אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויהי בימי שלוט השופטים חלק שלישי


מאמר ראשון בסדרה מאמר שני בסדרה

כבמאמר הקודם, נתחיל עם שירו של חיים חפר. בגרסא הנוכחית מה שנותר זו המנגינה בלבד. המלים הן כולן שלי. למרות שכתבתי את זה לפני כן, מילים אלו יכלו להיכלל בנאום שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, נשא בטקס בו העניקו לו פרס בירושלים, ב 7 בנובמבר' 2007.אנוכי השופט, אנוכי השולט! רק זאת האמת וכל האמת!כשאני שומע על צדק או חוק,זה רק גורם לי לפרוץ בצחוק,כי מי שקובע זה מי ששולט, ומי ששולט זה אנוכי השופט!תמיד היתה לי הערכה לאהרון ברק. היתה לי אי הסכמה מוחלטת עם העמדות שלו בנושאי ביטחון, וראייתו את שלטון המשפט כשלטון השופט לא היתה מקובלת עלי. למרות זאת, ראיתי בו אישיות בעלת יכולת אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה והאמנתי שהוא באמת משכמו ומעלה כשופט. לביקורות ולהתקפות הקשות עליו מצד חברים למקצוע התייחסתי במידה לא מעטה של חשדנות כי ראיתי בהם בעלי עניין. אחרי שצפיתי בהופעתו האחרונה בטלוויזיה בטקס קבלת הפרס שניתי את דעתי עליו מהקצה אל הקצה. הן בתוכן והן בסגנון, זו היתה הופעה ההולמת דמגוג כיכרות זול.

על הרקע של הצוות שהוא הקים סביבו, צוות אותו הוא הקפיד לבחור על טהרת האג'נדה, אהרון ברק הצטייר כענק משפטי, אבל זה היה כמו בסיפור של גוליבר בארץ הגמדים. מהרגע שהוא החליט להתמודד ב"ליגה הלאומית", בה עומדות מולו דמויות משפטיות נוספות בעלות שיעור קומה, הוא חזר למימדיו הטבעיים. שר המשפטים העמיד אותו במקומו במשפט קצר אחד --- "יש שופטים בירושלים, אבל יש גם מחוקקים בירושלים". דברים שנאמרו ע"י אהרון ברק בהופעות יותר מאוחרות מצביעים על כך שהרעיון הזה עדיין לא כל כך מקובל עליו. המאמר הנוכחי יעסוק ברובו, אם כי לא כולו, בסוגיה הזאת. החוק הוא אוֹמנוּת הטוב והצודק (ivs est ars boni et aeqvi)זה מה שהיינו רוצים להאמין, אבל האם זה באמת כך? שאלה יותר בסיסית היא האם זה בכלל אפשרי במצב בו שופטים רואים את עצמם מעל לחוק?אף אחד איננו חושב לרגע ששופטים גונבים, אבל "קבלת שלא כדין של כספים שאינם מגיעים" איננה מצטיירת כחטא נורא (בתנאי זה נעשה בתום לב). שופטים בישראל אינם נוטלים שוחד, אבל קבלת טובות הנאה מכפיפים איננה בהכרח דבר פסול. כל עוד זה נעשה "מרצונו החופשי" של הכפיף, בתום לב וללא תמורה, אין לראות בזה עילה למנוע ממי שהוא לשבת במעמד עליון. פרטים מלאים אפשר למצוא במאמר שהתפרסם בפורום ארץ הצבי ("דבר מצחיק קורה בדרך לעליון"), וכן באתר האינטרנט ">מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק). לא נותר לציבור אלא להתנחם בידיעה שלא ינום ולא יישן שופט בישראל, שחזקה על שופטי ישראל שבבואם לדון אחרים, הם לא ייקחו דוגמא מעצמם וידונו לכף חובה כל מועל, נוכל ופושע, בלי רחמים וללא משוא פנים. במאמר מוסגר, אני חייב להודות שאחרי שקראתי במבוא לספרו של אלייקים רובינשטיין את הקטע בו הוא מודה למתמחה שעבדה במשרדו על הגהת ספרו ללא תמורה, בהתנדבות ומ"רצונה החופשי", המשפט "עיסקא בין קונה מרצון לבין מוכר מרצון" המופיע לעתים מזומנות בדיונים אזרחיים בבתי המשפט קיבל אור חדש בעיני. על מנת למנוע אי הבנות, וכדי שלא ייווצר הרושם שנטפלים לקטנות, הספר בו מדובר הוא מסמך עב כרס של למעלה מ 500 עמודים. הגהה של מסמך כזה היא מאמץ הכרוך בעשרות רבות של שעות עבודה. גם אם מחשבים את השווי הכספי לפי תעריפי מינימום, עדיין מדובר בסכום מכובד.להלן הנוסח המדוייק של דבריו של רובינשטיין על הנושא:"תודה מיוחדת, גדולה ומשמעותית, אני חב לעורכת הדין דורית יפרח, כיום בפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי) .... היא סייעה במסירות באופנים שונים, והשקיעה זמן ומאמץ בהכנת ספר זה לדפוס, בתקופות של עומס מיוחד בעבודתי, ועצותיה שוקעו בעריכתו. כמו כן ערכה את המפתחות שבסוף הספר". ויותר מאוחר, בתשובה לשאלות... עורכת הדין יפרח סייעה בעריכת הספר "בהתנדבות ועל חשבון זמנה הפרטי בלבד". " ... מדובר בפרויקט התנדבותי ... כל אדם זכאי לעשות בזמנו הפרטי את אשר יחפוץ".במדינת ישראל בתקופתנו, במיוחד בחוגי האליטה המתקדמת, תופעות כאלו אינן דבר שיש לדון לחומרה, מה שהוא שצריך להתרגש בגללו. כל עוד האג'נדה היא בכיוון "הנכון", ולא נראה כרגע שהיא עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין, זה מתקבל כרע במיעוטו, מה שהוא בנוסח "לא נעים, אבל לא נורא" (בהשאלה מדבריו של לוי אשכול המנוח, אפשר לאמר שיש כאן גישה סלחנית בנוסח "לא תחסום שופט הדואג לביתו"). אנשי האליטה טופחים לעצמם על השכם מציגים את גישתם כביטוי של סובלנות קידמה ו/או ליבראליות. אין בגישה הזאת משום עודף חוכמה, כי לא לעולם חוסן ויום יבוא בו בבתי המשפט, כולל בעליון, יישבו שופטים עם אג'נדה שונה, או אפילו שופטים עם אג'נדה המנוגדת באופן קוטבי לזאת של היום. צעקות החמס, כאשר זה יקרה, וכן ההפגנות והבג"צים, לא יעזרו להם, כי משנוצר התקדים, הוא מה שיקבע, והוא יהיה נגדם. אני אדון העולם! (magister mundi sum!) מטבע הדברים, מי שרואה את עצמו מעל לחוק, מרשה לעצמו גם לזלזל בו. מכאן ועד לזלזול במחוקק, או ברשות המחוקקת למען הדיוק, המרחק קטן.

לזה יכולות להיות תוצאות חמורות בהרבה מהדוגמאות אותן הבאתי לעיל. עקרון הפרדת הרשויות הוא אחת מאבני הפינה של המשטר הדמוקרטי. סמכות החקיקה ניתנה לרשות המחוקקת בלבד ולרשות השופטת לא צריכה להיות כל מעורבות בהליכי החקיקה. במציאות זה לא לגמרי בר ביצוע. לא ניתן למנוע מידה מסויימת של מעורבות של הרשות השופטת בחקיקה. לעתים קרובות שופטים נדרשים לפרש את מה שנאמר בחוק. הצורך בפרשנות מתעורר בנסיבות שונות: ניסוח לא ברור, חוסר התייחסות לדברים שנראו "מובנים מאליהם" בעת החקיקה (לאקונות), נסיבות שאף אחד לא חשב עליהן בעת החקיקה, התפתחויות לשוניות המביאות לשינוי במשמעותן של המלים המופיעות בנוסח החוק המקורי, וכן שינויים החלים עם הזמן בערכים, כל אלה מביאים לכך שלעתים קרובות לא ניתן ליישם את החוק כלשונו והשופט נדרש לפרש את הכתוב. הבעיה הזאת איננה ייחודית לישראל, היא קיימת בכל מקום. דוגמא מארה"ב: החוקה האמריקאית אוסרת שימוש באמצעי ענישה "אכזריים במיוחד", ומתנגדי עונש המוות משתמשים בזה היום כדי לדרוש את ביטול עונש המוות. כאשר החוקה נכתבה אף אחד לא ראה בהוצאה להורג עונש אכזרי, ועל אחת כמה וכמה לא עונש "אכזרי במיוחד". באותה תקופה באירופה רווחו שיטות הוצאה להורג שכללו צליית אנשים בשמן רותח וקיצוץ בגרזן לחתיכות (הגיליוטינה הוכנסה לשימוש רק אחרי המהפכה הצרפתית). במושגי התקופה בה נכתבה חוקת ארה"ב, הוצאה להורג בתליה או בירייה נראתה כדבר "הומני" לחלוטין (יש דוגמאות נוספות למכביר). בנושא הפרשנות ישנן שתי אסכולות. ישנם אלה הגורסים שעל השופט להסתפק בפרשנות "צרה", בה על השופט לצמצם את פרשנותו לניסיון לרדת לסוף דעתו של המחוקק, ואל לו להכניס לחוק דברים שאינם מופיעים בו ובוודאי שאל לו לנסות "לתקן" את החוק על דעת עצמו; לעומתם ישנם אנשי האסכולה הדוגלת בפרשנות "יצירתית", שלדעתם תפקידו של השופט הוא למלא לפי שיקול דעתו את מה שאין בחוק או ל"תקן" את מה שנראה לו פגום. אפשר גם להוסיף אסכולה שלישית שלה גישה יותר "ליבראלית", גישה הרואה בפרשנות מכשיר ליישום רפורמות חברתיות ו/או פוליטיות. מבחינה מעשית, שתי האסכולות האחרונות רואות בשופט מעין מחוקק על.

זה דבר שאיננו מעוגן בשום חוק או חוקה, לזה אף אחד לא התכוון. בכל זאת הצורך בפרשנות הוא עובדה שצריך לחיות אתה ולא נותר אלא לסמוך על שיקול דעתם של שופטים שידעו את הגבול. עדיין ישנה כאן סכנה פוטנציאלית לערעור סדרי שלטון תקין, כי ההנחה ששיקול דעתם של שופטים נקי מפניות היא נכונה במקרה הטוב בערבון מוגבל בלבד. כאשר שופטים מתמנים לתפקידם בהתאם לאג'נדה, ההנחה הזאת היא חסרת כל בסיס. כאשר יש אג'נדה, הפרשנות היא לפי רוח השופט ולא לפי רוח החוק. במשך מספר חודשים אחרי פרישתו, אהרון ברק שמר על פרופיל נמוך ונמנע מהתבטאויות פומביות. לאחרונה "נשבר לו", ולמראה חוסר האונים שיורשתו מפגינה בהתמודדות עם שר המשפטים, הוא החליט להפר את שתיקתו ולהיכנס בעצמו לזירה. מאז הוא מנצל כל מסגרת אפשרית לתת פומבי לדעותיו על יוזמותיו של שר המשפטים לרסן קצת את הרשות השיפוטית. הוא יוצא בשצף קצף נגד הרעיון שמערכת המשפט תהיה נתונה לביקורת של מי שהוא מחוץ למערכת, ושלאיזה שהוא גוף תהיה הסמכות לערער בצורה כל שהיא על סופיותן של פסיקות בית המשפט העליון. הרושם המתקבל הוא שעבור אהרון ברק פסיקות בית המשפט העליון הן "חוק אלוהי" (iure divino), חוק שאין עליו עוררין, חוק שמי שבכל זאת מעיז להשיג עליו, אחת דינו - להיות מועלה על המוקד. "אם המחוקק הוא השופט, אין דמוקרטיה", אהרון ברק משמיע בקול רועם ("ידיעות אחרונות", 13 בנובמבר, 2007,). המשפט הזה נכון, אבל המשפט ההפוך "אם השופט הוא המחוקק, אין דמוקרטיה", נכון גם הוא באותה מידה. כמו כל דמגוג, ברק מקצין את הדברים ומייחס לשר המשפטים מעשים וכוונות שכלל אינם על הפרק. מדבריו של ברק אפשר היה לחשוב שמערכת המשפט במדינת ישראל עומדת על סף סגירה --- "לא יהיו שופטים בירושלים" אם שיקולים פוליטיים יהיו מעורבים במהלכיה של מערכת המשפט ובמינוי שופטים ("מעריב", 8 בנובמבר, 2007), כך הוא גורס. הוא נמנע מלהגדיר במדוייק מה הם "שיקולים פוליטיים", אבל ברור מעל לכל ספק שאג'נדה איננה נכללת במושג הזה, לפחות כל עוד זאת האג'נדה שלו. אהרון ברק ונשיאת בית המשפט העליון הנוכחית, אינם מרחיקים לכת כמו סגן נשיא המשפט העליון לשעבר, השופט חשין, ונמנעים מלקרוא ל"גדיעת ידיו" של מי ש"יעיז" לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון. אולם למעט הצעד הקיצוני הזה, כל האמצעים כשרים במלחמת החורמה שהם פתחו בה נגד שר המשפטים, מלחמה בה ברק נטל על עצמו את התפקיד של "מגרש השדים" מקודש הקודשים של היכל המשפט. מדברים גבוהה גבוהה על פגיעה ב"ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הישראלית --- עצמאותה של הרשות המשפטית, ובעיקרון הפרדת הרשויות. בפועל אין כאן יותר מאשר נסיון לשמור בקנאות על עצמאות היתר שבית המשפט נהנה ממנה לא בזכות אלא בכוח, מעמד אותו בית המשפט בנה לעצמו באמצעים אגרסיביים, תוך הפרה בוטה של כללי היסוד המקובלים בכל משטר דמוקרטי תקין, במהלך כהונתו של אהרון ברק כנשיא בית המשפט העליון. "ציפור הנפש" עליה אהרון ברק מנסה לשמור מכל משמר היא מעמדו של השופט כמחוקק על, מעמד אליו הוא הגיע בעקבות ה"מהפיכה החוקתית" --- או יותר נכון ההפיכה (פוטש) החוקתית --- אותה ברק ביצע בראשית שנות ה 90 של המאה שעברה. השימוש במונחים "מהפיכה" או "הפיכה" איננו לגמרי מדוייק, כי זה לא היה תהליך של רגע. זה היה תהליך שנמשך לאורך זמן ובשלבים. הביצוע היה שילוב מתוחכם של התחכמויות משפטולוגיות וניצול ערמומי של חוסר מודעות של הרשויות האחרות למשמעותם האמיתית של צעדים שונים שננקטו. עורכי דין עם הרבה שנות ניסיון מתקשים לא פעם לרדת לסוף דעתו של בית המשפט בפסיקות שונות, וכאשר זה כבר קורה, זה בא אחרי שעות ארוכות של קריאה חוזרת של הכתוב ודיונים מייגעים על משמעותן של מלים בודדות. אז למה כבר אפשר לצפות מפוליטיקאים? ארוגנטיות אינטלקטואלית, תכונה הקיימת במידה כזאת או אחרת אצל כל אחד, מונעת מאנשים שהם בדרך כלל אינטליגנטיים לקרוא נכון את המציאות בשל הקושי להכיר בכך ש"עבדו עליהם".

תכונה אנושית זאת היתה המפתח להצלחת ה"מהפיכה החוקתית" של ברק. "יריות הפתיחה" ב"מהפיכת" ברק היו שתי החלטות ששינו לחלוטין את פני המשפט במדינת ישראל. הראשונה היתה מה שזכה עם הזמן לכינוי העממי "הכל שפיט", והשניה היתה ביטול "זכות העמידה" (למי שלא מתמצא, זכות העמידה אומרת שאדם יכול להגיש תביעה משפטית רק בנושא שהוא נפגע ממנו אישית. זו הגדרה קצת פשטנית, אבל היא תספיק לצורך הדיון כאן). לשתי ההחלטות לא היה כל בסיס חוקי או חוקתי, ושתיהן התקבלו באופן שרירותי ע"י אדם אחד. יש הרבה מה לבקר בפעולות הגוף המחוקק, הכנסת. גם כותב שורות אלה לא מתפעל במיוחד מרמת החומר האנושי הממלא את ספסלי הכנסת ואת צורת העבודה שלה, אבל זה מה שיש. כאשר הכנסת מחוקקת חוקים זה נעשה בתהליך מסודר ומוגדר היטב. הצעת החוק נידונה במליאה ובוועדות, הצעת החוק עוברת שלוש קריאות בהן ניתן לתקן ולשנות דברים, לנציגי הציבור, נבחרים וגם כאלה שלא נבחרו, יש אפשרות לאמר את דברם ולהביע את השגותיהם. אחרי הקריאה השלישית, בסוף התהליך, החוק מתקבל אם הרוב מצביע בעדו. והנה מתברר שכל התהליך הזה הוא מיותר. בהשאלה משיר ידוע, "פתאום קם שופט בבוקר ומחליט שהוא גם השולט ומעתה אין יותר צורך בכנסת . . ." האליטה השמאלית, בביקורתה על שר המשפטים, מרבה להשתמש במושג "חקיקה עוקפת בג"ץ" (אחזור למושג הזה להלן), ומתעלמת לחלוטין מהעובדה שהצעדים בהם ברק נקט היו "צעדים עוקפי כנסת", צעדים שמנעו את קבלת יוזמותיו, גם אם הן היו מוצדקות, בדרך של חקיקה מסודרת. איך שלא מסתכלים על זה, זה היה מחטף משפטי למהדרין, מחטף שמעיד על זלזול מתנשא של השופט בגוף המחוקק. במאמר מוסגר כדאי לציין שברק עצמו כנראה מודע לכך שה"הכל שפיט" שלו מייצג גישה מופרכת, ולראיה העובדה שהוא מתכחש היום לכך שהוא אמר את זה. יותר מפעם, בהופעותיו בציבור, גם לפני שפרש, ברק הצהיר חגיגית שהוא "מעולם לא אמר את זה". אבל הוא פשוט משקר. הדברים מתועדים בכתב, "שחור על גבי פסק דין", בפסיקה משנת 1988 אותה הזכרתי כבר במאמר הראשון בסדרה. החלטותיו של ברק נמכרו לפוליטיקאים ולאנשי האליטה האינטלקטואלית כרפורמות שהגיע זמנן. זה עבר כי הראשונים אף פעם אינם חושבים עד הסוף ואינם בודקים את כל ההשלכות האפשריות, והאחרונים אינם חושבים בכלל. הם מסתפקים בכך ש"השופט אמר שזה בסדר". יותר מזה הם לא צריכים. ה"הכל שפיט" שבמקורו נשמע מאוד תמים, לא יותר מאשר דרך לביטוי עקרון השוויון בפני החוק, איפשר לבית המשפט להתערב ולפסוק בנושאים ובתחומים שאמורים להיות נחלתן הבלעדית של רשויות אחרות. תוואי גדר ההפרדה, "מידתיות" תגובותיה של ישראל על פגיעות בחיי אזרחיה, סדרי העדיפויות בחלוקת ה"עוגה" הלאומית, הן דוגמאות ספורות.

ביטול "זכות העמידה" גם הוא נשמע תמים, בסך הכל מתן אפשרות ל"אזרחים שאיכפת להם" לפעול בנושאים בהם יש עניין לציבור. בפועל זה יצר מצב בו כל זב ומצורע יכול להגיש תביעות משפטיות על כל נושא שבעולם, כולל תביעות לבג"ץ. לבית המשפט ישנה הסמכות לא לדון בתביעות ולדחות על הסף תביעות חסרות שחר, אבל כאשר יש אג'נדה לא קשה לנחש את סוג התביעות שתדחנה. כל מיני גופים קיקיוניים שרוממות הצדק וזכויות האזרח בפיהם ניצלו את הפרצה הזאת כדי להתערב ולהפריע לממשלה בביצוע מדיניותה. כמעט כל יוזמה בה ממשלת ישראל נוקטת על מנת להגן על חיי האזרחים חוטפת בג"ץ משמאל, דבר המחייב עצירה של הפעולה עד שהדיון המשפטי מסתיים. גם כאשר העתירה נדחית בסופו של דבר, העיכוב כשלעצמו כבר גורם נזק, כל שהעותרים תמיד משיגים את מטרתם לפחות באופן חלקי. זו למעשה לוחמה משפטית (lawfare בלע"ז) אותה אימצו סייענים של ארגוני הטרור. הנזק הנגרם מפעילויות כאלה הוא בלתי ישוער. ההשתלטות המשפטנית על זרועות השלטון האחרות לא נעצרה בין כותלי בית המשפט. היא גלשה גם לחלקים אחרים של המערכת המשפט. וכך ראינו את היועץ המשפטי לממשלה ממנה ופוסל שרים, מחליט על נבצרויות של ראש הממשלה ו/או של נשיא המדינה למלא את תפקידיהם, ומורה למערכת הביטחון איך עליה להגיב על ירי הקסאמים מרצועת עזה, והכל בגיבויו של בית המשפט העליון (ישנה פסיקה של בית המשפט העליון על פיה חוות דעת של היועץ המשפטי איננה סתם "חוות דעת", כלומר המלצה בלבד, אלא היא "מחייבת". אינני יודע עד כמה יש לזה בסיס חוקי, אבל אין לי מספיק ידע בתחום הזה). הבעיה האמיתית בכל הסוגיות האלו היא עקרון התקדים. כל צעד כזה, משנעשה פעם אחת, הופך באופן אוטומטי להיות תקדים המחייב עד אחרית הימים. ניסיון לשנות מה שהוא באמצעות חקיקה הולמת מוקע מיידית כניסיון ל"עקיפת בג"ץ". עצם השימוש במושג הזה, הנושא קונוטציה שלילית, הוא מופרך ומעיד על כשל בסיסי בהבנת הליכי חקיקה ויחסי הגומלין בין הרשויות. העיקרון הוא פשוט. הכנסת מחוקקת חוק, ובית המשפט אמור לדון על פי החוק הזה. קורה שפסיקתו של בית המשפט איננה עולה בקנה אחד עם מה שהמחוקק התכוון. אין זה משנה לצורך הדיון אם האשמה היא במחוקק שלא ניסח את הדברים בצורה ברורה או שהאשמה היא בבית המשפט שהמציא איזו פרשנות מההפטרה. התוצאה היא אחת, פסיקת בית המשפט איננה מה שהמחוקק התכוון. למחוקק ישנה הזכות המלאה לתקן ו/או לשנות את החוק ובמקרים קיצוניים אף לחוקק חוק חדש יותר מוצלח. ככה זה בכל מדינה מתוקנת בעולם.

רק לא בישראל. בישראל זו "עקיפת בג"ץ". בישראל לא החוק קובע, בישראל רק הבג"ץ קובע. את הבג"ץ אי אפשר לבג"ץ. בכל מדינה מתוקנת לא רק שלמחוקק ישנה האפשרות לשנות ו/או לתקן חוקים שנתגלו כלוקים בחסר, הסמכות הזאת היא בלעדית של המחוקק ולא של בית המשפט. בארה"ב, ממנה מרבים לקחת דוגמא בישראל (כאשר זה לא סותר את האג'נדה כמובן), בה יש חוקה כתובה הנשמרת בקנאות מרובה ע"י כולם, זה מובן מאליו שכאשר פסיקות של בית המשפט אינן תואמות את כוונת המחוקק משנים את החוק, כולל שינויים בחוקה עצמה בשעת הצורך. אף אחד לא יעלה על דעתו לראות בזה "עקיפת בג"ץ" או מה שהוא שלילי. תיקון לחוקה הוא תהליך די מסובך (זה נעשה במכוון על מנת למנוע שינויי חוקה בשיטת החאפ לאפ), אבל בהחלט בר ביצוע. כאשר זה לא עולה בקנה אחד עם האג'נדה, מה שטוב לארה"ב כבר לא כל כך טוב לישראל. חוסר המידתיות בתגובותיהם של ברק ותומכיו, לעומת מה ששר המשפטים מנסה לעשות בפועל, צורם. מנסים ליצור את הרושם שיוזמותיו של שר המשפטים הן "מהפיכה", שהן תבאנה ל"הרס המערכת המשפטית", שהן "תערערנה את יסודות הדמוקרטיה", וש"לא יהיו שופטים בירושלים". יש כאן מידה רבה של הגזמה דמגוגית הגובלת בהיסטריה. מעבר לעובדה שצריך לברך בשתי ידיים על הרפורמות אותן שר המשפטים מנסה להנהיג, בפועל הן מועטות [מאוד] מדי ואולי גם מאוחרות מדי, לא יותר מאשר על קצה המזלג. זה לא "קיצוץ כנפיים". זה בקושי מריטה של נוצות ספורות. שר המשפטים כבר נסוג מכמה מהרפורמות אותן הוא יזם (הוא וויתר על הכוונה להחזיר לתוקף את זכות העמידה למשל), והוא מסתפק בשלב זה ביוזמת חקיקה צנועה למדי שתמסד את יכולת המחוקק לערער על פסיקות של בית המשפט ("עקיפת הבג"ץ") וגם זה מותנה בהרבה סייגים ומגבלות. את ברק ובייניש זה לא מספק. הם רואים את האפשרות שאיזה בן תמותה יוכל לערער על פסיקתם כחילול הקודש, הכנסה של צלם להיכל.

היום אין בנמצא רשות כל שהיא בפניה ניתן לערער על החלטותיו של בית המשפט העליון, כך שהכוח המופקד בידיו של בית המשפט העליון הוא מוחלט. את זה שר המשפטים רוצה לשנות. לזה אהרון ברק מתנגד.שופטים הם בני אדם, והכלל הידוע ש"כוח מביא לשחיתות, וכוח מוחלט מביא לשחיתות מוחלטת" (power corrupts, and absolute power corrupts absolutely) חל גם עליהם. אין מנוס מזה, כי זה טבע האדם. ברק לא שמע על כך. לגבי דידו שופטי העליון הם מלאכי עליון (הוא צריך לדעת, כי אחרי ככלות הכל הוא בחר אותם), וגם כאשר יש אג'נדה, חזקה עליהם שהם ידעו להתעלות מעל שיקולים של רגע. ציבור רחב של אומרי הן בולע את הלוקש הזה כמו שאומרים באנגלית hook, line and sinker – אני מתנצל על כך שלא הצלחתי למצוא תרגום עברי הולם לביטוי הזה. ישנן מספר תכונות המייחדות את המין האנושי משאר הבריאה. בעלי חיים מונעים ע"י שני יצרים בסיסיים --- יצר הקיום ויצר הרבייה. לבני אדם יש יצר נוסף --- יצר השלטון. יצר השלטון, או תאוות השררה, הם ייחודיים לבני אנוש. אצל חיות לא מוצאים אותם. תכונה נוספת המייחדת את האדם היא העובדה שהוא אף פעם איננו שבע. אין לו רוויה, ומה שיש לו אף פעם לא מספיק לו. הוא תמיד רוצה עוד. אם מקבלים את אמרת חז"ל "איזה הוא עשיר, השמח בחלקו", יש מעט מאוד עשירים בין בני האדם. תאוות השררה והשאיפה לעוד ועוד שאף פעם לא ניתן לספק אותה, הן הסיבות העיקריות לכל הרע והעיוותים בחברה האנושית. זאת אשליה לחשוב שבאמצעות חינוך אפשר לתקן את זה. אולי מדעני העתיד ימצאו דרך לשנות את טבע האדם באמצעות הנדסה גנטית, אבל עד שזה יקרה, אם בכלל, צריך להכיר במציאות ולא להתעלם ממנה. יצר השלטון ותאוות השררה והתיאבון שלא ניתן להשביעו קיימים אצל שופטים בדיוק כמו אצל שאר האדם. כאשר מקשיבים לאהרון ברק או לאחרים מעדת אומרי ההן שלו, נוצר הרושם ששלוש שנות לימוד בבי"ס למשפטים ועמידה בבחינות לשכת עורכי הדין מספיקות כדי לגמול אדם מהתאוות האלו, ואם בנוסף לכך הוא גם עומד במבחן האג'נדה, על אחת כמה וכמה. יש קונים לסחורה הזאת. ימים יגידו אם מדינת ישראל תמשיך להתנהל כבג"צוקרטיה (חלומו הרטוב של אהרון ברק), או ששר המשפטים יצליח להחזיר את העטרה ליושנה ולהחיות מחדש את המסורת הדמוקרטית, שהוזנחה ע"י שופטי בית המישפט העליון בעשרים השנים האחרונות. לסיום קטע אקטואלי המראה שוב עד כמה שום דבר לא השתנה. בימים אלה עומד להתמנות פרקליט מדינה חדש. האיש עוד לא נכנס לתפקיד וכבר נודע שהוא חתם על הצהרה כוזבת ("מעריב", 13 בנובמבר, 2007,). בחירת המועמד לתפקיד הזה היא בסמכותו של השר, וכך זה היה בעבר. בתהליך שמידת החוקיות שלו איננה ברורה לחלוטין, זה שונה והוחלט שתהיה "ועדה מסדרת" שתבחר מבין המועמדים והשר רק יחתום על המוגמר. המועמד הנוכחי נבחר לתפקיד ע"י וועדה הזאת שאמורה היתה לסנן את כל הבררה מבין המועמדים השונים. זה לא עזר. ושוב עלה בגורל מועמד הנושא קופת שרמים. מה שמעניין זה התגובות של המערכת ששוב חוזרת לסיפור תום הלב עליו כתבתי במאמר הקודם. התירוצים בהם מנסים להכשיר את המועמד מגוחכים ומעידים על זלזול תהומי באינטליגנציה של הציבור. "האיש חותם על עשרות ניירות בכל יום ואין לו זמן לקרוא את כולם", או "זה רק עניין אדמיניסטראטיבי", אלה רק שניים מבין הסיפורים. עצה לקוראים, תרשמו את זה. אם פעם תעמדו לדין על עבירה דומה יהיה לכם אליבי מן המוכן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר