מחוזי (בדימוס אומנם, אבל אין זה משנה לצורך הדיון כאן). בכך הוא שבר מוסכמות על פיהן ה"כבוד" הזה שמור תמיד לשופט עליון. היתה לו סיבה טובה. הוא ידע שבעליון לא יעברו על כך לסדר היום. שופט מחוזי? איך הוא מעיז? מי הוא ומה הוא כשיש בשוק כל כך הרבה עליונים המוכנים לקחת על עצמם את המשימה? על החוצפה הזאת אי אפשר לשתוק. ואכן העליון עמד בציפיות. ועדת וינוגרד נאלצה להתמודד עם צונאמי של בג"צים מימין ומשמאל, בג"צים שסינדלו אותה ומנעו ממנה חופש פעולה. מצד אחד זה הביא לסחבת בזמן (תהליך שיכול וצריך היה להסתיים תוך מספר שבועות נמשך למעלה משנה וחצי), ומצד שני זה הבטיח שהדו"ח הסופי שיצא לאור יהיה מסמך צמחוני למהדרין שכל אחד יוכל למצוא בו את מה שנפשו חפצה. בפרפראזה על אימרת חז"ל "פַּשְׁפֵּשׁ בּוֹ וּפַשְׁפֵּשׁ בּוֹ, וְכוּלֵי תִמְצָא בּוֹ". דו"ח וינוגרד, כהגדרתו של ארי שביט, הוא "ספר עצוב על אומה הטסה אל תוך סערה כאשר תא הטייס שלה ריק" ("הארץ", 2 בפברואר, 2008,). הדו"ח הוא דו"ח קשה, אבל אצל אולמרט חוגגים. איזו סיבה יש למסיבה? לפי התקשורת, לברק אין עכשיו סיבה של ממש לפרוש מן הממשלה. והבלתי מרוצים של קדימה יתקשו להרים את נס למרד. אולמרט איננו מודאג. אומנם הימנעות הוועדה מהטלת אחריות איננה אומרת שלא היתה כזאת, אבל לציבור יש זיכרון קצר. תוך מספר ימים וינוגרד יהיה כלא היה, והעסקים יימשכו כרגיל או, כפי שארי שביט מנסח את זה, "הספין נתן, הספין לקח, יהי שם הספין מבורך".

להתראות במלחמה הבאה. פרק רביעי אהוד לאהוד יביע אומר. למילה accountability אין מילה עברית מקבילה. "נשיאה באחריות" הוא התרגום המקובל, אבל זה תרגום שאיננו משקף את המקור במלואו . accountability מתייחס לא רק למעשים אלא גם לדיבורים. לא פעם התנערות מאחריות לדיבורים היא לא פחות חמורה מאשר התנערות מאחריות למעשים. דוגמא בוטה היא התנהגותו של רבין המנוח כאשר כיהן כשר הביטחון בתקופת האינתיפאדה. הוא הורה לחיילי צה"ל "לשבור להם את העצמות", וכשחיילים הועמדו לדין על כך שביצעו את ההוראה, הוא התחמק מאחריותו, ואף ענה, בגסות רוח ובסגנון המזכירים את הב"נ שלנו כאן, "תוכיחו שאמרתי את זה". מי שטוען לכתר מנהיגות נושא באחריות גם למעשיו וגם למה שפיו פולט, והוא לא יכול להרשות לעצמו לאמר את כל מה שעולה על דעתו. פליטות פה ושליפות מהמותן לצורכי הרגע אינן מהמאפיינים של מנהיג אמיתי. התואר "מר זיג זג" הוענק לברק לא בכדי. הוא השקיע הרבה מאמץ, וקיבל אותו בזכות ולא בחסד. אי אפשר היה שלא לרחם על ברק למראה פניו העצובות שנשקפו מעל מסך הטלוויזיה כשהוא הודיע שהוא הגיע למסקנה שאין לו כל סיכוי להיות ראש ממשלה ולכן הוא מחליט להמשיך בתפקיד שר הביטחון (הניסוח של ברק היה קצת שונה, אבל זאת היתה המשמעות האמיתית של דבריו). חבר הכנסת פינס מטעם מפלגת העבודה, מקבוצת המרומים שהאמינו לברק, ניסח את זה חד משמעית – "מי שמפחד מנתניהו, לעולם לא יגיע לראשות הממשלה". ברק מתקשה להפנים את מה שכל פוליטיקאי מתחיל יודע, שפוליטיקאי אף פעם לא אומר "אף פעם". ברק היה מוכן לשלם הרבה כדי למחוק מזיכרון הציבור את "הצהרת שדות ים", אבל מה לעשות, התקשורת – כולל אוהדיו, איננה מרפה. עם נתניהו מחוץ לתמונה וכאשר דו"ח וינוגרד כבר מעלה אבק על המדף, סיפור הזיג זג הוא הסקופ היחיד שנותר לעיתונות ברגע זה. כצפוי, אולמרט קיבל בברכה את החלטתו של ברק להישאר בממשלה ("ידיעות אחרונות", 4 בפברואר, 2008,) כי בכך הובטח המשך כהונתו של אולמרט כראש ממשלה. לדבריו של אולמרט, הישארותו [של אולמרט] בתפקיד ראש הממשלה היא יעד לאומי (אולמרט ניסח את זה קצת אחרת. הישארותו [של אולמרט] בתפקיד ראש הממשלה ויציבות הממשלה הם היינו הך – synonyms לדידו). בנאומו בפני הכנסת אולמרט הצהיר בין השאר ש"הוא נושא באחריות העליונה לכל הכשלים". לא ברור במה בדיוק מתבטאת ה"נשיאה באחריות העליונה לכל הכשלים" אבל ברור לחלוטין שהיא איננה כוללת הסקת מסקנות. אהוד הראשון ואהוד השני ימשיכו לפיכך לעבוד ביחד. זה לא נשמע כל כך מעודד לאור האתגרים הצפויים למדינת ישראל בשנים הקרובות. עדיין צריך להוכיח שפרץ לא היה יכול לעשות באותה מידה של הצלחה את מה שברק עשה ועושה מיום שהוא קבל את תפקיד שר הביטחון. נכון לעכשיו, בפרפראזה על אלתרמן (מתוך שלמה המלך ושלמי הסנדלר), "בין ברק לבין פרץ כאילו יש הבדל, הבדל בכל זאת אין".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר