אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוד הצלחתו של אולמרט


איך קרה שהפשפש עלה למעלה? זה לא מובן, זה לא מובן, אולי תאמרו לי, איך קרה שהפשפש עלה למעלה? פעם היה פשפש אחד הוא בפרוות עכבר נולד, אך יום אחד שמע קולות אתה נוצרת לגדולות, תכף עזב את העכבר ואל כלבלב עזוב עבר ,אך החיים אינם שווים אם אתה חי חיי כלבים, דירה החליט הוא לעבור, ואז קפץ הוא על חמור אך חמורים תמיד עובדים, ולפשפש זה לא התאים תוך רכיבה אל האבוס, מן החמור עלה על סוס וכך עלה, עלה, עלה עד שעלה לממשלה, שם חי באושר ובריאות עד שהפך לאישיות איך קרה שהפשפש נשאר למעלה? זה פחות מובן, זה פחות מובן, אולי תאמרו לי, איך קרה שהפשפש נשאר למעלה? על דעת איש עוד לא עלה שיש פשפש בממשלה הוא פה ושם, עלה, עלה עד שנהיה ראש ממשלה, עכשיו זה כבר מובן, עכשיו זה כבר מובן שירו זה של חיים חפר, שנכתב בראשית שנות החמישים עבור "רביעיית מועדון התיאטרון", לא איבד מאקטואליותו. נשוא השיר המקורי היה פעיל פוליטי מהתקופה שלא אנקוב בשמו כי הוא עדיין חי ופעילותו בעינה נמשכת. בשינויים מזעריים בלבד (שני הבתים האחרונים עודכנו ע"י כותב שורות אלו), השיר הזה כאילו נכתב היום על אולמרט. עלייתו של אולמרט לצמרת היא חידה. הישארותו שם היא חידה יותר גדולה. וחידה גדולה מכל, היא העובדה שע"פ כל הסימנים הוא יישאר שם ויסיים את מלוא הקדנציה של הכנסת הנוכחית. מי היה מאמין? מנפלאות הדמוקרטיה הישראלית.

עם כל התעוב והסלידה שאני חש כלפיו, אני חש חובה להסיר את הכובע בפני אולמרט. אין שני לו באומנות התיכמון. כלומניק שבקושי הצליח להתברג לכנסת באחד המקומות האחרונים ברשימת הליכוד בבחירות שהתקיימו בינואר שנת 2003, הגיע לראשות הממשלה, ולמרות סידרת פאשלות שמתקרבות לאלו של האהוד שקדם לו בראשות הממשלה, הוא ממשיך לכהן כראש ממשלה בלא שיהיה איום רציני כל שהוא על מעמדו. עם תמיכה ציבורית הנמצאת בשפל חסר תקדים, מעמדו של אולמרט בראשות הממשלה נשאר יציב ואיתן ולא נשקפת כל סכנה שמשך כהונתו יתקצר. במאמר מוסגר, אינני נוהג לתת אמון רב בסקרי דעת קהל, במיוחד לא במדינת ישראל, אבל אחוזי תמיכה שהם מתחת לאחוז השגיאה, כבמקרה של אולמרט, זו תופעה שראויה להירשם בספר השיאים של גינס.

אם יש את נפשך לדעת איך הוא הגיע, איך הוא עלה, איך בפסגה מקום לו התפנה, איך הוא שם נשאר ואיך ומדוע הוא משם כבר לא ירד. את התשובה תמצא כאן במילה ובצליל, וגם בתמונה כשזה מתאים.

לממשלתו של אולמרט יש בסיס פרלמנטרי איתן. פה ושם נשמעות חריקות, מפלגת העבודה, ליברמן, אלי ישי, כל אחד בתורו "עושה שריר", אבל אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. כולם יודעים שזו רק הצגה. ואם למי שהוא עוד היה ספק באשר לעתידה של הממשלה, ברק "התרשם" מביצועיו של אולמרט באנאפוליס במידה כזאת שהוא החליט סופית שעל מפלגת העבודה להישאר בממשלה (ראה ג'רוסלם פוסט מיום 29 בנובמבר, 2007 -, וכן מיום 2 בדצמבר, 2007). ועידת אנאפוליס "שכנעה" את אהוד ברק שעליו להישאר בממשלה (summit convincing barak to stay in government). ברק אומנם התחייב חגיגית שמפלגת העבודה תפרוש מן הממשלה אם מסקנות ועדת וינוגרד ידונו את אולמרט לכף חובה. אבל ברק נשאר ברק, והזיג זג נשאר זיג זג. זה היה צפוי. התחייבויותיו של ברק הזדגזגו במחי יד אל מעבר לאופק המדיני והיו כלא היו. לעמי איילון ולאופיר פז-פינס יהיה על מה לשוחח בשנתיים וחצי שנותרו עד לתום הקדנציה של הכנסת הנוכחית. למרות סידרה חסרת תקדים של פאשלות, ולמרות מקבץ של חקירות משטרתיות שאף אחד מקודמיו בתפקיד לא "נהנו" ממנו, ולמרות חוסר התמיכה הציבורית, יציבותה של ממשלת אולמרט עולה בהרבה על אלו של ממשלות ברק ו/או נתניהו למרות שלשתיהן היתה תמיכה ציבורית שעלתה משמעותית על זו שיש לאולמרט. אולמרט מנהל את ממשלתו כמו מנצח וירטואוז שהתזמורת מנגנת בהרמוניה מושלמת ללא זיוף תחת שרביטו.

בעקבות "הצלחתה" של מלחמת לבנון השניה, ובמיוחד אחרי שוועדת וינוגרד פרסמה את הדו"ח הראשון שלה, היו צפיות בקרב חוגים רחבים בציבור שאולמרט יסיק מסקנות אישיות, יתפטר ויעביר את הגה השלטון לידיים אחרות. היה אפילו פרק זמן קצר בו חבריו של אולמרט בממשלה ניסו לאכוף את זה עליו, אבל זה עבר מהר כשלא נמצא בין חברי מפלגת קדימה אף אחד שהיה מסוגל לתפוס מנהיגות ולהביא למהפך. היום זה נותר כזיכרון אפיזודי בלבד. ההזדמנות הזאת לא חזרה יותר. אולמרט תפס עם מי יש לו עסק, והבין שאין לו ממה לחשוש בחזית הבית. הציפורים תמשכנה לפצוח בשיר, שר התחבורה יעסוק בתאונות הדרכים והשר לביטחון פנים ישגיח על השוטרים. היו כאלה שתלו תקוות בהפגנת הנפל שהתקיימה בכיכר וציפו שממנה תצמח הישועה, אבל גם מזה לא יצא כלום – הפגנת נפל ותו לא. ערב רב של נמושות מילא את כיכר העיר והריע בקול גדול כאשר הסופר מאיר שלו צרח בגרון ניחר מעל הבמה "אולמרט, אני מפטר אותך", אבל מעבר לזה – שום דבר. זה היה הסוף. אולמרט יתפטר? מה פתאום. אולמרט זה גולדה? אולמרט זה בגין? הם לקחו ללב. על אולמרט הפגנות המוניות אינן עושות כל רושם, על ועדות חקירה הוא מצפצף, מבקר המדינה הוא עבורו קרקס ועל חקירות המשטרה הוא שם פס (אחרי ככלות הכל ממה יש לו לחשוש כשהשר הממונה על החוקרים מצהיר קבל עם ועדה שראש ממשלה מכהן הוא חסין, ואין להעמידו לדין?). כלל ברזל אצל אולמרט הוא "אולמרט לקדנציה שלמה נבחר, אין שום סיבה לסיים את הקדנציה מחר". אולמרט נוסע לסין, אולמרט מבקר במוסקבה, בין לבין הוא מוצא גם זמן לדלג בין כמה בירות באירופה, ולקינוח הוא נוחת באנאפוליס שם הוא מקיים פסגה עם בוש וקונדוליסה. אין לאולמרט תמיכה בציבור? אז מה. אולמרט לא זקוק לתמיכת הציבור. כדי להישאר ראש הממשלה, כל מה שנדרש זו תמיכה של 61 (בפועל יש לאולמרט יותר מ 70 תומכים). הציבור את דעתו יכול להביע, אבל הציבור בכנסת איננו מצביע. אולמרט יכול לפיכך לישון בשקט, כי כאשר הכנסת תומכת, ועדת וינוגרד יכולה להמשיך לשבת, המבקר יכול להטיח דברי ביקורת, וגם אם המשטרה חוקרת, הקדנציה איננה נפסקת. מה הוא אם כך הסוד? מה הוא סוד הצלחתו של אולמרט? מה היא הסיבה שאולמרט מצליח לסובב את כולם על האצבע הקטנה, וממשיך לשבת על כסא ראש הממשלה ולצחוק על כל העולם (בהשאלה מאמרה ידועה – "צוחק זה שמצפצף על כולם")? אחד מקרייני הטלוויזיה הגדיר את אולמרט כ"שרדן בלתי נלאה". יש בהגדרה הזאת הרבה מן האמת, אבל שרדנות בלבד איננה מספיקה כדי להסביר את התופעה.

במצבו של אולמרט, על מנת להישאר בצמרת, נדרש יותר מאשר שרדנות גרידא. התשובה היא מורכבת, כי יש למעשה יותר מגורם אחד. שורה של גורמים, שייתכן שכל אחד מהם לא היה מספיק בזכות עצמו, תרמו במשולב לעלייתו של אולמרט למעמד של "יחיד בדורו", של "אחד שאין בלתו", של אחד ש"רק הוא יכול", של אחד ש"אין לו תחליף" או כל תואר אחר ממין זה. התורם העיקרי, הגורם מס' 1 בהצלחתו של אולמרט הוא בנימין נתניהו. כמו אמא שמאיימת על הילד שלה "אם לא תאכל את הבננה, יבוא שוטר וייקח אותך", כך אולמרט, כאשר נשקפת איזו שהיא סכנה להמשך כהונתו, הוא מזהיר "אם לא תשבו בשקט, יבוא נתניהו במקומי". וזה מספיק. לפני הפגנת ההמונים בכיכר, ראיינו בטלוויזיה את הסופר מאיר שלו (כן, אותו מאיר שלו שיותר מאוחר עמד על הבמה וצרח כמו כרוכיה "אולמרט, אני מפטר אותך"). המראיין התייחס גם לצדדים הפוליטיים של ההפגנה, ובתגובה לאחת משאלותיו, מאיר שלו הצהיר בטון פסקני "אם נתניהו היה פה, אני לא הייתי פה". המשפט הזה הגדיר את המסגרת. כששמעתי את המילים האלו מפיו של מאיר שלו, ידעתי שלא יצא מזה כלום. ידעתי שהאספסוף שהתכנס שם לא יגלה את ה"עוז לתמורה בטרם פורענות" עליו דבר בזמנו יצחק בן אהרון, ושהמשותף לכל הנמושות שבאו להפגין שם יהיה ה"פחד מתמורה, גם בצל הפורענות". משתתפי ההפגנה הוציאו תסכולים ושיחררו לחצים, וחזרו הביתה מלאי סיפוק – עשינו מה שהוא, "הראינו" לאולמרט. בסופו של יום הכל היה כלאם פאדי. בסך הכל "ללכת עם [אולמרט] ולהרגיש בלי". שם המשחק הוא תסמונת נתניהו, וכלליו הם פשוטים. במדינת ישראל אין חוק שיכול לאלץ ראש ממשלה להתפטר, ולכן כל עוד ראש הממשלה מסרב להתפטר מרצונו, בהעדר התערבות של כח עליון כמו אירוע מוחי או מה שהוא דומה, הדרך היחידה בה ניתן לסלק אותו ממשרד ראש הממשלה היא ע"י הצבעת אי אמון בכנסת. וכאן טמון הכלב. ציוץ הציפורים הרפה שנשמע אחרי שהתפרסם החלק הראשון המחיש לכל מי שלא ידע זאת מקודם שה"נבחרת" של קדימה בכנסת מורכבת כולה מתואמי אולמרט. חסר שם שרון, אין שם פרס ואפילו לא ברק לרפואה. אולמרטים אינם מגיעים לצמרת בזכות מנהיגות. אולמרטים, כמו הפשפש בשיר, מתגנבים לצמרת בהיחבא. פשפש אינו זקוק לחלון הזדמנויות. אדרבא, הפשפש מעדיף סדק, סדק צר, דרכו הוא יכול להשתחל לפסגה בלי שאף אחד ירגיש. הוא עושה זאת כאשר מתעוררת קוניוקטורה מתאימה ובבוקר בהיר אחד כולם מתעוררים ומוצאים את עצמם בפני מציאות חדשה, מציאות בה כל מה שנותר להם לעשות זה למלמל מתחת לשפם, ולא בקול רם, "זה לא מובן, זה לא מובן . . .". זה לא קורה כל יום. זה קרה רק פעם אחת. זה קרה לאולמרט. אולמרט יעשה הכל על מנת למנוע שהקוניוקטורה הזאת תשוב. אצל אולמרט אף פשפש לא יזכה להזדמנות. גם אם הגידול שהתגלה בבלוטת הערמונית שלו יותר חמור ממה שנמסר לציבור, תסמכו על אולמרט שהוא לא ייתן לאף ממלא מקום "צ'אנס". המסר של אולמרט לחבורת הפשפשים הסובבת אותו הוא קצר וקולע: "אם תדיחו אותי תהיינה בחירות חדשות לכנסת, ובבחירות חדשות רב הסיכוי שנתניהו יהיה הזוכה".נו טוף, אם זה נתניהו, אז כל הפרמטרים משתנים. הזכרת שמו של נתניהו משולה להטלת פצצת מצרר פוליטית. על מנת למנוע את הנזק הסביבתי שעלול להיגרם לה מהופעתו של נתניהו על הבמה, כל החבורה --- ברק ואיילון, מופז ודיכטר ושטרית, וציפי גם --- כולם ביחד וכל אחד לחוד, מתלכדת ובשורה אחת מזדגזגת אל מאחורי גבו של אולמרט כדי לשמור שלא יאונה לו כל רע. במלים אחרות, אולמרט, באמצעות שוט נתניהו, מחזיק את יריביו-תומכיו באבר רגיש (אינני מפרט יותר כדי שלא יאשימו אותי בשימוש בלשון גסה), וכמו שאמר בזמנו ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב, "כשאתה מחזיק אותם שם, הם יתמכו בך בכל נפשם ומאודם" (when you hold them by the balls, their hearts and souls will follow – יש יותר מגרסא אחת למלים המדוייקות בהן ניקסון השתמש, זאת המופיעה כאן היא החביבה ביותר עלי). אולמרט מפיק את המכסימום מהמצב, וממשיך לנהל את ממשלתו ביד רמה ואין פוצה פה ומצפצף.

המצב היה יכול להיות שונה אילו שמעון פרס היה ממשיך לכהן בממשלה. לשמעון פרס היתה היכולת ללכד סביבו תמיכה מספקת מבין שרי העבודה ומבין פורשי העבודה שעברו לקדימה ולבצע הפיכת חצר שהיתה מאלצת את אולמרט להתפטר בלי שזה היה מוביל לבחירות חדשות. שמעון פרס, כשמו כן הוא. הפרס איננו ציפור שיר. הפרס הוא עוף דורס, עוף בעל ציפורנים, והוא לא מהסס להשתמש בהן. נוכחותו של פרס בממשלה היתה לפיכך איום ממשי על מעמדו של אולמרט. אולמרט גם אינו שוכח שדרכו של פרס לפסגה לא היתה שונה בהרבה מזו שלו. זו היתה סיבה טובה לסלק את פרס מהממשלה ולהעבירו למשכן נשיאי ישראל, ולעשות את זה מה שיותר מהר. התמיכה המאסיבית שאולמרט ארגן על מנת להבטיח שבפעם הראשונה בחייו פרס ייבחר בזכות עצמו לתפקיד ממלכתי לא היתה לשם שמים. היא נבעה משיקולים פרקטיים והשיגה את היעד – סילוק האיום הממשי היחיד על מעמדו של אולמרט. זה מביא אותנו לאהוד ברק. כמו פרס, גם ברק ניחן בכושר מנהיגות שהיה מאפשר לו ללכד סביבו תמיכה מספקת בעזרתה ניתן היה להביא להדחתו של אולמרט בלי שזה יהיה כרוך בבחירות חדשות. ברק אולי איננו שמעון פרס, אבל הוא גם לא ציפי לבני. השאלה היא האם זה באמת מה שהוא היה רוצה שיקרה. אריק שרון היה נוהג לאמר "מה שרואים מכאן, לא רואים משם". ברק חוזר על זה בשינוי נוסח קטן "מה שראיתי באנאפוליס, לא רואים מכאן". הביקורת שברק היה משמיע בכל הזדמנות על אולמרט נמוגה כעשן ובמקומה הוא החל לספר בשבחו של אולמרט. לידיעות שצוטטו למעלה מהג'רוסלם פוסט על "התגלות השכינה" שהיתה לברק באנאפוליס, יש המשך בעיתון "ידיעות אחרונות" (3 בדצמבר, 2007), המצטט מפיהם של "בכירים" במפלגת העבודה ש"ברק לא מספיק רוצה להיות רוה"מ". זה לא לגמרי מדוייק, כי ברק רוצה, ועוד איך היה רוצה, רק שזה לא יוצא. כאשר ברק הצטרף לממשלתו של אולמרט הוא היה משוכנע ביכולתו להוציא את המדינה מהבוץ אליו הוביל אותה אולמרט ולהנהיג אותה לחוף מבטחים. אם הוא היה מכיר את האמרה הלטינית summa sedes non capit duos (בתרגום חופשי "בפסגה אין מקום לשניים") הוא היה חוסך לעצמו הרבה מפח נפש. במהלך ועידת אנאפוליס הוא נדחק לשוליים והתקשורת התעלמה ממנו לחלוטין. וכמו משה רבנו על פסגת הר נבו, לא נותר לברק אלא לצפות בעיניים כלות אל משרד ראש הממשלה, ולחוש על בשרו את מה שעבר על משה רבינו כשהקב"ה אמר לו "מנגד תראה ושמה לא תבוא". ברק איננו חבר כנסת ומנוע לפיכך מלכהן כראש ממשלה. כל תרגיל, מסריח או לא מסריח, שהוא יארגן יהיה לא יותר מאשר קרש קפיצה למי שהוא אחר מקדימה לראשות הממשלה. מנקודת מבטו של ברק, אם כבר נגזר עליו לההסתפק במשרד הביטחון, עדיף שזה יהיה עם אולמרט ולא עם איזה כוכב חדש. לכן כאשר עולה הנושא של פרישת מפלגת העבודה מהממשלה, ברק משיב "את המנגינה הזאת לא צריך להפסיק". בינתיים, ללא כל קשרליומרותיו של ברק לכהן כראש ממשלה, הוא מתקשה לדלג מעל משוכה קצת יותר נמוכה --- להראות שהוא שר ביטחון יותר מוצלח מזה שקדם לו.

אל מול הפסקת האש המשתוללת במלוא עוצמתה בדרום, כל מה שלברק יש לאמר זאת ההצהרה ש"ארוכה הדרך להפסקת הקסאמים" (הציטוט הזה הופיע גם ב"מעריב" וגם ב"ידיעות אחרונות" ב 13 בדצמבר). זה נשמע טוב כיצירה ספרותית, אבל שר ביטחון לא מונה לתפקידו על מנת לאמר מה הוא לא יכול לעשות, או מה אי אפשר לעשות. את זה גם פרץ היה יכול לעשות לא פחות טוב. מחליפים שר ביטחון כדי שהשר החדש ימצא תשובות למה שקודמו לא יכול היה לעשות. אפשר רק לנחש מה ברק יאמר על מה שראש ממשלה אינו יכול לעשות, אם בניגוד לכל התחזיות, הבלתי יאומן יקרה וברק ישוב לראשות הממשלה. בחירות חדשות היו מביאות לשינוי במעמדו של ברק, וכחבר כנסת החוק לא היה יותר מכשול המונע ממנו להתמודד על ראשות הממשלה. אלא שיש בעיה קטנה, כדי שזה יקרה ברק צריך לפני כן לנצח בבחירות. ההשתחצנות וההתבטאויות החוזרות בנוסח "אני אוביל את המפלגה לניצחון" אינן יכולות לחפות על העובדה שהמציאות איננה כל כך ורודה. לכן כל הדיבורים על פרוק הממשלה והליכה לבחירות הם דיבורים בעלמא. ברק יודע טוב מאוד ששבקונסטלציה הנוכחית, גם עם תמיכה מאסיבית של התקשורת, סיכוייו לגבור על נתניהו בבחירות הם מזעריים בלבד. גם אולמרט יודע את זה, לכן הוא לא מתרגש מאיומיו של ברק. יציבות ממשלתו של אולמרט איננה תלויה בתמיכת השרים בלבד. גם לחברי הכנסת מן השורה מסיעות הקואליציה יש מה לאמר. אלה גם כן מושפעים לא במעט ע"י תסמונת נתניהו, אבל לא רק. ככלל, לחברי כנסת מן השורה אין אף פעם אינטרס מיוחד בקיום בחירות לפני המועד החוקי. יש לזה סיבה טובה. להיות חבר כנסת זה עסק משתלם מאוד מבחינה כלכלית. שעות העבודה הן לא מי יודע מה, המשכורת בהחלט לא רעה (נכון שבשוק הפרטי ניתן למצוא מישרות בהן מרוויחים יותר, אבל שם צריך גם לעבוד), השכר מתעדכן ריאלית פעמיים בשנה באופן אוטומטי, חבילת הטבות נלוות מכובדת, נסיעות לחו"ל עם דרכון דיפלומטי, ומי שכיהן שתי קדנציות או יותר נהנה גם מחבילת פרישה שמעטים בישראל זוכים לה. אדם צריך שתהיה לו מוטיבציה מאוד גבוהה כדי לוותר על כל זה מרצונו. ללכת לבחירות זה תמיד הימור. ועדת מינויים, ועדה מסדרת, פריימרי'ס או כל סיפור אחר, אף פעם אי אפשר לדעת מה יצא מתוך הקלפי בסופו של יום הבחירות. למה לנסות? בהערכה צנועה, אם הכנסת תתפזר והבחירות תוקדמנה, בין רבע לשליש מחברי הכנסת הנוכחית (מרביתם מסיעות הקואליציה) יצטרכו לחפש לעצמם פרנסה אחרת. גם ללא הצל של נתניהו, זו סיבה טובה מאוד לתמוך באולמרט ולתת לו להישאר בראשות הממשלה אם אין דרך אחרת למנוע את הקדמת הבחירות. השורה התחתונה היא למרות שלתמוך ו/או לכהן בממשלתו של אולמרט רחוק מלהיות כבוד גדול, חברי הקואליציה ושרי הממשלה מעדיפים למחול על כבודם, ובלבד שלא להתנסות במבחן הקלפי. הם משולים למתאגרף במערכון של הגששים ש"הבושה אוכלת אותו, אבל הפחד הורג אותו". פחד. הפחד מבחירות חדשות. הפחד מהאפשרות שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. הפחד הוא הדבק המחזיק את מרכיבי הקואליציה ביחד. הפחד הוא משענתו של אולמרט, משענת המוכיחה את עצמה כמשענת של ממש, ולא כמשענת של קנה רצוץ. חברי הקואליציה ושרי הממשלה מהווים את מעגל ההגנה הראשון של אולמרט. מעגל השני הוא התקשורת. לתקשורת "יש חשבון" עם נתניהו מימים ימימה. ה"רומן" של נתניהו עם התקשורת הוא הרבה יותר מאשר סתם תסמונת. מערכת היחסים נתניהו - תקשורת נושאת את כל הסימפטומים של הפרעה אובססיבית כפייתית (obsessive compulsive disorder או ocd, תופעה המוכרת היטב לעוסקים ברפואת הנפש). אנשים הנגועים ב ocd אינם מסוגלים לחשוב ו/או להתנהג באופן רציונלי.

עבור התקשורת אפשרות שובו של נתניהו לראשות הממשלה היא חלום בלהות, סיוט הגורם לנדודי שינה. מאז שהתברר שהאפשרות הזאת יש בה ממש, חייהם של חברי צמרת התקשורת בישראל אינם חיים. תופעה שהפכה כמעט לחלק בלתי נפרד מסדר היום היא זאת בה עיתונאי ופובליציסט מוביל, אשף קולמוס מהשורה הראשונה, נקרא לו יואל לצורך הדיון, מתעורר בלילות שטוף זעה קרה, שיניו נוקשות ידיו רוטטות ומפיו נפלטים קולות מוזרים נ... נ... נ... נ.... כשרעייתו מגיבה "נו יואל, למה אתה לא אומר את מה שיש לך להגיד", יואל חוזר שוב נ... נ... נ... נ...., וכך זה נמשך עד שלבסוף יואל נרגע קצת ומצליח לסיים את המשפט "נתניהו. ח... ח... ח... חלמתי על נתניהו והנה הוא ראש הממשלה". תרחיש דומה, בשינויים קלים בלבד קורה גם לנחום וגם לעקיבא, לטומי, ליעל ולרבים אחרים מבין המושכים בעט. התקשורת שמה את יהבה על אולמרט כ"חוסם נתניהו", וככזה היא תעשה הכל כדי למנוע פגיעה במעמדו כראש ממשלה. מנקודת מבט עיתונאית גרידא, מסע רצח האופי שנוהל ע"י התקשורת נגד נתניהו, לאורך כל התקופה בה הוא כיהן כראש ממשלה, היה אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדות העיתונות בישראל ואולי גם בעולם. ארי שביט כתב על כך מסה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב 1998 (אני מתנצל על כך שאינני זוכר את התאריך המדוייק). כותב שורות אלו רחוק מלהתפעל מתפקודו של נתניהו כראש ממשלה. היה מקום להרבה שיפורים (זה בלשון המעטה), אבל בהשוואה לזה שהחליף אותו, נתניהו היה סיפור הצלחה. רק חסיד שוטה יכול להתכחש לעובדה הזאת (למרבה הצער, לא חסרים כאלה). בתקשורת אין לזה זכר. התקשורת בימים אלה מקפידה ל"הזכיר" פעם אחר פעם לציבור את העובדה ש"נתניהו הודח (המדקדקים משתמשים במילה 'הועף') בצורה מבישה מראשות הממשלה". מילה אחת לא נכתבת או מושמעת על כך שמחליפו של נתניהו הודח/הועף בצורה מבישה פי שבע תוך פחות משנה וחצי בתפקיד. בולדוזר התקשורת, שהדלק המניע אותו היא אג'נדה שבה מניעת שובו של נתניהו לראשות הממשלה היא היעד מספר 1, מקיף את אולמרט בקו ביצורים בלתי חדיר. אולי לא קו בר לב, אבל בהחלט קו אולמרט. ומה בקשר לשאר עם ישראל? בהשאלה מספר משלי בו נאמר "יוֹדֵעַ צַדִּיק, נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ " כאן מתאים הפסוק "יוֹדֵעַ אוּלְמֶרְט, נֶפֶשׁ צֹאן מַרְעִיתוֹ". משתתפי הפגנת הנפל, בה הודיעו לאולמרט על פיטוריו, יצאו שוב לרחוב (לא כולם). הם כבר שכחו את נושא הפיטורין. ערב צאתו לאנאפוליס הם באו על מנת לעשות מי שבירך לאולמרט "משכין השלום". זו היתה רק ההתחלה. ב"מעריב" היה כתוב שהנאום אותו אולמרט נשא באנאפוליס נכתב עבורו בידי לא אחר מאשר עמוס עוז. עמוס עוז, הכהן הגדול (אולי צריך הייתי לאמר האייטולה) של מחנה השלום, עמוס עוז, שביחד עם שני חבריו לעט, היה עד לא מזמן נוהג לעשות סיבובי הופעות בהם הוטחו על אולמרט וממשלתו קיטונות של אש וגופרית ("הנהגה חלולה", "ממשלה כושלת", "ממשלה הדוחה את השלום" ועוד ועוד). אותו עמוס עוז הצטרף גם הוא לשורת תומכי אולמרט. ייתכן שבאמת, כפי שברק ניסח את זה, את מה שרואים באנאפוליס לא רואים מכאן. יותר מתקבל על הדעת שצלו של נתניהו היה מה מה שהשפיע על עמוס עוז.

המונח התקרנפות הפך להיות מטבע לשוני מקובל בעקבות מחזהו של יוג'ין יונסקו. על אותו משקל, את ההצטרפות לשורות תומכי אולמרט אפשר לכנות "התפשפשות".

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהצטרפותו של עמוס עוז למחנהו של אולמרט, תגרור בעקבותיה נהירה גורפת (stampede) של עדר השלום על נעריו וזקניו. יוג'ין יונסקו כתב מחזה על התנהגות עדר כזאת. המחזה זכה להצלחה מרובה, גם כשהוא הוצג בארץ. לא צריך גם להיות גאון גדול כדי לחזות שסקרי דעת קהל חדשים יראו שתמיכת הציבור באולמרט כבר איננה כל נמוכה כפי שהיתה בעבר. מהמקרא אנחנו מכירים את משל יותם, בו מסופר על העצים שהחליטו להמליך עליהם מלך. כל המועמדים שנראו ראויים למלא את התפקיד, דחו את הכבוד המוצע, כל אחד מסיבותיו. בצר להם העצים פנו אל האטד, שיח קוצני שספק אם בכלל אפשר לראותו כ"עץ". האטד נענה לבקשה, אבל הוא העמיד תנאי להסכמתו לקבל את התפקיד. הוא דרש מהעצים שהם יבואו לחסות בצלו.

עכשיו אנשים מהקליבר של עמוס עוז מוכנים לחסות בצלו של אולמרט ובלבד שנתניהו יוותר בחוץ. זה רק מראה לאלו מימדים הגיעה שנאת נתניהו. זאת לא התקרנפות. זאת התפשפשות.וכך מוקף בשלושת מעגלי ההגנה -- חברי הממשלה והקואליציה, התקשורת, מחנה הוזי השלום, המהווים מערכת ביצורים שגם רעידת אדמה בעוצמה 10 בסולם ריכטר לא תוכל לה, מעמדו של אולמרט על כסא ראש הממשלה נותר איתן. והוא גם יישאר כזה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר