אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם השתנה משהו מאז דוח אגרנט


 

ועדת אגרנט. האם השתנה משהו מאז? וועדת אגרנט הייתה הוועדה המרושעת ביותר, המיותרת ביותר והנפשעת ביותר, כי היא לא הסיקה את המסקנות המתבקשות. .

השופט בדימוס אליהו וינוגרד, המכהן כיו"ר הוועדה הקרויה על שמו, נכנס היום יחד עם חברי הוועדה האחרים ללשכת ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, בירושלים המושלגת, והניח על שולחנו את הדו"ח המלא, בן יותר מ-500 העמודים. החוקר הלך אל הנחקר, השופט הלך אל הנשפט, הבודק הלך אל הנבדק. תמונה אבסורדית זו, מבטאת את תמצית הכל. העניין הסימבולי הזה מבטא את חוסר התוחלת של כל ההוויה הזו של וועדות החקירה. מצד אחד אנו רוצים להאמין שמעל הרשות המבצעת עומדת הרשות המחוקקת המגלמת את הריבונות בשיטת הממשל שלנו והחוק, הצדק והמשפט עומדים מעל כולם, אבל לאמיתו של דבר יותר משאנו רוצים שייעשה צדק, אנו רוצים לראות ראש אנושי נעוץ על חוד חנית או ראש ערוף בתוך סלסלת קש בתחתית הגיליוטינה.

באימפריה הרומית הלהט הפגאני לדם קיבל פורקן יום יומי, בקרבות גלדיאטורים וקרבות של שבויים נגד אריות, נמרים וברדלסים. בימי הביניים ובתחילת הזמן החדש הלהט הזה הוביל לציד מכשפות, מאז גוויעתה של ביזנטיון ורומי במרחב הנוצרי אותו להט חולני הוליד עלילות דם נגד יהודים, במרחב המוסלמי לא היו עלילות דם, במרחב המוסלמי פשוט רצחו יהודים ללא סיבה, במרחב המוסלמי היו סתם מעשי רצח וגירושים, עלילות הדם הבודדות שקרו במרחב המוסלמי הגיעו עם הגעת הנוצרים ללבנט במאה התשע עשרה בעקבות התנוונות האימפריה העות'מאנית. במדינת ישראל, הלהט הפאגאני הזה התפתח במספר דפוסים: תפירת תיקים פליליים מפוברקים נגד פרטים וקבוצות הנמנים על האוכלוסיות הנתפסות על ידי "כוהני השנאה" ל"אויביהם" כמו:מנהיגי מחאת וואדי סאליב, חבורת מע"ץ, עמוס ברנס, "רוצחי" דני כץ ועוד הרבה נאשמים שצדקתם מתה אתם מבלי לראות אור. רדיפה תקשורתית באמצעות טכניקות של הכתמה, השפלה, בידוד, דה-לגיטימציה, נידוי כלפי "האחר" פעם היה זה נגד מנהיגי נטורי קרתא וחוטפי יוסל'ה שומכר, פעם זה היה ראשי חירות ומק"י, פעם היה זה אריה דרעי, לא מזמן היה זה עמיר פרץ, אפילו מרגלים כמו מרקוס קלינברג, יוסף עמית, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ' אל"מ שמעון לוינזון, נחום מנבר לא נרדפו באותו להט אקסטטי כמו אלה שסומנו על ידי עורכי אותו עיתון כ"אוייב העם". הביטוי השלישי שמגלם את אותה תופעה קמאית ואותו להט פאגאני, הוא בקשת ראשם של פוליטיקאים שטעו באמצעות הקמת וועדות חקירה, כאילו שמישהו יכול שלא לטעות, או כאילו שמישהו יכול להבטיח שטעות שנעשתה לא תעשה שוב. וועדות חקירה הם אמצעי לבזבז כספי ציבור ולהעניק לתקשורת אילוזיה שהיא משפיעה על מהלך ההיסטוריה. וינוגרד כמו אגרנט בשעתו ייזכר לעד כאדם פחדן שלא העז לומר לנו ולעצמו את האמת. שבעשור שקדם למלחמה, לא הטמיעו את העובדה שנשק רקטי הפך לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. ברק מופז ושרון שלושת אנשי הביטחון המרכזיים של ישראל בעשור האחרון לא השקיעו בפיתוח ובהצטיידות של מערכות אנטי רקטיות, ובכך חשפו את העורף הישראלי לפגיעות בלתי נסבלת. מלחמת לבנון השנייה והסאגה הבלתי נגמרת של תושבי ישובי קו העימות עם רצועת עזה בזמן שחלף מאז סיום המלחמה עם לבנון ועד ימים אלה, אלה תוצאות של אותו מחדל קונצפטואלי וכספי. הטכנולוגיה הציעה מערכות יירוט אנטי רקטיות, אבל, אבות הביטחון הישראליים מתוך קוצר ראות לא השקיעו בפיתוח ורכישת הטכנולוגיה הזו.

מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום -הכיפורים אלוף אלי זעירא טען: "גולדה ודיין הסתירו מועדת אגרנט עובדות חשובות במגמה להטיל את האשמה למחדלים על קציני צה"ל. ועדת אגרנט פעלה מתוך משוא פנים משווע." האם השתנה משהו מאז? וועדת אגרנט הייתה הוועדה המרושעת ביותר, המיותרת ביותר והנפשעת ביותר, כי היא לא הסיקה את המסקנות המתבקשות. במקום להאשים את דיין וגולדה שהוזהרו על ידי חוסיין ולא עשו דבר, הם כרתו את ראשו של "דודו". מחאת העם היא זו שאילצה אותם להסתלק מתפקידם. בסופו של דבר חופש ביטוי וזכות המחאה עושים את שלהם טוב יותר מוועדות חקירה. לא צריך וועדה כדי להביא לסיום כהונה של ממשלה מכהנת ולא כדי להפיק לקחים מקצועיים. התרבות הארגונית של צה"ל מייחסת חשיבות להפקת לקחים. צה"ל מפיק לקחים טוב מכל צבא אחר ואף על פי כן זה לא יבטיח שבעימות הבא הטעויות שנעשו לא יישנו.אין מתכון לניצחון במלחמה. אם היה מתכון לניצחון אז לא היו פורצות מלחמות, כי מן הסתם המתכון היה נלמד בכל בתי הספר לפיקוד ומטה וידוע לכל הגנרלים בעולם. אין "מתכון מטבח" לניצחון, כל מלחמה היא ארוחה שונה. מה שנדרש הוא לא מתכון, אלא ערכים אנושיים שיבטיחו ערבות הדדית, רצינות, הגינות, דבקות במשימה, אנושיות, אחריות, יושרה וענווה. שום תחום ידע, שום ועדה ושום דו"ח לא יכולים ללמד את האדם, איך לא לטעות. אנו טועים, טעינו ונוסיף לטעות בעתיד עוד אין ספור פעמים, הן כפרטים והן כאומה. מה שצריך הוא, להסליל מחדש את השיח הדמוקרטי מוועדות חקירה לשיח הפוליטי המתנהל במוסדות המפלגתיים, בפרלמנט ובתקשורת, מעגלי השיח המהווים את המוסדות היסודיים של כל משטר דמוקרטי. כנס הרצליה, כנס קיסריה, ועדת וינוגרד, אלה מעגלי שיח שמחלישים את החברה הישראלית, את חבר האזרחים, את הכנסת ואת מוסד הבחירות. כאזרח אני לא צריך את השופט הנכבד כדי להדיח ראש ממשלה כושל או מושחת ככל שיהיה, את זה אני יכול לעשות לבד בקלפי. בשביל זה יש בחירות, ואם ימנעו ממני לעשות שימוש בזכות זו, באמצעות מוסד עוקף, מחלישים את תחושת השותפות ואת תחושת ההשפעה שלי על הנעשה סביבי. אותה סנקציה נתונה בידי המחוקקים באמצעות הצבעת אי אימון בממשלה. אני מתנגד לכל נסיון להחליף את המנגנון הדמוקרטי הבסיסי, המבוסס על אזרח בעל זכות בחירה, על בחירות ועל נבחרים שיונקים את כוחם מחבר האזרחים בכל מיני תחליפים שמאפשרים למשרדי פירסום להמציא מפלגות יש מאין ולאנשי ממון והון לרוקן את זכויות האזרח שלנו מכל משמעות כדי להפוך אותנו לנתינים חסרי זכויות כמו הצמיתים והאריסים באירופה לפני המהפכה הצרפתית או העבדים באמריקה לפני מלחמת האזרחים, במטרה לגנוב לנו את הבית.כל הרעש סביב ועדת וינוגרד מאז סיום המלחמה, בסך הכל מונע מאתנו מלעסוק בנושאים האמתיים, למשל: העובדה שבני אדם מתים ברחובותינו מקור. על זה איש לא נזעק. על זה לא תקום ועדת חקירה. אנו סבורים כנראה שדמם של האומללים האלה המתגוללים כאשפה ברחוב זול מדם ילדינו היפים והאמיצים, שלנו יש זכות להתיר באטימות לבנו את דמם של העלובים האלה שאיבדו צלם אדם ומה שמותר לנו אסור לאולמרט. האמת היא שאולמרט למד את את אטימות הלב בבית ספר שבו גם אנו למדנו וגדלנו הקרוי מדינת ישראל. היכן שאין ערך לחיים, אין לחיים ערך. לא צריך דו"ח באורך חמש מאות עמודים כדי להבין את זה, ספר ישעיהו קצר יותר, קולע יותר [זאת בלא שאמרתי מלה על נפלאותו ועל איכויותיו האסטטיות]. ספר ישעיהו הוא הדו"ח האולטימטיבי על מצב האדם בכל זמן ובכל שעה. הוא הדו"ח הקדום ביותר על קוצר ידו של האדם וחולשותיו ולכן הוא דו"ח ועדת החקירה הרענן, האוניברסאלי, הרלוונטי והאקטואלי ביותר לכל עת ולשעה הזו בפרט. כשנתחיל להבין שאנחנו צריכים את דו"ח ישעיהו ולא את דו"ח וינוגרד, כשנתחיל להקים וועדות חקירה כדי לבדוק איך אנו חולפים על פני בני אדם שהחיים הכניעו אותם מבלי להושיט להם יד, אולי אז, אולי אז ננצח במלחמה הבאה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סלבדור סולטו