אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לידתו של מיתוס


 

שלום ושיברו. הסיום הדרמטי של קמפ דייויד 2000. האם תהיה "הצגה שניה" באנאפוליס 2007?

מאמר קודם, "על מניות ועל אופציות", עסק בהבדלי הגישה בין הישראלים והערבים למו"מ. ממה שמתפרסם בתקשורת לקראת ועידת אנאפוליס (נכון לעכשיו, נראה שהמפגש הזה אכן יצא אל הפועל), נדמה לי שהעתיקו ממני את התסריט למה שעומד להתרחש: בצד הישראלי מתנהל דיון, המגיע לטונים גבוהים לפעמים, העוסק כל כולו בשאלה מה וכמה צריך לתת. הצד הערבי, כדרכו בסיבובים קודמים, מסתפק בהצגת רשימה ארוכה של דרישות שכל השוני ביניהן היא מידת האולטימטיביות שלהן. הדבר היחיד שעדיין לא סוכם זה הנוסח המילולי המדוייק של ההצהרה עליה יחתמו הצדדים. המגוחך בכל הסיפור הוא שהרתיעה מפני התחייבות לחתום על מה שהוא היא דווקא מהצד הערבי, בלי כל קשר למה שיוצע/יובטח להם. סביר להניח שזה אכן יקרה, ושאנאפוליס 2007 תהיה מהדורה חוזרת של קמפ דייויד 2000. מה שבטוח הוא מה תהיה תגובתם של דוברי מחנה השלום לכישלון הצפוי, ללא כל קשר למה שיתרחש בועידה (למעשה אפשר כבר לקרוא בימים אלה מאמרי "הכנה" בעיתונות). שוב אנו עומדים לחזות בהולדתו של מיתוס, מיתוס ישן/חדש, המיתוס אודות "אחריותה" של ישראל להחמצה ההיסטורית . . .

קרל מארקס ניחן בחוש נבואי כאשר הוא אמר "כאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה זאת טרגדיה, ובפעם השניה זאת פארסה". ראיתי היום (31 באוקטובר) ראיון בטלוויזיה עם צלי רשף, אחד מ"האבות המייסדים" של תנועת שלום עכשיו, על ועידת אנאפוליס. הרגשתי היתה כאילו על האקרן מולי מופיעה דמות שנשלפה מתקופת האבן. כמעט שלושים שנה חלפו מאז הופעת הבכורה של תנועת שלום עכשיו על הבמה, ולא השתנה אפילו פסיק אחד בתקליט השחוק אותו דובריה משמיעים. עבור האנשים האלה "הזמן עמד מלכת". לזכותו של צלי רשף עלי לאמר שיש לו חוש הומור. בין השאר הוא אמר בראיון "שמונים אחוז מהציבור בישראל תומך בעמדות שלנו [של תנועת שלום עכשיו]". סוף סוף קבלתי הסבר להישג האלקטוראלי חסר התקדים של מרץ שיש לה היום חמישה נציגים בכנסת. תמיד הערכתי אנשים עם חוש הומור. לא תהיה חזרה מדוייקת על קמפ דייויד 2000, למעט לוחות הזמנים (אנשים לומדים משגיאות העבר, וסביר להניח שהתגובות של השמאל הפעם תהיינה יותר מהירות מאשר בפעם הקודמת), השוני יתבטא בדברים שוליים בלבד - בעיקר הנפשות הפועלות. במקום אהוד הראשון יהיה אהוד השני, במקום אבו עאמר יהיה אבו מאזן, ואת תפקיד "מנהל הטכס" (באנגלית מכנים זאת master of ceremony או emcee בקיצור), ימלא הנשיא בוש ולא הנשיא קלינטון, וכמו שנאמר בשיר, "וחוץ מזה מרקיז, הכל יהיה אותו הדבר" (אני מתנצל על ה"חופש הפואטי" שהרשיתי לעצמי בציטוט).

הפיאסקו של קמפ דייויד 2000 ומה שהתרחש בעקבותיו, הוא שיעור מאלף לכל מי שחפץ ללמוד איך בונים/יוצרים מיתוס. הדבר הבולט ביותר בתגובת השמאל לכישלון הפסגה בקמפ דייויד היה חוסר התגובה. גם לא ציוץ אחד. ללא יוצא מן הכלל, כל מבקריה ושולליה של מדינת ישראל בארץ ובעולם הרחב נאלמו דום. אפילו הארסיים שביניהם לא הצליחו למצוא מה שהוא לאמר בגנותה של ישראל. במצב כזה הם העדיפו לשתוק. זאת היתה שתיקה רועמת, וזה נמשך כמעט שנה. מאז שמדינת ישראל נהייתה שק החבטות של האינטלקטואליה הנאורה בעולם המערבי לא זכורה תקופה כל כך ארוכה של דממה תקשורתית כזאת בנושא הסכסוך הישראלי ערבי. מצב הדברים הזה היה יותר מדי טוב מכדי להימשך בלי גבול, וזו היתה רק שאלה של זמן מתי זה יסתיים. ואכן, במלאת כמעט שנה לפגישה נשבר "קשר השתיקה".הסנונית הראשונה היתה מאמר שהתפרסם ב 14 באפריל 2001 בעיתון הבריטי, ה"גארדיאן" (guardian). המאמר, שנשא את הכותרת "העסקה האמיתית" (“the real deal” by ewen macaskill), התיימר לספר לקוראים מה "באמת" ארע בפסגת קמפ דייויד. זאת היתה "יריית הפתיחה" במערכה שבעקבותיה בא מבול של פרסומים על הנושא. מיטב מוחות האינטלקטואליה הליבראלית, כל המי ומי, עיתונאי צמרת, סופרים, הוגים, פוליטיקאים ומבינים למיניהם נדחקו לתרום את חלקם ל"מאמץ". לכל אחד היתה גרסא משלו מדוע ערפאת "צדק" בדחותו את הצעות ברק, מדוע ערפאת "לא יכול" היה לקבל את הצעות ברק, מדוע ערפאת "היה מנוע מלהגיב אחרת" על הצעות ברק, וכו' וכו' וכו'. כמה מן התיאוריות שהועלו היו כל כך מופרכות עד, כפי שניסח זאת ג'ורג' אורוול, שרק אינטלקטואלים היו מסוגלים להאמין בהן, אנשים פשוטים לא היו יכולים להיות כל כך טיפשים. במרוצת הזמן התפתח ז'אנר ספרותי שלם סביב הנושא. יש אתר באינטרנט בשם the palestine monitor המציג את עצמו כ"קולה של החברה השפוייה" (the voice of civil society). אפשר למצוא שם, תחת הכותרת "קמפ דייויד, המציאות והאגדה" (the myth and realities of camp david), רשימה מקיפה של פרסומים בנושא. בפעם האחרונה שביקרתי שם, לפני קצת יותר משנתיים, הרשימה מנתה למעלה ממאה "יצירות".

מה לא נכתב ומה לא נאמר שם? החל ב"ברק אומנם הציע את מה שהציע, אבל לא היתה לו כל כוונה לקיים את זה", דרך "ברק באמת הציע מה שהוא, אבל הצעותיו לא היו כל כך 'נדיבות' כפי שהישראלים מציגים זאת" וכלה ב"ברק לא הציע שום דבר מהותי וכל הסיפור על 'הצעות' או על 'הצעות נדיבות' הוא מעשיה שהישראלים טוו על מנת לתלות את הקולר לכישלון בערבים". אמריקאי בשם רוברט מאלי (robert malley) כתב ספר על הנושא בשם "טרגדיה של טעויות" (a tragedy of errors). אותו רוברט מאלי היה חלק מהצוות שהתלווה אל הנשיא קלינטון לפסגת קמפ דייויד (בניו יורק טיימס הוא מוגדר כ"עוזר מיוחד לנשיא בנושאי הסכסוך הישראלי ערבי" - a special assistant to president clinton for arab-israeli affairs). במלאת שנה לפגישה, ב 8 ליולי 2001, מאלי פרסם מאמר בניו יורק טיימס בשם "אגדות על כישלון קמפ דייויד" (fictions about the failure at camp david), בו הוא מנסה להסיר את האחריות לכישלון מעל ערפאת. המאמר של מאלי, וכן הספר שבא בעקבותיו, מצוטטים לעתים קרובות בידי כותבים אחרים על הנושא. בניגוד לכל הערב רב של הכותבים האחרים, מאלי היה נוכח בדיונים ועדותו נושאת לפיכך חותם של אמינות הנעדר מכתבי ההשמצה האחרים המסתובבים בשוק. אף אחד לא שאל את עצמו מדוע מאלי חיכה שנה לפני שהחל לפרסם את גרסתו. הנושא היה "חם" ותפס מקום קבוע בכותרות בכל העיתונים, בייחוד אחרי פרוץ מלחמת אוסלו בספטמבר 2000. כתיבת ספר איננה מעשה של רגע, ודורשת זמן, אבל לפרסם מאמר בעיתון? בשביל זה צריך שנה? מה גם שהחומר של מאלי היה "סקופ" ממדרגה ראשונה. למה הוא היה זקוק ל"תקופת צינון" של שנה על מנת להוציא את הדברים לאור? אני מתאר לי שיהיו כאלה שיפטרו את זה כ"פרט טכני" בלבד, פרט שאין לייחס לו כל חשיבות. אבל זה לא כך. אף אחד לא "יושב" על סקופ כזה ומחזיק אותו במגרה שנה שלמה. הסבר הרבה יותר סביר הוא האמרה הידועה "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", אמרה המתייחסת גם למרחק בזמן. אי אפשר גם לנתק את שתיקתו של מאלי מקשר השתיקה העולמי על הנושא. העובדה שהוא החליט לצאת מהמגירה רק אחרי שאחרים פתחו את הדלת אומרת דרשני.

למרבית הדברים שמאלי מביא בספרו ובמאמר אין שום תימוכין בדבריהם של אחרים שהשתתפו בדיונים, כמו דניס רוס (אהדת ישראל היא לא בדיוק הצד החזק שלו), או פרופ' שלמה בן עמי (גם הוא לא בדיוק דמות המייצגת דעות ימניות), וגם לא בדבריו של הנשיא קלינטון עצמו. זה נושא לדיון נפרד. בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, כי בדיקה לעומק של הכתוב ע"י מאלי מראה שכמו בסיפור המקראי על בלעם הוא "בא לקלל ונמצא מברך". להלן שני קטעים מדבריו של מאלי, קטעים אותם כל המסתמכים עליו כאסמכתא לביקורתם על ישראל אינם מצטטים. הראשון: "הצעותיו של ברק חרגו מעבר לכל מה שהוצע ע"י איזה שהוא מנהיג ישראלי אחר בעבר הן לערבים והן לאמריקאים" (what was put on the table was more far-reaching than anything any israeli leader had discussed in the past — whether with the palestinians or with washington). השני: "הערבים לא התנהגו בצורה אחראית כפי שנדרש מהם בפסגה. לדעתי הם יתחרטו על כך שהם נמנעו מלהשיב לנשיא קלינטון בהצעות ורעיונות משלהם" (the palestinians did not meet their historic responsibilities at the summit either. i suspect they will long regret their failure to respond to president clinton — at camp david and later on — with more forthcoming and comprehensive ideas of their own). דברים אלה נאמרים ע"י אדם שאין לחשוד בו באהדת יתר לצד הישראלי בסכסוך, אדם שנטל על עצמו את המשימה ל"נקות" את ערפאת מכל אחריות למה שקרה. הסברים נוספים מיותרים. גם בארץ הקודש דוברי מחנה השלום מילאו את פיותיהם מים וגזרו על עצמם שתיקה אחרי הכישלון של קמפ דייויד. הם פשוט לא ידעו איך "לאכול את זה". במלים פשוטות אפשר לאמר שדחייתן של הצעות ברק ע"י הערבים וכישלון הפסגה תפסו את האינטלקטואליה הנאורה בישראל "בלי מכנסיים". עולם שלם של אידיאולוגיה שנבנתה סביב הכיבוש, ההתנחלויות, הדיכוי, המחסומים ואפילו נתניהו (שכחתי מה שהוא?) התגלה כחסר שחר. מאמץ של שנות דור ירד לטמיון. בעיניים כלות הם ראו את כל עולמם מתמוטט, את מגדל הקלפים אותו הם מכרו לציבור כ"תהליך שלום" קורס כמו מגדלי וורסאי. הכישלון בקמפ דייויד היה המסמר האחרון בארון המתים של אוסלו, והציג ככלי ריק את חסידיו. למעשה לפעילי השלום ונושאי הדגל, כישלון השיחות לא חידש הרבה, מאחר ועמוק בסתר ליבם הם ידעו זה מכבר ש"בשורת" השלום שהם מביאים איננה אלא עוד פרק במסכת ישראבלוף. החידוש היה בכך שהכישלון בקמפ דייויד הפך את המידע הזה לנחלת כלל הציבור בישראל.

אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה אם הצעותיו של ברק היו טובות או פחות טובות, או אם הן היו נדיבות או פחות נדיבות, אבל אין מחלוקת על כך, כפי שניסח את זה מאלי, שאף מנהיג או ממשלה ישראלית בעבר לא הרחיק לכת כמו ברק. ייתכן בהחלט שהצעותיו של ברק לא ענו על כל ציפיותיהם של הערבים, אבל אם זאת היתה הסיבה האמיתית לא לקבל אותן, התגובה הנכונה שלהם היתה צריכה להיות, שוב כפי שניסח זאת מאלי, לא לטרוק את הדלת אלא להעלות הצעות נגד משלהם. זה לא מה שהערבים בחרו לעשות. התמונה המצורפת ממחישה בצורה גראפית את סדרי העדיפויות שלהם --- הבילוי עם הבתולות בגנו של אללה עדיף על השלום. לאיש שמאל נאור, שכל חייו עסק בטיפוח האשליה ש"שורש הרע" הוא כיבוש/התנחלויות/דיכוי/מחסומים/אפארטהייד, קצת קשה להתמודד עם מציאות כזאת, מציאות בה מולו עומדים אנשים שהשלום איננו בראש סולם העדיפויות שלהם, אנשים שהשלום אולי בכלל לא מופיע ברשימת סדרי העדיפויות שלהם. ה"עכשיו" בלבד איננו סחורה שיש לה הרבה קונים בשוק. הנאורות העדיפה לכן לגזור על עצמה שתיקה ולשמור על פרופיל נמוך. גם כאן, לא לאורך זמן. מנגנוני התכחשות שפותחו על מנת לעקוף את הצורך לקבל את המציאות כמות שהיא, אפשרו להם לחזור ולנהוג כאילו מה שקרה בקמפ דייויד לא קרה. אחרי תקופת צינון, לא ארוכה מדי, מיתוס קמפ דייויד יצא לרחוב. העיכוב נבע מהצורך במרחק זמן סביר מהאירוע לפני שהציבור יהיה בשל לבליעת לוקשים חדשים. מקובל לאמר "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". אצל שמאלני השלום, רעם תותחי מלחמת אוסלו, שפרצה כחודשיים אחרי כישלון שיחות קמפ דיוויד, לא מנע מהמוזות לעבוד שעות נוספות. יקצר המצע מלהביא כאן את כל הבדיות והמעשיות שפותחו בבית היוצר של השמאל בישראל על "מה שבאמת קרה" בקמפ דייויד ובלבד שלא יצטרכו להודות באפשרות שדרכם טעות היתה. סיפורי אלף לילה ולילה מתגמדים על ידם. אסתפק בשתי דוגמאות בהן נתקלתי לא מזמן."תנאים בלתי אפשריים הוצבו לפלשתינאים", כך גורס אחד מהשמאל ש"יודע" מדוע באמת הפסגה בקמפ דייויד נכשלה. הבחור, שכנראה מבין לבד שדעותיו אינן בדיוק מה שהוא שיש להתפאר בו, מעדיף להסתיר את זהותו מאחורי איזה כינוי מההפטרה. אינני יודע כמה שנים עברו מאז הוא הפסיק להרטיב במכנסיים, ומה היה גילו בתקופה בה התקיימו הדיונים בקמפ דייויד. אבל הרבה על מה שהתרחש שם הוא לא יודע. להצעותיו של ברק לא נלוו שום תנאים. לא תנאים קלים ולא תנאים חמורים ועל אחת כמה וכמה לא תנאים "בלתי אפשריים" (למי?). היתה דרישה, אותה העלה ברק, שמה שיסוכם עליו במסגרת הפסגה יהיה סוף הסכסוך, שלא תבאנה דרישות נוספות בעתיד. כלל לא בטוח שברק הציג את הדרישה הזאת כאולטימטום והתנה את השגת ההסכם בקבלת הדרישה הזאת, אבל הנשיא קלינטון תמך בה בשתי ידיים. התמיכה האמריקאית בדרישה הזאת לא צריכה להפליא, ולא היה בה משום נקיטת עמדה לטובת אחד הצדדים. זה היה היגיון אלמנטרי. צריך חשיבה מעוותת במיוחד כדי לראות בדרישה כזאת "הצגת תנאים בלתי אפשריים". למען האמת כבר שמעתי בעבר מרבים מידידי בשמאל החושב, שלדרוש מהפלשתינאים שיסכימו לסוף הסכסוך "זה יותר מדי". למה? "כי הם עוד לא בשלים לכך". עד היום לא הצלחתי לקבל הסבר מניח את הדעת מה בדיוק הם רוצים לאמר במשפט הזה.

"סירובו של אהוד ברק בקמפ דיוויד להגיע לפשרה הוגנת נוסח הבנות ז´נבה או הבנות איילון נוסייבה" הוא הסיבה מדוע קמפ דייויד נכשל, זאת גרסתו של אחר מבין אלה שהתמחו במציאת תירוצים להצדקת עמדות הצד הערבי. הפעם זה לא איזה פישר עלום שם שאולי עדיין לא הגיע למצוות בתקופת פסגת קמפ דייויד. זה אדם בשל שכבר הגיע לסביבות גיל חמישים בימי קמפ דייויד. איש בעל עבר צבאי מפואר, דמות מרכזית בין פעילי מחנה השלום עם "רקורד" עשיר בנושא, ממש עושה שלום מקצועי. עושה שלום, רק לא על עם ישראל. דמות ממיטב השמנת של דור יפי הבלורית והתואר, אדם רב תפארת ונוי. למרבה הצער, קשה להבין מקריאת דבריו מה הוא בדיוק רוצה לאמר. "ברק סרב בקמפ דייויד"? למה בדיוק הוא סרב? הוצעה לברק איזו שהיא הצעה והוא דחה אותה? הרי מה שקרה שם היה בדיוק ההיפך. ידידינו איש השלום כלל לא מתעניין במה שקרה שם באמת. יתרה מזאת, הוא לא מסתפק ב"הפוך על הפוך" אותו הוא בנה במוחו הקודח. לא רק העובדות מתהפכות אצלו, גם סדרי הזמנים השתבשו לו. "פשרה הוגנת נוסח הבנות ג'נבה" – זה מה שהיה על הפרק בקמפ דייויד? דחיה ע" ברק של "פשרה הוגנת נוסח הבנות ג'נבה" זה מה שהביא לכישלון השיחות כפי שטוען ידידינו? פיסגת קמפ דייויד התקיימה ביולי שנת 2000, תעלוליו של ביילין בג'נבה התרחשו במהלך שנת 2003 (ההסכם הסופי יצא לאוויר העולם באוקטובר של אותה שנה). לפי התסריט של איש השלום שלנו זה מה שברק "סרב לקבל" בקמפ דייויד --- 3 שנים לפני כן. נוי-רולוג אולי יוכל להבין איך מנגנוני החשיבה עובדים במוחו של איש השלום שלנו. בעבר הגישה של "ישראל אשמה תמיד ובכל" היתה נחלתו של המיעוט הקיצוני שבשמאל הרדיקאלי בלבד. אנשים אלה רואים בעצם קיומה של ישראל כמדינה עצמאית "עוול היסטורי" שנגרם לערבים, ואין כל אפשרות לנהל אתם דיאלוג תרבותי כל שהוא. חוגים רחבים בשמאל היותר מתון, גם אלה שיש להם ביקורת, לפעמים אפילו ביקורת חריפה, על מדיניותה של ממשלת ישראל, הראו קצת יותר שיקול דעת ולא אימצו באופן עיוור את הגישה הזאת. כשלון פסגת קמפ דייויד 2000, למרבה האבסורד, במקום שיפקח את עיניהם של אותם חוגים בשמאל המתון ויביא אותם להכרה בטעות שבדרכם, גרם לתוצאה הפוכה. היו מעטים שתפסו סוף סוף למה הערבים חותרים באמת והחלו לשנות קצת את סגנון הדיבור. אצל הרוב חלה הקצנה. חוסר המוכנות הנפשית להודות בטעות, הביא אותם להתיישר לפי הסמן השמאלי של "גוש שלום", ארגון "בצלם" וגופים קיקיוניים אחרים מסוג זה. היתה כאן התקרנפות מלאה שמאלה. שני המיקרים שהובאו לעיל ממחישים זאת, והם אינם חריגים או בודדים. הם מייצגים את דעותיו של ציבור שלם הממשיך לסגוד למולך השלום, אנשים שכמו הילד שמסרב לגדול בסיפור הילדים פיטר פאן, מתעקשים להישאר בארץ הלעולם לא (the never-never land) ולא לחזור לעולם המציאות. עבור הציבור הזה המיתוס אודות אחריותה של ישראל לכישלון שיחות קמפ דייויד הפך להיות מציאות – מין ווריאציה מודרנית של "אם תרצו, אין זו אגדה". כשהם רוצים המיתוס אינו מיתוס יותר. למעשה, במידה לא מעטה זה היה המצב מיום שאוסלו נחת על עם ישראל כרעם ביום בהיר, וזאת היתה הסיבה שהם המשיכו לדבוק במולך הזה גם לנוכח פיגועי הטרור הזוועתיים ביותר שליוו את התהליך. לא צריך להיות החכם מכל אדם כדי לחזות את מה שיבוא אחרי אנאפוליס.

כפי שכתבתי במאמר הקודם, מנקודת מבטם של הערבים הפיאסקו של קמפ דייויד היה כישלון שהצליח. עבורם זה היה, בפרפראזה על אמרה מימים קדומים, "עוד כישלון כזה וניצחנו". ברק, בשובו לארץ אחרי כישלון השיחות, הצהיר ש"הערבים אף פעם לא יקבלו יותר ממה שהצעתי להם בקמפ דייויד, וגם מה שהצעתי כבר איננו על הפרק" (זה ציטוט מהזיכרון ואינני ערב לניסוח המדוייק, אבל זאת היתה רוח הדברים). הערבים, ביודעם עם מי יש להם עסק, חשבו אחרת. הם צדקו. בקושי מלאה חצי שנה לאירועי קמפ דייויד וסיבוב שני של שיחות נפתח בטאבה. למרות הצהרותיו של ברק, בשיחות האלו, בראשית 2001, הוצע לערבים הרבה מעבר למה שהוצע להם בקמפ דייויד. ההצעות ניתנו בכתב כשהן נושאות את חתימתו של שר בכיר בממשלת ישראל. עד היום לא ברור אם ברק, שממשלתו היתה שרויה אז בפרפורי הגסיסה האחרונים שלה, היה בתמונה ואם ההצעות היו על דעתו. כשביילין מנהל מו"מ אף פעם אי אפשר לדעת. במאמר מוסגר, התקופה היתה תקופת חילופי ממשל בארה"ב, בוש כבר נבחר והיה עסוק בהרכבת ממשלתו. נשיאותו של קלינטון עמדה להסתיים ב 20 בינואר, 2001. יוסי ביילין הסתובב בוושינגטון לפני שהוחלט על שיחות טאבה, ונפגש עם נציגים של שני הממשלים, זה היוצא וזה הנכנס. אינני יודע אם הוא זכה לפגוש את בוש עצמו, אבל הוא הוזהר ע"י אנשים מהצוות של בוש, אתם הוא נפגש, בניסוח אולטימטיבי חד משמעי, ש"ישראל לא תנקוט בשום יוזמה מדינית עד שהדייר בבית הלבן יתחלף". למרות זאת, הוא נסע לטאבה. שוב, אינני יודע אם הוא העביר את המסר לברק. אצל ביילין אף פעם אי אפשר לדעת. ע"פ מה שהתפרסם עד היום בקשר לפסגת אנאפוליס, הערבים מתעקשים לראות את הצעות ברק בקמפ דייויד עם "ההשלמות" של ביילין בטאבה, כנקודת הפתיחה ממנה צריך להתחיל את המו"מ העומד להתחדש. אם חושבים לרגע, זו גישה ומעניינת לניהול מו"מ, גישה שהערבים חוזרים עליה בכל סיבוב. באמצעות דחיית מה שמוצע להם, הם מקבלים את מה שהוצע עם "תוספות". בהשאלה מהמתמטיקה אפשר לכנות את הצורה הזאת של ניהול מו"מ "מו"מ בדרך השלילה". זאת דרך שהצד הנוקט בה יכול לקבל את הכל מבלי לתת שום דבר בתמורה. אינני יודע מאיפה בא הרעיון שישראל היא הצד החכם במו"מ עם הערבים, אבל זה עוד מיתוס שכדאי להשתחרר ממנו מה שיותר מהר. אחרי הדחתה של ממשלת ברק בבחירות של 2001, יוסי ביילין, שלא היה חבר כנסת, נותר מחוסר עבודה. בהעדר תעסוקה "הולמת" למלא את זמנו הפנוי הוא החליט לשחזר את ימיו הגדולים, הימים בהם כוכבו דרך באוסלו. מלווה בחבורה של כל מיני לשעברים הוא שם את פניו לג'נבה. שם, למרגלות המון בלאן (mont blanc), הוא החל לכתוב פרק חדש במיתוס אודות יוסי עושה השלום, המיתוס שלא ייגמר לעולם.הפרק החדש הזה יצא לשוק באוקטובר 2003, ולמרות שמבחינת מעמדו החוקי הוא ממזר (הוריו לא נישאו כדין ברבנות . . .), הוא הפך להיות חלק אינטגרלי של הז'ארגון הפוליטי בישראל, לפחות בעיניו של הציבור הסוגד למיתוס השלום. דחייתו ע" אהוד הראשון בקמפ דייויד בשנת 2000 היתה הסיבה לכישלון שם, כך הם גורסים, וסיכויי הצלחתה של פסגת אנאפוליס מותנים באימוצו ע"י ממשלת אהוד השני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר