אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בדרך לאנאפוליס - האם זה יסתיים בבכי?


ראשי סחרחר עלי, אבדתי לחלוטין את הצפון. מרוב הזדמנויות והחמצות אינני יכול להחליט אם בפני ישראל עומדת "הזדמנות אחרונה להחמיץ את ההזדמנות להחמיץ את ההזדמנות האחרונה למה שהוא"; או שישראל הולכת ל"החמיץ הזדמנות היסטורית להחמיץ את ההזדמנות להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית למה שהוא"; או שזאת "הזדמנות פז שאסור להחמיץ אותה על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות להחמיץ את הזדמנות הפז למה שהוא"; או שאולי זאת "הזדמנות שלא תחזור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית להחמיץ את ההזדמנות שלא תחזור למה שהוא"; ומעל לכל, בכלל לא ברור מה הוא בדיוק ה"מה שהוא" שעומד להיות מוחמץ? מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, העלתה את רמת המעורבות האמריקאית לגובה המזכיר את ימי קלינטון. היא הופיעה כאן לפני הסנאט ודיברה על "חלון הזדמנויות" אותו אסור להחמיץ (לא קראתי את דבריה של קונדוליסה במקורם האנגלי, ואני מסתמך על הנוסח העברי שהופיע ב"ידיעות אחרונות"). ממה שהיא אומרת קשה להבין אם את החלון הזה צריך להשאיר פתוח כדי שההזדמנות תוכל להיכנס, או שצריך לסגור אותו כדי שההזדמנות לא תברח (גם לא נראה שלה זה ברור). מרוב מלל על הנושא כבר יש לי כאב ראש, אבל השאלה "הזדמנות למה?" נותרה ללא מענה. קשה שלא להתפעל איך שאחרי כל מה שקרה וקורה בפועל בעלי חזון השלום עדיין דבקים בחזונם. איך ששום דבר אינו מזיז להם ואיך שאמונתם בצדקת הדרך נותרה בעינה, כפי שהיתה בימים הראשונים שלאחרי פרוץ השלום בקיץ 1993. אותם מומחים מופיעים שוב מעל מסכי הטלוויזיה ומפרסמים מאמרי מערכת בעיתונות בהם הם מסבירים בסגנון בומבסטי ובארשת פנים רצינית שדרכם היא הדרך, שהם לא טעו בעבר, ושהם אינם טועים גם היום, ושזה שהמציאות איננה מבינה מה הם רוצים ממנה זאת לא בעיה שלהם, זאת בעיה של המציאות. לרגע אתה מתפתה לחשוב שהם באמת מאמינים לשטויות שהם פולטים. הדבר היחיד שנותר לי בראש מכל הסמטוחה הזאת, הוא זה שבאנאפוליס עומד להתרחש מה שהוא היסטורי, גורלי, יחיד במינו, מונומנטלי, אפוקליפטי, פנומנלי (תבחרו לבד), מה שהוא שאם ישראל תחמיץ אותו הפעם הוא לא ישוב עוד לעולם. מה בדיוק --- לא ברור, אבל הזדמנות נוספת לא תהיה.בעבר, לפני שה cd וה dvd נכנסו לשימוש, היו מקליטים מוסיקה על תקליטים עשויים מחומר פלסטי, וההקלטה נעשתה באמצעות חריצים. ההאזנה להקלטות היתה בעזרת מחט שהיתה נעה בחריצים האלה. כשהיה פגם בתקליט, דבר שנגרם לפעמים בשל ייצור רשלני, ולעתים יותר תכופות עקב שימוש יתר בתקליט, המחט, במקום להתקדם, היתה מתחילה לחזור על אותו חריץ פעם אחר פעם מה שהיה גורם למנגינה לחזור על עצמה. זה היה נמשך עד שמי שהוא היה עוצר את התקליט. זו היתה תופעה נפוצה למדי והיו הרבה מערכונים היתוליים שנעזרו בה. בעלי חזון השלום של דורנו חיים עדיין בעידן תקליטי הפלסטיק, ומאחר והטכנולוגיה הזאת איננה בשימוש יותר, הם לא מצליחים למצוא תקליט חדש שיחליף את התקליט הישן, שמרוב שימוש יתר כבר לא ניתן לזהות עליו את החריצים. הופעתו המרשימה בטלוויזיה של צלי רשף, המאובן מתנועת השלום עליכם, ב 31 באוקטובר, 2007, החזירה אותי לימי הילדות, לימים בהם היינו שרים את שירו של חיים חפר, "רבותי ההיסטוריה חוזרת". יותר מאוחר נזכרתי שבמקרא זה מנוסח בצורה קצת יותר יפה: "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". ובאמת זה כך. הסחורה המוצעת לציבור לקראת ועידת אנאפוליס כ"דָּבָר חָדָשׁ", היא סחורה משומשת. לא סתם סחורה משומשת, זאת סחורה שמרוב שימוש חוזר כבר עבר עליה הכלח, זאת סחורה שגם בשוק הפשפשים היו מתביישים להציע אותה ללקוחות.איך זה עדיין לא נמאס להם? שוב מתנהלים דיונים מרתוניים על שאלות מהותיות מהסוג של "על מה ישראל יכולה לוותר", "מה ישראל צריכה לתת", "מה ישראל חייבת לעשות", "האם לחתום בכתב, או שהצהרה בלבד תספיק?", "האם ההצהרה צריכה להינתן לפני כינוס הוועידה, במהלך הוועידה או בטקס הסיום מול מצלמות הטלוויזיה?". ערב רב של מייבינים, מומחים, פרשנים, פובליציסטים, סופרי צמרת, אומנים והוגי דעות (אני מתנצל אם שכחתי מי שהוא), דן בכובד ראש בסוגיות האלו. לכל אחד לחוד ולכולם ביחד יש הצעות ורעיונות "מקוריים" למכביר שאם רק ממשלת ישראל תיישם אותם, הכל יסתדר ובא לציון גואל. זה מדבר על "צעדים מעוררי אמון" (confidence building measures או cbm בקיצור), אחר קורא לעשיית "מחוות של רצון טוב" (good will gestures או gwg בקיצור), שלישי מוסיף בנימה של אזהרה ש"אל לה לישראל" להתנות את ה cbm ו/או את ה gwg בהם היא תנקוט בצעדים או מחוות דומים מהצד הערבי, ויש עוד. תרומה משובבת נפש לדיון באה מצד בלתי צפוי – הסעודים. להם יש הצעה מקורית משלהם --- כמחווה של רצון טוב (gwg), ישראל תכריז על "מוראטוריום בהקמת גדר ההפרדה". איך אף אחד לא חשב על זה מקודם? גדר ההפרדה היא שמנעה עד היום מהשלום להגיע לאזור. חברת הכנסת מטעם מרץ, נעמי חזן, יודעת ש"רוב הישראלים רוצים שוועידת אנאפוליס תצליח" (ג'רוסלם פוסט, 4 בנובמבר, 2007).נשמע קצת יומרני כשנציגה של סיעה המייצגת פחות מ 5 אחוזים מהציבור הישראלי מדברת על מה ש"רוב הישראלים" רוצה, אבל בקונטקסט הנוכחי הכל הולך, ומוסכמה היא משכבר הימים שאין דבר העומד בפני הרצון. מקור ישראלי מסביר שהערבים הסכימו שכל התקדמות תהיה בהתאם לתוכנית מפת הדרכים, תוכנית שעכשיו נעשים מאמצים לעורר אותה מהתרדמת בה היא היתה שרויה בארבע השנים האחרונות. ע"פ התוכנית הזאת דיונים על השלבים המאוחרים אמורים להתחיל רק אחרי שיסתיימו השלבים המוקדמים (נו, באמת), ועכשיו הצדדים מנסים להגיע להסכמה על ביצוע השלב הראשון (first phase) של התוכנית. הקטע הזה הופיע בג'רוסלם פוסט ב 11 בנובמבר, התרגום מהמקור באנגלית הוא שלי.לתוכנית מפת הדרכים מלאו חמש שנים לפני מספר חודשים, ועדיין אין הסכמה בין הצדדים על ביצוע הצעד הראשון? בהשאלה מהמערכון של הגששים אפשר לאמר "חמש וחצי, מחר יומולדת". זה כמעט אקסיומטי שצעדים מעוררי אמון ו/או מחוות של רצון טוב יבואו מהצד הישראלי בלבד. מהערבים לא מצפים לשום דבר. הערבים רק צריכים "להתחייב". זה כל מה שנדרש מהם. לעשות? חס וחלילה. אם יתעקשו על כך שהערבים יעשו מה שהוא, הם עוד עשויים להיעלב וללכת הביתה, וזה סיכון שאף אחד איננו מוכן לקחת על עצמו. מנקודת מבטם של הערבים, להתחייב עוד הולך איך שהוא. בהתחייבויות הם חזקים. מגעי העבר שלהם עם ישראל ו/או עם הממשל בארה"ב לימדו אותם ש"התחייבנו, אבל לא התחייבנו לקיים", זאת סחורה שהולכת טוב בבורסות השלום של ירושלים ושל וושינגטון. זה נוסח קצת שונה מדבריו של פרס על פיהם הפסקת הטרור שלעולם איננו מסתיים "זאת בעיה של הערבים ולא של ישראל, כי הערבים הם אלה שהתחייבו להפסיק אותו", אבל זאת אותה רוח.

מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, החליטה להיכנס לעובי הקורה ולחדש את מעורבות היתר של ארה"ב בסכסוך שאפיינה את חלקה האחרון של תקופת קלינטון בבית הלבן. היא החליטה להצליח במקום שקודמיה נכשלו ובכך לאפשר לנשיא בוש לחתום את כהונתו בבית הלבן ב"סיום מפואר" (גראנד פינאלה). זה גם מה שקלינטון ניסה לעשות לפני שבע שנים. על מנת למנוע את האפשרות שזה יסתיים בקרשצ'נדו צורם כמו בפעם הקודמת, קונדוליסה החליטה ללמוד את הנושא לעומק ולשאוב מניסיונם של אחרים. לדברי דובר מחלקת המדינה שון מקקורמק (sean mccormack), קונדוליסה היא "תלמידה של ההיסטוריה ומייחסת חשיבות ללקחים שאפשר להפיק ממנה" (she is a student of history and has a keen appreciation for how we can apply the lessons of history). הגב' רייס מכהנת כמזכירת המדינה כבר שלוש שנים, ולפני כן היא כיהנה ארבע שנים בתפקיד היועץ לביטחון לאומי. במשך כל התקופה הזאת המזרח התיכון והסכסוך הישראלי ערבי היו בין הנושאים המרכזיים להם היא הקדישה את זמנה, ורק עכשיו היא נזכרה שיש לה מה ללמוד על הנושא? מה שהכי מצחיק זה את מי היא לקחה בתור מורה פרטי לנושא. לא תאמינו, אבל האיש אותו קונדוליסה בחרה על מנת שינחה אותה במבוך הדיפלומטיה המזרח תיכונית הוא לא אחר מאשר הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר. כן, זאת לא בדיחה. זה באמת קרה במציאות. רייס הזמינה את קארטר למשרדה והם דנו בניסיון שהוא צבר ב"השכנת שלום" בין הישראלים והערבים

(rice invited carter, a vocal critic of bush administration policies, to the state department on wednesday where the two discussed his arab-israeli peacemaking efforts),

ולדברי דובר מחלקת המדינה, השיחות היו "טובות ולבביות" ועסקו אך ורק במזרח התיכון ולא בביקורתו של קארטר על מדיניות הנשיא בוש בעיראק ובמקומות אחרים

(their talks were "good and cordial," he said. they focused on the middle east and not carter's recent criticism of president george w. bush's policies in iraq and elsewhere).

קארטר אינו סוגר את פיו לרגע, ובכל הופעותיו בציבור ובמסגרות פרטיות משמיע ביקורת קטלנית על הנשיא בוש בכל נושא שעולה. קצת קשה להבין מהקטע האחרון בדבריו של הדובר מה בדיוק היו נושאי השיחה בין קונדוליסה וקארטר. על כל פנים, מי שמאמין שהוא יכול ללמוד מה שהוא מקארטר בנושא כל שהוא זקוק לאשפוז דחוף. המקרה המתואר להלן ימחיש יותר מכל מה קונדוליסה יכולה ללמוד מקארטר. לא תמצאו את זה בעיתונות המובילה כי מנקודת מבטם הוא לא נכלל ב"חדשות הראויות לפרסום" (הסיסמא המתנוססת בראש העמוד הראשון של הניו יורק טיימס היא "כל החדשות ראויות לפרסום" --- all news fit to print, אבל כמו תמיד, יש חדשות שראויות יותר). הסיפור הופיע בוול סטריט ג'ורנאל (11 באוקטובר, 2007), בו יש מדור מיוחד המביא לקוראים חדשות פיקנטיות על מעלליהם של אישים מסוגו של קארטר. מעשה שהיה כך היה. במהלך מסע מכירות לגיוס כספים עבור המכון שלו באטלנטה, קארטר מתראיין במסגרות שונות כולל תחנות רדיו ותחנות טלוויזיה מקומיות. באחד הראיונות האלה הוא נשאל על יחסי ארה"ב ואיראן, על המתיחות הקיימת בשל כוונותיה הגרעיניות של איראן, ומה יש לו להציע לנשיא בוש לעשות (להזכירכם, ניסיונו של קארטר בדיפלומטיה של המזרח התיכון איננו מצטמצם ל"טיפול" בסכסוך הישראלי ערבי בלבד. הוא גם "טיפל" במשבר ביחסי ארה"ב – איראן בתקופת כהונתו). תשובתו של קארטר לשאלה היתה חידוש מרענן. אחרי שהוא אמר שיש למצות את הדרך הדיפלומטית, ושלל את האפשרות של שימוש בכוח, הוא הסביר שבמשך כל תקופת כהונתו כנשיא, "גם כאשר היחסים התערערו אחרי הדחת השח, התקיימו מגעים ו'צינורות המגע הדיפלומטיים' (the diplomatic channels) נשארו פתוחים". על מנת להבהיר למה בדיוק הוא התכוון הוא הוסיף את המשפט הבא "בני ערובה שלנו הוחזקו בטהראן, ולהם היו כ 75 דיפלומטים בוושינגטון"

(even after the shah was overthrown, we still maintained diplomatic relations with iran--in fact, that's proven by the fact that my hostages were in tehran. they had an equal number of diplomats in washington, about 75 or so).

בעיתונות המובילה לא הופיעה אפילו מילה אחת על הסיפור הזה, כי בשל התקפותיו הבלתי נלאות על ממשל בוש, קארטר הוא חביב התקשורת ואין להם כל עניין לחשוף לעיני הציבור את טיפשותו.קונדוליסה עומדת ללמוד איך לנהל מגעים דיפלומטיים במזרח התיכון מאדם הרואה בדיפלומטים אמריקאים המוחזקים כבני ערובה "צינורות מגע דיפלומטיים", עם גישה כזאת, הצלחת ועידת אנאפוליס מובטחת.כדאי להוסיף כאן שכחלק ממסע קידום המכירות של קארטר הופק סרט דוקומנטרי בו הוא מככב בשם "ג'ימי קארטר, האיש מפליינס" (jimmy carter man from plains). הסרט הזה, שכוונת מפיקיו היתה לסייע בהפצת ה"בשורה" של מרכז קארטר, הפך להיות מסמך אנטי ישראלי הרבה יותר ארסי מאשר הספר שהוא כתב, בו הוא מגדיר את ישראל כמדינת אפארטהייד. על רקע כל הדברים האלה נשאלת השאלה מה באמת הולך לקרות? האם זה שוב יוביל לדם ודמעות כפי שזה היה בפעמים הקודמות? האם זה שוב ייגמר בבכי? לא נראה שמי שהוא מהמעורבים הפיק איזה שהוא לקח מהעבר, ו/או שמה שהוא עומד להשתנות. גם לא נראה שלמי שהוא זה איכפת. ברומא העתיקה היה נהוג לאמר " vulgus vult decipi " --- ההמון רוצה שירמו אותו. הטבע האנושי לא השתנה ב 2000 השנים שחלפו מאז, והמוכנות לבלוע לוקשים נשארה בעינה. במקביל, המוכנות של המנהיגים לספק את רצון ההמונים גם היא לא השתנתה. השינוי היחיד הוא שבעוד שברומא העתיקה ההמון או יותר נכון האספסוף (את המילה vulgus נהוג לתרגם כ"המון", אבל ממה שקראתי ולמדתי על התקופה העתיקה, נראה לי שהמילה "אספסוף" היא תרגום יותר קולע), היו המעמדות הנמוכים, דלת העם, אנשים שברובם היו חסרי השכלה, אנשים שעבורם הכל בחיים סבב סביב "לחם ושעשועים" (panem et circenses). בתקופה המודרנית חל מהפך והשכבות העליונות, המשכילים והאינטלקטואלים, האליטה, הן אלו הבולעות בשקיקה את סיפורי חזון השלום כאילו. ה"המון" (או ה"אספסוף" כפי שהאליטה מעדיפה לכנות את הציבור הזה), הוא בדרך כלל הרבה יותר מציאותי. עליו אפשר לעבוד לא יותר מאשר פעם אחת. הערב רב של האינטלקטואלים וההוגים, אנשי השלום כאילו, ממלא בו זמנית שני התפקידים, הם גם בוני המיתוס וגם קוני המיתוס. הערת הבהרה: השימוש במונח "ערב רב" במקום "אספסוף" לתיאור הציבור האקדמו-אינטלקטואלי, האליטה, בא על מנת שלא להעליב את הציבור הלא אינטלקטואלי, את שכבות דלת העם ומעוטי היכולת - שומרי מצוות וחילוניים כאחד, את יוצאי עדות המזרח ודומיהם, שהם "אספסוף" בעיני אלה הרואים את עצמם כאליטה. לישראלי הממוצע יש מספיק שכל כדי להבין שבכל הסדר עתידי לא תהיה סימטריה מלאה, ושלא יכול להיות איזון מלא בין הוויתורים של שני הצדדים. יש לפיכך השלמה עם הדרישה/צפיה שישראל תיתן יותר ממה שהיא תקבל, גם אם לא כל אחד מוכן להודות בכך, אבל זה לא המודל של אוסלו. מודל אוסלו היה תהליך חד צדדי, תהליך שבו ישראל סיפקה סחורה של ממש בתמורה להתחייבויות חסרות משמעות. מודל אוסלו, המודל שנעדר ממנו מינימום של היגיון, נקבר בקמפ דייויד לפני שבע שנים. האינטלקטואלים שוחרי השלום בכל מחיר אינם מכירים בלגיטימיות של תעודת הפטירה, וממשיכים לראות את המודל הזה כדבר שיש להתייחס אליו. זה המודל שהם מנסים למכור עכשיו שוב, בלי לעשות אפילו את המאמץ המינימלי של החלפת האריזה. לכאורה התנהגותה של אינטלקטואליית השלום מנוגד לכל היגיון. אחרי ככלות הכל זה ציבור של אנשים חושבים, אנשים בעלי השכלה, אנשים בעלי יכולת אינטלקטואלית מעל לממוצע. במחשבה שניה זה בעצם לא כל כך בלתי הגיוני, כי דווקא אנשים כאלה נחנו בגמישות האינטלקטואלית הנדרשת על מנת לעשות רציונליזציה של הבלתי רציונלי. לאנשים כאלה אין כל קושי לנהל מו"מ עם הערבים בידיעה ברורה שלערבים אין כל כוונה לקיים אפילו אות אחת ממה שהם חותמים עליו, ובכל זאת לשלם את המחיר המלא ולהעמיד פנים של "עשינו עסק" (we have a deal). אם הם חשים אי נוחות מסויימת בשל הסתירה הלוגית שבהתנהגותם, הם נוטלים גלולת הרגעה מהסוג של "לפחות אי אפשר יהיה לאמר שלא נסינו", או התבטאות דומה ממין זה. פסיכולוגים החוקרים את נבכי נפש האדם, חקרו את התופעה הזאת וגם נתנו לה שם --- "דיסוננס קוגניטיבי" (cognitive disonance) כבר בשנות החמישים של המאה שעברה. ג'ורג' אורוול, שלא היה פסיכולוג, הקדים את הפסיכולוגים בכמה שנים. הוא נתן לתופעה שם משלו. שם הרבה יותר קולע - "כפל חשיבה" (doublethink). זה שם פחות יומרני וגם איננו בעל צליל מדעי כמו דיסוננס קוגניטיבי, אבל גם השם וגם הגדרת המושג המופיעים בספרו של אורוול 1984, כאילו "נתפרו" על האליטה האינטלקטואלית של השמאל הליבראלי בימינו.אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, ועידת אנאפוליס תפתח לקראת סוף החודש. איך היא תסתיים? אף אחד לא יודע. כולם יודעים שמה שהוא איום ונורא יקרה אם הוועידה לא תסתיים בהצלחה, אבל אף אחד לא יודע לאמר איך ייקבע מה זאת "הצלחה". לאור ניסיון העבר, מה שלא תהיינה תוצאות הועידה, אפילו אם הן תהיינה הצלחת על, הערבים לא יסתפקו בזה, ויתחיל הסיבוב הבא. לאליטת השלום לא ישאר אלא להמשיך ולרמות את עצמה שהנה הנה השלום היה בהישג יד, ושרק עקשנותה,סרבנותה, התנשאותה, חוצפתה, חוסר מוכנותה לוויתורים (תבחרו לבד) של ישראל, מנעה מהם להגיע אליו (בטאבה ב 2001, כשברק נאלץ להורות למשלחת להפסיק את המגעים ולשוב הביתה, יוסי ביילין טען ש"אם רק היו נותנים לו עוד שבועיים, הוא היה משיג שלום"). "הצלחות" ראשונות של הוועידה הממשמשת ובאה מורגשות כבר עכשיו, עוד לפני הפתיחה הרשמית. על מנת שלא לפגוע ב"סיכויי ההצלחה", צה"ל מיישם ברצועת עזה בקפידה את מדיניותו של אולמרט לפיה "לא מגיבים על אירוע בודד". וכך, עשרות "אירועים בודדים" מתרחשים שם מדי יום ואינם זוכים לתגובה של ממש.בהשאלה מאוסקר וויילד, כאשר השלום מגיע וידיו נוטפות דם, קצת קשה ללחוץ לו את היד. אסיים במה שהוא חדש. רבים ממבקרי תקפו אותי על כך שאני "תמיד רק יודע לבקר" ושאף פעם אינני מעלה "הצעות מעשיות" לפיתרון. אני חולק על הדעה שרק מי שיש לו פיתרון רשאי למתוח ביקורת, אבל לשם שינוי החלטתי להעלות הצעה משלי. יש לי רעיון מקורי שאומנם ספק אם הוא יתקבל על דעתם של מקבלי ההחלטות, אבל לדעתי הוא בעל סיכויים טובים להביא לתוצאות ממשיות באנאפוליס. לא רשמתי על זה פאטנט, ואם למי שהוא מהקוראים יש גישה לקובעי המדיניות הוא יכול להרגיש חופשי להביא לידיעתם את פרטי ההצעה. להלן הצעתי:ראשית, להרחיק מאנאפוליס כל מי שהיתה לו בעבר מעורבות כל שהיא בתהליך השלום. זה חל על כולם ללא יוצא מן הכלל, ימין, שמאל ואמצע. כל המי ומי של תהליכי העבר שיתכבדו ויישארו בבית, שיפסיקו לכתוב, לדבר ולהשיא עצות. הם כבר אמרו את כל מה שהיה להם לאמר, ואף אחד לא רוצה לשמוע את זה עוד פעם. שנית, את הצוות שייצג את ישראל באנאפוליס יש להרכיב מאנשים חדשים, אנשים עם עבר נקי מפעילות פוליטית, פעילות שלום או כל פעילות אחרת "לטובת האנושות". את האנשים יש לבחור מכלל הציבור. הבחירה תעשה באמצעות שליפה אקראית של שמות מתוך ספר הטלפונים, ממרשם התושבים או מרשימות משרד הרישוי. יועדפו מועמדים חסרי השכלה אקדמאית, וידיעת השפה הערבית ברמה של שפת אם תהיה יתרון. ולבסוף, הצוות הזה ייסע לאנאפוליס עם מלוא הסמכויות לנהל מו"מ, לקבל החלטות ולחתום על הסכמים. ההנחיה היחידה שתינתן לו תהיה שעליו לייצג את ישראל ורק את ישראל, ושעליו להשיג עבור ישראל את ההסכם הטוב ביותר שניתן להשגה.אומנם אינני יכול לאמר בוודאות מלאה שצוות שיורכב לפי המתכון המוצע כאן הוא ערובה להצלחתה של ועידת אנאפוליס, אבל יותר גרוע מהצוות של היום הוא לא יכול להיות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר