אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אומרים שאני אינני אני


התמונה של שושנה ויג

הפנים שלנו במראה הן פנים מכוערות. גם אם נעמעם את התמונה היא תמשיך להיות עכורה.

בימים האחרונים מתחדדת התחושה שאינני אני. למשל ביום חמישי האחרון באו לאסוף מהבית את ערכות המגן באמצעות החברה "אוספים מהבית". בצהלה ובשמחה עבר בחור צעיר מבית לבית בשכונה השקטה ואסף את ערכות המגן של כל בני המשפחה. מה יקרה אם למישהו חסרה מסכת מגן? שאלתי את האוסף המסור. האם רושמים תלונה? האם משלמים קנס? הבחור החביב אמר לי, אני רושם אצלי. וזה הכול?! תמהתי אך הבחור הנמרץ כבר רץ במורד הרחוב לבית הסמוך. לא הייתה חסרה לנו מסכה. הכול עבר בשלום אמרתי לעצמי, נושמת לרווחה. שמחתי נעלמה כעבור מספר יממות, כשעיינתי בכותרות היומיות. כתבו בכל העיתונים שצריך להחזיר את ערכות המגן לתושבים.

אז מה אני, אם לוקחים ממני את ערכות המגן ומחזירים לי בקרוב את אותן ערכות המגן? האם אני מחויבת לקחת את ערכות המגן? האם עלי להתכונן למלחמה, האם עלי להירגע ולנסות להכין את החדר האטום. האמת, אני, באמת, לא יודעת. בטלוויזיה הס מלהזכיר מה שכתבו בעיתון. אולי זו הייתה הברקת העיתון של המדינה. ליצור מתח ואחר כך לצעוק סרק סרק לכבוד יום הזיכרון ליצחק רבין.בימים האלה אני שומעת על הצירוף המוזר בין הולדת בנו של יגאל עמיר לבין יום הזיכרון ליצחק רבין. יש תמיהה בציבור על האופנה המתפשטת בתקשורת והיא התמקדות בדמותו של הרוצח. יש יותר מדי תיאוריות שעולות לסדר היום הציבורי כעת, כמו האם הסתירו מאיתנו מידע מסוים. האם רב הנסתר על הגלוי. האם אני באמת אני? היום יותר מאתמול איני בטוחה שאני אני. היום אני מרגישה כמו בסרט שני קונילימל. אני מרגישה שיש תמיד שני צדדים, ויש תמיד שני פנים ובכל פעם מהתלים בנו, ומראים לנו חלק מסוים כאשר מסתירים מאיתנו חלק אחר. וכן, לדאבוני, גם אמצעי התקשורת עוסקים בהעלמת מידע, עוסקים בהבלטת ידיעות מסוימות על חשבון ידיעות אחרות. גם בימים אלה שומעים אנשים שאומרים, שהאמת היא אמת עלובה - לרבין לא הייתה מורשת מיוחדת. אומרים שרבין היה אדם שלא היה מנהיג וכן, הוא לא חיפש מנהיגות. אולי היום יותר מתמיד מתגעגעים ולא מתגעגעים לעידן של רבין. יכול להיות שדווקא רבין שקם לנו כמנהיג שאינו המנהיג הכריזמטי הפך את כולנו לעם שמקבל על עצמו מנהיגים שאינם מנהיגים המושכים נהירה המונית אחריהם. יתכן שדווקא "אי מנהיגותו" של רבין הובילה אותנו לימים האפורים שלנו כיום. לימים שאין מנהיג בישראל. לימים שאין חינוך בישראל.

דווקא רבין שאומרים שהשקיע בחינוך לא השאיר אחריו מורשת. אולי היום כל מה שקורה לנו קורה בזכות הרצון של רבין להצליח להיות מנהיג. והוא גם בעצמו שילם מחיר על רצונו להיות מה שהוא אינו.בימים אלה של תחושת עמימות, בימים אלה של דוחק. אין חינוך בישראל. ימים שבהם המדינה חוגגת את שנת השישים שלה יש עדנה בחגיגה אחת. והיא בחגיגות הערוץ הראשון של הטלוויזיה. הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית הוא הערוץ הממלכתי אשר חוגג השנה 40 שנה להיווסדו. ודווקא בעידן הערוץ השני הוא מצליח להפגין עליונות. עקבתי אחר התוכניות ששודרו השבוע בערוץ הראשון, והיו תוכניות מובחרות. אחת מהן היא התוכנית "כך היה". תוכנית מעולה בהגשתו של יגאל רביד. מעניין לצפות בטלוויזיה הממלכתית שדווקא בימים אלה משדרת סוג של אמינות. אמינות שלא מוצאים אותה ברשתות אחרות או בעיתונות הכתובה. הכתבה ב"מבט שני" על רצח תאיר רדה ז"ל , הייתה כתבה אמיצה ששוב חידדה בי את ההרגשה, שיש צדדים נסתרים שלא חפצים לגלות לנו. השידור עורר שאלות באשר למאסרו של החשוד במעשה הרצח. התחקיר היה תחקיר מעמיק ובהחלט הציב שאלות שאין עליהם תשובות ברורות. ניתן לומר גם שהצפייה בלא הפסקות בשידור כדי לצפות בתשדירי פרסומת העניקו לשידור מכובדות מסוימות. האמת, הטלוויזיה המסחרית תורמת לאיבוד זהותנו והידלדלות המשאבים הרוחניים שלנו. האם רדידותן של התוכניות בערוצים המסחריים השתלטה על כולנו?ובמה עוד אני לא אני? אני לא אני מהיותי מורה בשביתה. מהיותי מורה מושבתת אני מתחילה ליהנות מיתרונות היותי אם לא עובדת ומפסיקה להיות מורה במשרה מלאה. אף שאני מתפקדת אחרת בתפקידי כאם לילדיי הצעירים ויוצאת נשכרת מהחופשה ש"זכיתי". וכן, יש לי סבלנות לתאומים החוזרים מבית הספר היסודי. אני לא עצבנית , אלא סבלנית. לא מתוחה ועייפה בעקבות הוראה מול כיתה מואצת הורמונים. יש לי פנאי לשבת ליד הילד שזקוק לעזרה. יש לי סבלנות להקשיב לילדה שזקוקה עדיין לתשומת ליבי. יש לי זמן לעצמי, ויש לי זמן למי שעדיין זקוק לי. איני מכינה ארוחת הצהריים בחטף. אני יכולה גם להסתובב מעט ברחובות העיר לחפש "מציאות" לצמצם הוצאות, לגוון את התפריט המשפחתי.

בזכות השביתה אני מגלה שיש חיים אחרים ולא רק חיים על המתח בין הבית לעבודה. זו אחת המעלות של השביתה. לא לכולם נוח וקל בשביתה, אני יודעת שיש שקשה להם, במיוחד למשפחות בהם שני בני הזוג מורים וכל פרנסת המשפחה היא על ההוראה. או לאלה שחיים במשפחות חד הוריות, גם להם בוודאי יהיה קשה בקרוב כאשר לא תגיע המשכורת הראשונה בשלמותה, ואחר כך אם יימשך המשבר ולא יהיה קשר עם ראש הממשלה וגם עם שר האוצר אי אפשר לדבר, נמצא את המורים ברחובות כיוון שהם יהפכו לפושטי יד.גם כאדם איני יודעת מי אני? אם נולדתי לעם התנ"ך, ואם נולדתי לעם הספר הרי מסתבר שאני בין השרידים האחרונים שעוד פגשו את המבנה של גילמן באוניברסיטת ת"א או אני בין האחרונים שלמדו במסלול של מדעי הרוח באוניברסיטאות בארץ. וכן, אין לנו יורשים שילכו ללמוד מקצועות הומאניים. מסתבר שלימוד מקצועות כמו ספרות, תנ"ך, היסטוריה הפכו למילים מגונות בלקסיקון שלנו כאומה. מי שרוצה להצליח ברור שיברח ממקצועות חסרי הילה. ההילה נעלמה ממקצועות הרוח והיא עוטפת את מקצועות המדע והטכנולוגיה. אין לנו אנשים שהולכים ללמוד מתוך שליחות, היכן שאין פרנסה לא מוצאים סטודנטים. כולם צריכים להתפרנס בכבוד, וכעת מי שרואים לאן הגיעו אנשים שהשכילו בתחום מדעי הרוח לא רואים את העתיד בגילמן באוניברסיטת תל אביב. אחת הבעיות שלנו היא התעלמות כולם מהעובדה שאם אין קמח אין תורה. השנה יותר משנים קודמות בשל חידוד הפערים בין שכבות בחברה הישראלית יש מחאות שלא ראינו בשנים קודמות.

מעניין שכל המחאות עולות על פני השטח כמו ביוב שעלה על גדותיו. ההצפה היא סימון לכל תחלואי החברה הישראלית. איך אומרים אנו אוכלים את מה שבישלנו בעבר. ובישלנו תבשיל שהפך אותנו למי שאיננו רוצים להיות. הפנים שלנו במראה הן פנים מכוערות. גם אם נעמעם את התמונה היא תמשיך להיות עכורה. שכחנו שכוחנו בראש היהודי שממציא לנו פטנטים. שכחנו שצריך לטפח את הראש הזה. ואין כוונה רק להיטיב עם נבחרי העם, השביתה הנוכחית של מערכת החינוך היא שביתה שבה המורים מעבירים לכולם שיעור באזרחות. המורים מנסים להעמיד את סדרי המדינה על הערכים הנכונים. איך לא לרמוס חלשים. וכן, המורים הפכו בשנים האחרונות לאחד המעמדות הנמוכים והחלשים בחברה הישראלית. חוסר היענות האוצר לתביעות המורים הוא חוסר הערכה לתביעות המוצדקות של המורים. חשש נורא מעכב את האוצר מפני ההשלכות של הכרה בתביעות הצודקות של המורים. הפחד הוא משביתות נוספות. ממגזרים נוספים שמשתכרים משכורות נמוכות בהשוואה לתרומתן לחברה. האחיות מצפות, וכמותן גם העובדים הסוציאליים. כל נותני השירותים מצפים בעיניים כלות להישגים של המורים.צריך לשלם למורים כדי לבנות עתיד טוב יותר למדינה כולה. צריך לשלם למורים כדי למשוך כוחות רעננים וחדשניים למערכת החינוכית. צריך למצוא פתרונות חדשים להוראה בבית הספר. העתיד שלנו הוא בחינוך הדורות הבאים, והישגינו טמונים במערכת. אין סיכוי שהמורים ישובו ללמד בלא הכרה בתביעותיהם. עוד שבוע של שביתה עומד בפני כמורה בשביתה. אצטרף למאהל המחאה, אצא להפגנה בצומת הקרוב. גם אם לא באופן פיזי אני תמיד אדע היכן נמצא ליבי. ליבי עם המחאה. ליבי עם הרצון לשינוי. ורק שם אני יודעת מי אני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג