אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על מניות ועל אופציות


אנאפוליס. כששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור אם הוועידה האמורה להתכנס באנאפוליס תצא אל הפועל ומי ייקח בה חלק

למרות הכותרת, זה לא מאמר בנושאי כלכלה, ואיננו עוסק בהשקעות בבורסה. אין בו רעיונות פלא איך להפוך למיליונר בין לילה. מי שחושב למצוא את זה כאן טעה בכתובת.מדינאי ישראל חזקים בחוכמות. הפרחת חוכמות שבמהותן הן ביטויים של שורה אחת (one liners), ביטויים קליטים חד קוליים (עדיין אין לי תרגום טוב למונח sound bites), הם צורת המדינאות המאפיינת את מרבית מנהיגי ישראל. בראש רשימת ביטויי ההתחכמות האלה נמצא המשפט "הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" (אם זכרוני אינו מטעה אותי, לאבא אבן שמורה "זכות היוצרים" על האמירה הזאת). הגישה הבאה לידי ביטוי כאן היא תוצאה אופיינית של תחושת העליונות והזלזול בערבים שהם נחלתם של רבים בציבור הישראלי. זאת תופעה שחזרה על עצמה בלי הרף לאורך כל התקופה בה מתנהלים מגעים עם הערבים, ועדיין לא רואים את הסוף.כששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור אם הוועידה האמורה להתכנס באנאפוליס תצא אל הפועל ומי ייקח בה חלק. מנקודת מבטו של אולמרט, הפרסומים האחרונים על מה שצפוי להיות בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הסירו את הצורך המיידי בקיומה של הוועידה הזאת והוא יכול להרשות לעצמו לתת לכל הרעיון להתמסמס (זה בהנחה שההדלפות על מלאכת הוועדה מתבססות על מידע נכון ואינן ברווז עיתונאי). החקירות המשטרתיות אינן מטרידות את אולמרט במיוחד: ראשית, "התחייבותו" של ברק לפרק את הקואליציה וללכת לבחירות חדשות התייחסה רק לוועדת וינוגרד, כך שהאיום הזה, עד כמה שהיה ממשי, איננו קיים יותר; שנית, בכל מה שקשור לפלילים אולמרט עתיר ניסיון באיך לצאת מזה בלי פגע, מה גם שההנחיות שחוקרי המשטרה קבלו מהשר הממונה עליהם הן שיש להימנע מ"להפריע לראש הממשלה לנהל את המדינה" (הוא לא ניסח את זה כך, אבל זה מה שמשתמע מהם). אם הוועידה בכל זאת אכן תתקיים (זה בהחלט יכול לקרות כי ישנו גורם נוסף במערכת, גורם עליו לאולמרט אין שליטה --- ממשל בוש זקוק להצגה הזאת מסיבות פנים אמריקאיות), כדאי היה, לשם שינוי, להחליף דיסקט, ולהתחיל להתייחס אל הערבים כאל בני אדם שמסוגלים לחשוב, אנשים עם רמת תחכום שאיננה נופלת מזו של האינטלקטואל הישראלי המצוי – גם אם זה לא מתבטא בכתיבת שירה מודרנית או בפירסום מאמרי הגות שופעי "חוכמה" בעיתונות הבין לאומית, אנשים שלא כל כך קל לסבן אותם כמו שרוב הישראלים נוטים לחשוב. אמירתו של אבא אבן היא במקרה הטוב התחכמות לא מוצלחת. היא נשמעת טוב בתקשורת, היא נקלטת טוב בציבור, אבל למעשה אין בה כלום. לטלייראן, שר החוץ של נפוליון, מיוחסת האמירה "זה יותר גרוע מפשע, זו טיפשות". אינני זוכר כרגע על איזה נושא הוא דבר כאשר הוא אמר את זה, אבל את המשפט הזה אפשר בהחלט לאמר על התבטאותו של אבא אבן. זה פשוט לא נכון. לאורך כל הדרך, מהיום הראשון שהחלו להתקיים מגעים עם הערבים להשגת הסדר, הערבים לא החמיצו שום דבר. מי שהחמיץ, ובגדול, היתה מדינת ישראל.

הדברים קבלו מישנה תוקף אחרי חתימתם של הסכמי אוסלו, כשהקרקס המכונה תהליך השלום, הפך להיות הקו המוביל את מדיניותה של ישראל.אפילו השוואה שטחית בין המצב היום לבין אוגוסט 1993, מועד פרוץ השלום של אוסלו, מראה שלמרות כל מה שנכתב, הובטח ונחתם, הערבים לא ויתרו על שום דבר ולא זזו ולו במילימטר אחד מעמדותיהם ערב חתימת ההסכמים האלה. אפילו לא מס שפתיים. מדינת ישראל לעומת זאת, אחרי שורה אין סופית של מחוות, "צעדים בוני אמון", "ויתורים כואבים", "יוזמות יצירתיות" ושאר ירקות ממין זה, נמצאת בתחתית השפל של מעמדה הבין לאומי, אלפים מאזרחיה הפכו להיות "קורבנות שלום" --- תפקיד שהם נדרשים למלא בלי שאף אחד שאל אותם אם הם מעוניינים בכבוד המפוקפק הזה, פיגועי טרור במרכזי האוכלוסייה הפכו להיות לחלק קבוע מסדר היום, ועל יישובי הספר יורדים "גשמי ברכה" של קטיושות וטילי קסאם. תחליטו לבד מי הוא זה שהחמיץ מה שהוא. במושגים שלנו מצבם של הערבים הוא רע ביותר, במיוחד בהשוואה למצבם לפני שהרשות הפלשתינאית קבלה את השליטה עליהם. אין גם מחלוקת על כך שמצבם היה יכול היה להיות הרבה יותר טוב לו הם היו ממלאים את חלקם בהסכמי אוסלו ולו היו מקבלים אפילו חלק מהזרם הכמעט אינסופי של הצעות הפשרה שהוצעו להם ע"י ישראל בנקודות זמן שונות. אבל זה במושגים שלנו. זה בכלל לא בטוח שהערבים רואים את זה כך. גם בשטחי יהודה ושומרון בהם שולטת (עדיין) הרשות הפלשתינאית, וגם במדינת החמאס שברצועת עזה, הכלכלה על הפנים ומצוקה כלכלית וחוסר תעסוקה במימדים חסרי תקדים הם "המצב הטבעי". אין כמעט זכר לסדרי ממשל אזרחי תקין (אם כי בנקודה זו המצב ברצועת עזה הרבה יותר טוב מאחר והחמאס איננו סובל מנגע השחיתות כמו הרשות הפלשתינאית). בהשוואה למצב שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה לקראת סוף שנת 2000, חלה שם הידרדרות מוחלטת. במושגים שלנו זו קטסטרופה. בעיני הערבים? לא נראה שהם מתרגשים מזה באופן מיוחד. ללא כל ספק הם היו שמחים אם היה חל שיפור במצבם, אבל אין הרבה סימנים שזה תופס מקום גבוה בסולם סדרי העדיפויות שלהם אם בכלל. יש להם דברים אחרים בראש.אצלנו, במיוחד בחוגי השמאל הנאור, משוכנעים שההצעות שלנו לערבים הן כליל הטוב – הצעות שאי אפשר לסרב להן (מאחר ואנחנו תמיד "יודעים" בדיוק מה הערבים רוצים, זה לא יכול להיות אחרת). כאשר הערבים דוחים את ההצעות שלנו אנחנו רואים בזה "החמצה". ובאמת, איך אפשר לסרב לקבל דבר שהוא כל כך "טוב"? לאפשרות שהדחייה הערבית נובעת מהעובדה שיש להם רצון משלהם, ושהם רוצים מה שהוא אחר לחלוטין ופשוט לא מוכנים לקבל שום תחליף למה שהם רוצים, אין מקום במערכת חשיבה שתוכנתה על הבסיס ששלום עכשיו הוא חזות הכל. הבעיה היא שהשלום כבר מזמן חלף עבר לו, והשמאל נותר עם העכשיו בלבד. אף אחד בשמאל הנאור לא חושב שהגיע הזמן לתכנת את המוח מחדש. לערבים יש גישה אחרת למו"מ.

גישה הרבה יותר בריאה ומציאותית מזו של הצד הישראלי. הם אף פעם אינם עוסקים בשאלה מה ישראל תהיה מוכנה או לא מוכנה לקבל ועל מה היא לא תהיה מוכנה לותר. זאת לא הבעיה שלהם, זאת הבעיה שלנו. אותם זה מעניין כקליפת השום. אצלם הנושא הוא תמיד מה שהם רוצים/דורשים לקבל. אצלנו נקודת המוצא היא תמיד מה אנחנו רוצים/מוכנים לתת. אצלנו נקודת המוצא היא שמאחר ו"לזה' הערבים אף פעם לא יסכימו" את "זה" לא צריך להציע, על אחת כמה שלא צריך להתעקש עליו. ה"זה" יכול להיות כל נושא שבעולם. אצלנו מדברים על מו"מ "ללא תנאים מוקדמים", אבל בפועל הימנעות מלהעלות לדיון נושאים שהערבים "אף פעם לא יסכימו להם" היא קבלת התנאים המוקדמים של הערבים גם כאשר זה לא נאמר במפורש. אצלנו מדברים על "קווים אדומים", אבל בפועל אלה קווים מדומים המסומנים על קרקע חולית, קווים שכל משב רוח מצוי מוחק אותם. אצלנו העיקר הוא ה"תהליך" (יש "מומנטום" שצריך לשמור עליו, יש "חלון הזדמנויות" שאסור להחמיץ אותו, ישנו איום תלוי ועומד של "חידוש האלימות" אם ייפסק התהליך, וכו', וכו', וכו'). אצלנו העיקר הוא להגיע ל"הסכם". לא חשוב הסכם על מה, אבל שיהיה הסכם. ככל שאני עוקב אחרי מה שמתפרסם ממקורות ערביים, מעולם לא נתקלתי אצלם במושגים כמו "חלון הזדמנויות" שאסור להחמיץ אותו או "מומנטום" שיש לשמור עליו. מאחר ואינני קורא ערבית אני ניזון רק מתרגומים לאנגלית ו/או עברית. ייתכן שבמקור בערבית זה כן נאמר ופספסתי את זה. כל מה שאני קורא ושומע מהצד הערבי אלה הדרישות שלהם, דרישות אולטימטיביות, דרישות שכלל אינן בסיס למשא ומתן, דרישות בנוסח "כזה ראה וקבל".

מהתחלת הגלישה במדרון של אוסלו, בכל "סיבוב" של מגעים עם הערבים, ישראל העלתה הצעות ורעיונות. היו הצעות יותר נדיבות והיו הצעות פחות נדיבות. היו רעיונות יותר "יצירתיים" והיו רעיונות לא כל כך יצירתיים. המגמה היתה אחת --- ארוזיה מתמדת בעמדות המוצא של ישראל. הקצב בו התנהל התהליך לא היה קבוע. היו בו תאוצות והאטות,. המגמה לא השתנתה אף פעם. בכל מו"מ מסחרי, נהוג לכלול בהצעות המוגשות לצד השני סעיף בו נאמר "תוקף ההצעה הוא עד למועד . . ." כשמקובל על שני הצדדים שאי קבלת ההצעה עד למועד שנקבע פרושה חזרה לנקודת המוצא (back to square one). אף אחד בצד הישראלי לא העלה בדעתו אי פעם לכלול סעיף כזה באיזו שהיא מההצעות שהוגשו לערבים, ועד היום אינני יורד לסוף דעתם של מנהלי המו"מ מהצד הישראלי שנמנעו מלעשות זאת (זה חל על כולם גם בימין וגם בשמאל, ללא יוצא מן הכלל). על כל הצעה הכי מטורפת שישראל הציעה לערבים היו נוהגים לאמר "מוכרחים לנסות", אבל לנסות אולי הכנסת סעיף כזה להצעה תשפיע על מוכנות הערבים לקבל או לדחות את ההצעה, או לפחות לפתוח במו"מ רציני עליה, נראה מיותר. זה כמובן בהנחה שאם יוכנס סעיף כזה, ישראל תתייחס אליו ברצינות, שזה לא יהיה אולטימטום בנוסח ברק. את גישת הערבים למו"מ עם ישראל אפשר להשוות לזו של משקיע בבורסה. אדם הרוצה להשקיע בבורסה יכול לעשות זאת בשני אופנים. הוא יכול לרכוש מניות של חברה מצליחה, או שיש לה סיכויים להצליח, אם תקוותיו מתממשות וערכן של המניות עולה, הוא יכול למכור את המניות ברווח. הבעיה בגישה הזאת היא שהמשקיע צריך לשלם את המחיר המלא עבור המניות שהוא רוכש, מחיר שיכול להיות גבוה כאשר מדובר בחברה בעלת מוניטין, ועליית ערך המניות היא לא דבר מובטח גם כאשר מדובר בחברה מצליחה, כך שישנה מידה מסויימת של סיכון. לחילופין, המשקיע יכול להפנות את השקעתו לרכישת אופציות. בניגוד לרכישת מניות שמשמעותה המעשית היא שותפות בבעלות והזכות ליהנות מרווחים, כל מה שהשקעה באופציות מבטיחה למשקיע היא הזכות לרכוש את המניות באיזה שהוא מועד עתידי במחיר של היום. למשקיע אין שותפות בבעלות והוא לא נהנה מרווחים, אבל אם המניות עולות בערכן הוא יכול לקצור רווחים נאים בעת מימוש האופציות, מאחר וההשקעה הנדרשת לרכישת אופציות היא הרבה יותר נמוכה. אם במקרה ערכן של המניות אינו עולה, או שהן מאבדות מערכן, המשקיע איננו חייב לממש את האופציות, והסיכון לו הוא נחשף פחות חמור בשל ההשקעה הנמוכה יחסית. זה בדיוק מה שהערבים עושים. הם אף פעם אינם "קונים" את ה"סחורה" שישראל מציעה להם. עבורם ההצעות האלו הן בבחינת אופציות למימוש במועד שייראה להם. מנקודת מבטם, הצעה שישראל הניחה על השולחן איננה יורדת ממנו, גם אם הם דחו אותה. היא נשמרת כאופציה. השוני היחיד מהנעשה בבורסה הוא אלמנט הזמן. משקיע בבורסה שרוכש אופציות מתחייב לממש אותן עד למועד נקוב מראש, ואם הוא איננו עושה זאת הוא מאבד את השקעתו. במו"מ המדיני הערבים אינם חשופים לסכנה כזאת. עבור הערבים האופציות המדיניות הן דבר שהזמן איננו חל עליו. ישראל השלימה עם המצב הזה, והערבים יודעים לפיכך שבדחותם הצעות של ישראל הם אינם מפסידים שום דבר. הם יודעים שכל מה שהם צריכים לעשות זה להגיד את המילה "קונים" כדי שבצד הישראלי תפתח "מכירת סוף העונה". עבור הערבים מו"מ עם ישראל הוא השקעה ללא סיכונים. אצלנו רואים את זה כ"החמצה", אבל עבור הערבים מו"מ שהסתיים בכישלון הוא הצלחה לא פחות מאשר מו"מ שהסתיים בהצלחה. יש לפיכך היגיון בדרישתם של הערבים להתחיל את המו"מ מהנקודה בה הסתיים הסיבוב הקודם. מנקודת מבטם, הצעות שהוצעו ע"י ישראל בעבר הן הצעות שהתקבלו גם אם הם דחו אותן, אלו הצעות שכבר "מונחות בכיס", הצעות שאין שום סיבה לדון בהן שוב. ואכן בתקשורת כבר התפרסם שהערבים עומדים על כך שנקודת המוצא באנאפוליס תהיה ממה ש"הוסכם" בקמפ דיוויד 2000 ובטאבה. יש להם חוצפה. הם לא קיבלו את הצעותיו המפליגות של ברק בקמפ דיוויד 2000, והם גם סרבו לקבל את ההצעות היותר מפליגות שביילין הציע להם בטאבה בינואר 2001, ובנוסף על כך הם פתחו במלחמה שהביאה לאלפי קורבנות. אבל זה לא מונע מהם לדרוש היום שבוועידת אנאפוליס, אם היא תצא אל הפועל, ההצעות האלו תהיינה נקודת הפתיחה. כדי לחדד את הדברים כדאי להזכיר כאן שבין השאר, בטאבה, יוסי ביילין, שכיהן אז כשר בממשלתו של ברק וייצג את ישראל באופן רשמי, התחייב בכתב בשם ישראל שבכל הסדר עתידי יאופשר מימוש זכות השיבה לפי הפרוש הערבי של המושג הזה (את הפרטים המלאים אפשר לקרוא במאמר של ארי שביט שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב 11 ביולי, 2002).להשלמת האנלוגיה עם הבורסה, כדאי לציין שגם לגישה בה ישראל נוקטת במו"מ המדיני יש מקביל כלכלי. יש מה שנקרא "מניות זבל" (junk bonds), אינני בטוח שצורת ההשקעה הזאת קיימת בשוק ניירות הערך בישראל, אבל בארה"ב זו צורת השקעה שרבים משתמשים בה. אלו מניות בעלות ערך נמוך ביותר עם דרוג מינימלי כאפיק השקעה אפשרי. הסיכון להפסיד את ההשקעה גובל בוודאות. הפועלים בשוק הזה הם בדרך כלל אנשים שמצבם הוא כזה שהם להרשות לעצמם להפסיד את כל ההשקעה, אפילו כאשר מדובר בסכומים גבוהים. כאשר זה מצליח, המשקיע גורף רווחי עתק. זה לא קורה לעתים קרובות. בפרסומים המנסים למשוך משקיעים לאפיק ההשקעות הזה, מביאים כדוגמא את הבודדים שזכו. לא מזכירים את הרוב שנותר ללא מכנסיים.

למעשה זה דומה יותר להימור בקזינו מאשר להשקעה. משקיעים נועזים מוכנים לפעמים לקחת סיכון ולנסות את אפיק ההשקעות הזה. על פי רוב, אחרי שהם נכווים פעם אחת הם לא חוזרים. ההיגיון של "אולי בפעם הבאה זה יצליח" הוא מתכון לפשיטת רגל, אבל זאת בדיוק הגישה של ממשלת ישראל. פעם אחר פעם ישראל משקיעה במניות זבל (הערבים אף פעם לא הציעו "סחורה" אחרת), ומוצאת את עצמה במצבו של מי ששילם את מלוא המחיר תמורת זבל וקיבל תמורה בהתאם. ממה שמתפרסם בתקשורת בימים אלה, קשה מאוד לדעת מה בדיוק מתבשל בשיחות המתקיימות בחדרי חדרים בין אולמרט ואבו מאזן, בייחוד בשל העובדה שהן מתנהלות בצל החקירות. אי אפשר לכן לדעת מה יתרחש בוועידה אם היא אכן תתקיים. רעיונות "יצירתיים" מבית מדרשו של המשנה לראש הממשלה, רמון, שזכו לכיסוי נרחב בתקשורת אינם מותירים מקום לאופטימיות רבה ביחס למה שיצא מזה. לא מתקבל על הדעת שהמשנה לראש הממשלה, עבריין מין שהורשע (ללא קלון), יצהיר הצהרות מדיניות בנושאים כל כך חשובים ללא תאום עם הסחב'ק שלו (אולמרט הגדיר כך את היחסים ביניהם כשנימק מדוע הוא מינה את רמון לתפקיד הרם). במאמר מוסגר, אני חייב לאמר שנשגב מבינתי איך אדם יכול להיות מורשע בעבירה פלילית בלא שיהיה בזה קלון, על אחת וכמה כשמדובר בעבירת מין. אפשר להבין חוסר קלון כשמדובר בעבירה אזרחית כמו סגירת מרפסת ללא רישיון, חניה במקום אסור, נהיגה במהירות מופרזת וכיוצא באלה, אבל פלילים ללא קלון? לשופטי ישראל פתרונים. על כל פנים, ממשלה שהמשנה לראשה הוא עבריין מין שהורשע היא ממשלה שיש בה קלון באבוהא. "חוסר הקלון" אולי עומד במבחן השיפוט, אבל הוא איננו עומד במבחן הסבירות. לחיים רמון יש לשון מאוד פעילה והוא עושה בה שימוש מלא. כאשר בעקבות פסיקת בית המשפט נבצר ממנו להשתמש בה לסיפוק תשוקותיו המיניות, הוא עובר לתחום המדיני. חבל שהשכל שלו אינו פעיל באותה מידה.

הוא צריך היה לדעת שבמו"מ עם הערבים, מה שמונח על השולחן לא ירד ממנו יותר. שני דברים לסיום. יש בישראל קהיליה המונה מאות, אולי אלפי, חוקרים ומלומדים שמתמחים בלימוד וחקר העולם הערבי ותרבותו. כולם חכמים וכולם נבונים וכולם יודעים את "התורה". מההופעות בתקשורת ומהייעוץ שהם מספקים לקובעי המדיניות לא נראה שלמי שהוא מהם יש צל של מושג על מה שבאמת מתרחש אצל הערבים. הם יודעים לנפח לציבור הרחב בישראל את השכל בסיפורים על תשוקת השלום של הערבים, תשוקה שרק המחסומים ו/או ההתנחלויות מונעים את מימושה; הם יודעים לנפח לציבור הרחב בישראל את השכל בסיפורים על כך שמשאת נפשם של הערבים היא שישראל תקים להם מדינה (מה שהם כנראה לא מסוגלים לעשות בכוחות עצמם); הם יודעים לנפח לציבור הרחב בישראל את השכל בסיפורים על "אפרטהייד" אכזרי שישראל כופה על הערבים; הם יודעים לנפח לציבור הרחב בישראל את השכל בסיפורים על מה הערבים כן מוכנים לוותר ועל מה הם לא יוותרו; ועוד כהנה וכהנה. התחום היחיד בו הם אף פעם לא נכשלים זה במתן הסברים מדוע כל התחזיות שלהם התבדו ומדוע כל הסיפורים שלהם אף פעם אינם מתממשים. הדבר השני מתייחס לאהוד ברק (נו, איך אפשר בלי?). בנאום שנשא לא מזמן בטכס הזיכרון לחללי מלחמת יום כיפור הוא דיבר על כך שצריך להיזהר מפני האשליה של "רגיעה מדומה". בימים אלה, לקראת וועידת אנאפוליס, הוא מדבר על כך שאין ללכת לוועידה ב"פזיזות וקלות דעת". עזות המצח של האיש הזה איננה יודעת גבול. אחרי הישגיו בבריחה מלבנון, ובפיאסקו של קמפ דיוויד 2000, ברק עדיין מעיז לפתוח את הפה? לברק יש מה לאמר בנושאים של "רגיעה מדומה" ו"פזיזות וקלות דעת"? לא אופתע אם במהדורה הבאה של מילון אבן שושן, למילה "הברקה" יינתן מקום כבוד כהגדרה של המושג "חוצפה". תוספת של הרגע האחרוןב"ידיעות אחרונות" מהיום (11 באוקטובר, 2007) מופיע מאמר של גדי בלטיאנסקי, המוגדר כ"מנכ"ל מטה יוזמת ג'נבה" (התואר היומרני הזה דווקא מוצא חן בעיני), העוסק בוועידת אנאפוליס ומהלך אימים אודות הצפוי למדינת ישראל בשל כישלון הוועידה אותו הוא רואה כוודאות (באשמת ישראל כמובן). לדבריו זה עלול להביא ל"מפנה היסטורי, הפעם לרעה". כמה פעמים כבר שמענו את הרטוריקה ההיסטרית הזאת? מעבר לברברת הסטנדרטית אותה שומעים חדשות לבקרים מפי דוברי מחנה השלום/השמאל (תחליטו לבד באיזה כינוי להשתמש), אין במאמר הרבה תוכן. מי שמעוניין בפרטים, יכול לקרוא את הדברים בעצמו. בכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. יש שם "צימוק" אחד עליו אי אפשר לוותר.

יש, לדברי הכותב, "פלשתינאים שוחרי שלום שהם הרוב בצד שלהם". זו דווקא בשורה מעניינת אם כי זה מעורר את השאלה מי בכל זאת הצביע עבור החמאס שזכה בבחירות ברוב מוחץ. התפלאתי לראות שכותב המאמר לא מצא לנכון להוסיף לחיזוק טענתו מה שהוא בנוסח "משאלי דעת קהל בקרב הציבור הערבי מראים ש . . ." המאמר הוא דוגמא נוספת לכך שבניגוד לימין, ברוב המקרים דוברי השמאל יודעים בוודאות שהם משקרים, אבל זה פשוט לא איכפת להם.

חיידק השלום, חיידק טורף?

הסיבה האמיתית שהמאמר משך את תשומת לבי היא התבטאות של הכותב בה הוא מתייחס לתהליך השלום כאל חיידק. אינני חושב שהוא באמת התכוון לזה, או שאולי כוונתו היתה להתבטא בציניות כלפי הימין, אבל לא בכוונה הוא נתן הגדרה שאין טובה ממנה לפארסה המכונה "תהליך שלום". זה באמת חיידק, ולא סתם חיידק, אלא חיידק טורף (flesh eating bacterium), חיידק הפוגע בפתאומיות ובתוך שעות ספורות גורם לקריסת מערכות כללית שעשויה להסתיים במוות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר