אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ויהי בימי שלוט השופטים


במקום מבוא --- על מה ולמה רגשה ארץ

המאבק המתנהל במסדרונות היכל המשפט בימים אלה הוא על דברים של ממש --- סמכויות שלטון, שררה וכוח. הרטוריקה המתלהמת, הקריאות החוזרות לשמור על "אי תלותו של בית המשפט" ו/או למנוע את "הרס הדמוקרטיה" והתבטאויות אחרות ממין זה, כל כולן אינן אלא מליצות ריקות שנועדו אך ורק לסבר את האוזן, ליצור את הרושם שמדובר בעקרונות נעלים. האמת היא כמובן הרבה יותר בנאלית, אבל האמת היא דבר שמעטים מוכנים להודות בו.

לא אסתיר שיש לי עמדה ברורה במחלוקת, שאני רואה במהלכיו של שר המשפטים יוזמה ברוכה, יוזמה שכבר מזמן היה צריך לנקוט בה, יוזמה שאולי אפילו איננה מרחיקה לכת במידה מספקת. עם כל זאת קשה לי מאוד להתעלם מהעובדה שלראש הממשלה, שמינה את שר המשפטים לתפקידו ובשלב זה נותן לו גיבוי מלא, יש אג'נדה השונה לחלוטין מזו של השר.תמיכתו של ראש הממשלה בשר המשפטים נובעת יותר מ"שינאת המן" (בייניש ובית המישפט העליון), מאשר מ"אהבת מרדכי" (פרידמן). אולי, בהקשר הנוכחי לאור מגוון החקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה, יותר מדוייק להשתמש במונח "פחד" מאשר "שנאה". ללא כל קשר למניעיו של אולמרט, אם פרידמן יצליח להביא לרענון מערכת המשפט ולתיקון העיוותים שהצטברו בה במרוצת השנים, יש לברך אותו על כך. נותר רק לקוות שהוא לא יעשה חצי עבודה. פרק ראשון --- בצילו של שם גדול (magni nominis umbra) לדורית בייניש, שהתמנתה לא מכבר לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, יש בעיה אמיתית. היא איננה אהרון ברק. יותר מכל דבר אחר, דורית בייניש כנשיאת בית המשפט העליון, ממחישה עד כמה אבסורדית היא השיטה בה ה"סניוריטי" הוא הקריטריון למינוי נשיא בית המשפט העליון.

בלי להיכנס כאן לדיון על מעמדו וכישוריו של אהרון ברק כמשפטן, אין חולק על כך שהוא היה אישיות בעלת כושר מנהיגות וסמכותיות. אהרון ברק היה אוכל שרי משפטים לארוחת הבוקר. דורית בייניש מתקשה להפעיל את סמכותה אפילו על השופטים הכפופים לה. למרות המאמצים שהיא משקיעה, דורית בייניש איננה מצליחה להתגבר על האמת הפשוטה שהנעליים של ברק גדולות עליה בכמה מספרים. את החסר היא מנסה למלא באמצעות התנהגות והתבטאויות ההולמים יותר עורך דין מהשורה השניה מאשר שופט בבית המשפט העליון. הכלל ראשון לניהול דיון, אותו לומד כל עורך דין מתחיל, הוא "כשיש לך מה לאמר, תגיד את זה; כשאין לך מה לאמר, תצעק את זה". את הכלל הזה דורית בייניש ותומכיה מיישמים במערכה אותה הם מנהלים נגד שר המישפטים בגין הרפורמות אותן הוא מנסה להעביר. המערכה מתנהלת דרך אמצעי התיקשורת ובטונים גבוהים ביותר.אצל שופטי ישראל חל ערבוב מושגים. הם רואים את המושג "שלטון החוק", או "שילטון המישפט" (the rule of law), שהוא אבן יסוד מרכזית בכל משטר דמוקרטי תקין, כזהה ל"שלטון השופט". זה לא התחיל היום וזה גם לא התחיל בשנה האחרונה. זה תהליך שמשתרע על פני הרבה שנים, אם כי את עיקר התאוצה הוא קיבל במהלך כהונתו של נשיא בית המשפט העליון הקודם, אהרון ברק. את התופעה הזאת שר המשפטים החדש, דניאל פרידמן, מנסה לבלום. מה שיותר חמור בעיניו של הממסד המשפטי הוא ששר המשפטים איננו מסתפק בבלימה, הוא גם חותר "להחזיר את הגלגל אחורנית" – להחזיר לרשויות המבצעת והמחוקקת סמכויות שהמערכת המשפטית נטלה לעצמה באופן שרירותי. על כך יצא הקצף. כל הממסד המשפטי, ובכלל זה שורה ארוכה של בדימוסים, נחרד מרבצו והכריז "מלחמת מגן" נגד השר החדש שמסרב באופן עיקש להמשיך במסורת של קודמיו בתפקיד שראו את תפקיד השר כפאסיבי בלבד. במלחמה הזאת כל האמצעים כשרים. פרידמן התבטא לא מזמן ש"אולי עוד ינסו לתפור לו תיק". הדברים נאמרו כבדיחה, אבל דורית בייניש ועדנה ארבל, החברה היותר "טריה" בבית המישפט העליון, יודעות בדיוק למי ולמה כיוונו דבריו.במסגרת ה"עליהום" המתנהל נגד פרידמן מאשימים אותו בכוונה לבצע "הפיכה (פוטש) חוקתית", שהוא מנסה לגרוע מסמכויותיו של בית משפט ולהעבירן לרשות המבצעת ו/או המחוקקת. החלק השני של המשפט הזה הוא נכון אם מחליפים את המילה "להעבירן" ב"להחזירן", כי מדובר אך ורק בסמכויות שע"פ חוק הן של הרשויות האלו. אלו סמכויות שבית המשפט נטל לעצמו בלא שיהיה לכך כיסוי חוקי. הטענה העיקרית נגד פרידמן בתחום הזה מתבססת על ה"תקדים". עקרון התקדים (stare decisis בלטינית), הוא מושג חשוב בעולם המשפט.

משנוצר התקדים, כך מקובל בהילכות שפיטה, צריך נימוקים טובים מאוד או נסיבות מיוחדות כדי שבמקרים דומים ינהגו באופן שונה. עכשיו מנסים להחיל את הנוהג הזה גם על הסמכויות אותן בית המשפט נטל לעצמו. פרידמן לא קונה את זה. למעט מספר קטן של חריגים, מרבית שרי המשפטים במדינת ישראל היו עסקנים פוליטיים (לא מהדרג הראשון בדרך כלל), ולא משפטנים של ממש. השכלתם המשפטית, אם היתה להם כזאת, התמצתה בכך שהם סיימו לימודי תואר ראשון בפקולטה למשפטים. איתרע מזלה של דורית בייניש ובניגוד למצבו של קודמה בתפקיד, מולה עומד שר משפטים מסוג אחר, שר שהוא "קליבר" בעל שם בתחום המשפט. המאבק לפיכך הוא לא מאבק בין שווים, והדרך היחידה הפתוחה בפני הצד החלש להתגבר על נחיתותו היא באמצעות מכות "מתחת לחגורה". פרק שני --- על חוקה ועל חקיקהההתייחסות לרפורמות המוצעות ע"י פרידמן כאל "הפיכה חוקתית" היא פשוט מגוחכת. קודם כל באיזו הפיכה מדובר? שר בממשלה הנהנית מאמון הכנסת יוזם חקיקה שעוברת או שתעבור את כל ההליכים המקובלים בקבלת חוקים – לזה קוראים הפיכה? החבר'ה האלה אינם יודעים על מה הם מדברים. החוקים יביאו לשינויים, ומי שחפץ יכול לראות בהם שינויים מהפכניים, אבל "הפיכה"? זה ביטוי שמטרתו היחידה היא לתפוס כותרות. סנסציונליות לשמה, שכאשר היא באה מפיהם של אנשים האמורים להיות עמודי התווך של מערכת המשפט, איננה מוסיפה להם הרבה כבוד. הקשבתי למספר דיונים שהובאו בטלוויזיה (לא כולם באופן מלא), והשתוממתי למידת השטחיות שהתגלתה בדבריהם של כמה מטובי המשפטנים בהווה ובעבר, על נושאים כמו דמוקרטיה, חוקה, הפרדת רשויות וכיוצא באלה. אחרי הקשבה של מספר שעות לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמושגי היסוד של מרבית הדוברים בנושאים האלה אינם חורגים מהמעט שהם למדו בשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון. אני מתאר לי שיימצאו כאלה שיטענו שהשימוש במונח "הפיכה" היה בחזקת מטאפורה בלבד. אני לא קונה את זה ואני מרשה לעצמי לפקפק בתום ליבם של אלה שהשתמשו במילה הזאת. בניגוד ליוזמותיו של פרידמן הנעשות כולן במסגרת החוק, דווקא "המהפיכה החוקתית" עליה הכריז אהרון ברק בשנת 1992, היתה הפיכה לכל דבר. מחטף שלא נשען על כל בסיס חוקי. ברק נקט בצעד הזה על סמך שני חוקי יסוד שהתקבלו ע"י הכנסת: חוק יסוד "חופש העיסוק", וחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו".

ברק החליט על דעת עצמו להעניק לבתי המישפט את הסמכות לבטל חקיקה של הכנסת אם לדעתם היא מנוגדת לאחד מהחוקים האלה. לדבר הזה אין שום אחיזה בחוק כל שהוא וגם לא באחד משני החוקים האלה. מה שקיים בחוק, המייחד את חוקי היסוד ביחס לחוקים אחרים, הוא שכדי לשנות או לבטל חוק יסוד יש צורך ב"רוב מיוחס" בכנסת. להלן אחזור לנקודה הזאת. אין כל התייחסות ל"זכות" לבטל חוקים אחרים מפני שהם מנוגדים לחוקי היסוד (ומה ביחס לחוקים סותרים שהיו קיימים לפני קבלתם של חוקי היסוד? על כך אף מילה). צעדו השרירותי של ברק התקבל בזמנו, מפני שבגלל הנטיה המקובלת בישראל לעשות השוואות עם המצב בארה"ב, הזכות הזאת לא נראתה כמה שהוא חריג. אף אחד לא העלה בדעתו אז לאן זה יגיע. מעטים בלבד שמו לב ל"הבדל הקטן" שלארה"ב יש חוקה שהתקבלה כדת וכדין, חוקה שבה סמכויות הרשויות השונות מוגדרות בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. סמכותו של בית המשפט העליון בארה"ב לפסול חקיקה מעוגנת בחוקה. היא לא נגזרת מהחלטה שרירותית של נשיא כזה או אחר של בית המישפט העליון. יתרה מזאת, המילה האחרונה היא לא של בית המשפט. לרשויות המחוקקת ו/או המבצעת ישנה הסמכות לפסול את הפסילה (מה שמכונה בישראל "חקיקה עוקפת בג"ץ") באמצעות שינויים בחוקה. זה לא תהליך פשוט, אבל הוא בהחלט בר ביצוע וכבר היו דברים מעולם. לסיום הקטע, כדאי לציין כאן שבביקורת על ספר שברק הוציא לאחרונה באנגלית בארה"ב, המבקר, שופט מכובד, השתמש בכינוי "פיראט בגלימה" לתאור התנהגותו המשפטית של ברק. במשטרים דמוקרטיים מלאכת החקיקה ניתנה בידי הרשויות הנבחרות – המחוקקת והמבצעת, ולא בידי הרשות המחוקקת שהיא ממונה. תפקידם של בתי המישפט הוא לעסוק בשפיטה. במלים אחרות - ליישם את החוקים. אין זה מתפקידם של השופטים לעסוק בחקיקה. הבעיה של אהרון ברק כאן היתה בדיוק ההיפך מזאת של דורית בייניש. אם עליה התפקיד גדול מדי, על ברק התפקיד היה קטן מדי. כך זה לפחות נראה.שפיטה בלבד איננה מספיקה לאיש כברק. הוא זקוק ליותר. לאהרון ברק יש מעמד ייחודי בעולם המשפט בישראל. כאשר הוא התמנה לכהן בבית המישפט העליון, הרזומה שלו כלל "הישג" בלבדי. הוא היחיד בתולדות מדינת ישראל שהצליח להדיח מתפקידו ראש ממשלה מכהן באמצעים לא פרלמנטריים. כמה מיורשיו ניסו לחזור על ה"הישג" הזה אך ללא הצלחה, ובלבדיותו של ברק נותרה בעינה. עם "רקורד" כזה אין זה מפליא ששפיטה גרידא לא סיפקה את האגו של ברק. זו היתה רק שאלה של זמן שהוא יחפש לו כרי פעולה נוספים. הפרדת הרשויות לגבי דידו של אהרון ברק, היא חד סטרית. אל להן לרשויות המחוקקת ו/או המבצעת לחדור לתחומה של הרשות השופטת, אבל בכיוון ההפוך הכל פתוח. על הרשות השופטת לא חלים שום סייגים. היא רשאית לדון ולפסוק בכל נושא שבעולם מבלי שלמי שהוא יהיה פתחון פה. ב"מעריב" מה 26 ביוני, 2006, העיתונאי יהושע שגב הגדיר את צורת המשטר אליה חותר ברק כ"בג"צוקרטיה". בין השאר זה בא לידי ביטוי בקביעה המפורסמת "הכל שפיט". היום ברק מנסה להתכחש לדברים האלה בטענה שהוא "אף פעם לא אמר אותם", ועל אחת כמה וכמה "הוא אף פעם לא התכוון אליהם". המציאות היא שונה. אחזור לנקודה זאת להלן. אפשר לסכם את גישתו של ברק למעמדו במילותיו של פיזמון מתוך המחזה המוסיקלי יולנתה (iolanthe) מאת ג'ילברט (gilbert) וסליבאן (sullivan) "החוק הוא ההתגלמות האמיתית של כל המצויין בעולמנו. אין בו פגם ומאום לא חסר בו. ואני, רבותי, הוא התגלמות החוק"

the law is the true embodimentof everything that’s excellent.it has no kind of fault or flaw,and i, my lords, embody the law.

הדעות שנויות במחלוקת על אהרון ברק כמשפטן, ולא אני הכתובת. למי שמעוניין להרחיב את "השכלתו" בתחום, ממומלץ לבקר באתר.בחזרה לחוקי היסוד. למדינת ישראל אין חוקה. לא כאן המקום לדיון בשאלה מדוע ולמה. זאת המציאות וצריך לחיות אתה. חוקה היא מרכיב חשוב ביותר במשטר דמוקרטי, אבל היא איננה תנאי הכרחי. לאנגליה אין חוקה והלוואי עלינו משטר דמוקרטי כמו שיש באנגליה. לרוסיה, לפני התמוטטות מישטר הקידמה הקומוניסטי, היתה חוקה שעל הניר היתה אולי המתקדמת ביותר בעולם, ואין צורך להרחיב את הדיבור על האופי הדמוקרטי של המישטר ששרר שם. במדינת ישראל, כמו בכל תחום, החליטו על דרך אחרת, מה שהוא אוריגינלי, ייחודי לארץ הקודש. חקיקה הדרגתית של מערכת חוקי יסוד, חוקי על שכדי לבטלם או לשנותם יידרש "רוב מיוחס", שבמשך הזמן ייתגבשו לחוקה. אומנם נאמר "כי מציון תצא תורה", אבל זה נשמע יותר כמו המצאת מרידור. מאחר וכל נושא החקיקה הוא פרוץ האמונה שבדרך כזאת אפשר להגיע לחוקה היא אשליה, שלא לדבר על כך שזה תהליך שלעולם לא יסתיים. ניקח לדוגמא את שני חוקי היסוד שהיוו את הבסיס למהפיכה החוקתית של אהרון ברק. החוקים האלה התקבלו בכנסת האחד ברוב של 23 – 0, והשני ברוב של 32 – 21. אף אחד משני החוקים לא זכה שאפילו מחצית מחברי הכנסת יצביעו עבורו! 23 מחברי הכנסת הואילו להתפנות מעיסוקיהם האחרים כדי לבוא לכנסת ולהצביע עבור "חוק יסוד", ועכשיו עם ישראל תקוע עם זה עד שיימצאו 61 חברי כנסת שיסכימו לשנות או לבטל אותו. זה רציני? במאמר מוסגר, קראתי לפני מספר חודשים על חוק שהתקבל ברוב של 5 – 3 (כן, זאת לא טעות, רק 8 חברי כנסת השתתפו בדיון ובהצבעה!), והחוק הוא חוק לכל דבר. למיטב ידיעתי אין כל מניעה שגם חוק יסוד יתקבל ברוב כזה. לחוק יסוד מעמד מיוחד הנובע מזה שדרוש "רוב מיוחס" כדי לפגוע בו, אבל זאת שטות. מה שמוגדר היום כ"רוב מיוחס" - 61 חברי כנסת, איננו רוב מיוחס. 61 חברי כנסת (לפחות) זה הרוב שיש לכל קואליציה. בלי זה היא לא יכולה לשלוט. לא לחינם בארה"ב נדרש רוב של 60 אחוז, לפעמים שני שליש ובמקרים מסויימים שלושה רבעים. מטרתו של רוב מיוחס היא לשמור על זכויות המיעוט, ולמנוע מרוב מקרי "לעשות חגיגה". רוב מיוחס (הערך המיספרי המדוייק איננו כל כך חשוב) חייב להיות כזה שיהיה קושי לגייס אותו למילוי גחמה רגעית של הגוף השולט. במדינת ישראל, בה המסורת הדמוקרטית הובאה ע"י האבות המייסדים מגליציה, שוררת ההשקפה לה נתן ביטוי אחד ממנהיגי מפ"ם בשנות החמישים ש"רוב של 51 אחוזים הוא רוב של מאה אחוזים". לרוב של 61 חברי כנסת אפשר להגיע בקלות ע"י שיחוד של שניים או שלושה חברי כנסת (לפעמים מספיק לשחד חבר כנסת אחד כפי שהיה במקרה של רבין בעת ההצבעה בכנסת על הסכמי אוסלו). במקרה הטוב מעמדם של חוקי היסוד כיום הוא מפוקפק, ואת אותו הדבר אפשר לאמר על הסמכויות שאהרון ברק העניק לבתי המישפט של סמך החוקים האלה. פרק שלישי --- כי לנו יש אג'נדה

מערכת המשפט במדינת ישראל נקיה מפוליטיקה. השיטה בה מתמנים שופטי ישראל לתפקידם מבטיחה א-פוליטיזציה מוחלטת של המערכת. יתרה מזו, לתפקידי שופטים בישראל מתמנים אנשים בעלי שאר רוח, אנשים היודעים להתעלות מעל להשקפותיהם הפוליטיות האישיות, אם יש להם כאלו, ולפסוק בכל נושא שהוא ללא משוא פנים. גם אם לשופט יש עמדות פוליטיות מוגדרות בנושא הנידון בפניו, חזקה עליו שעמדותיו אלו לא תשפענה על פסיקתו. פוליטיקה אין במערכת המשפט, אבל יש בה אג'נדה. תשאלו מה ההבדל? במה אג'נדה שונה מפוליטיקה? ובאמת, לכאורה אין כל הבדל, אבל הבדל בכל זאת יש (זה בהשאלה מאלתרמן). פוליטיקה היא דבר העומד להכרעת הציבור בבחירות המתקיימות תקופתית (כך זה במשטרים דמוקרטיים. משטרים טוטליטאריים זה סיפור אחר). אג'נדה נקבעת באופן שרירותי ע"י איזה בר סמכא. על אג'נדה לא מתווכחים ועל אג'נדה לא מתפשרים. פוליטיקה משקפת הסכמה על מכנה משותף בין בעלי דעות שונות. אג'נדה היא כפיית רצונו של החזק על מי שאינו חושב כמוהו. אג'נדה אף פעם איננה עומדת להכרעת הציבור. אג'נדה היא דבר שרק לעתים רחוקות הציבור בכלל יודע על קיומו. במערכת המישפט במדינת ישראל האג'נדה היא הפוסק האחרון מי לעליון. זה באמת מבטיח שלא תהיה פוליטיקה. ברבות מהעתירות שהוגשו לבתי המשפט נגד פעולות של הממשלה ו/או חוקים של הכנסת, וכן בפסיקות של בתי המשפט בנושאים אלה נטען שמדובר במעשים "פוליטיים". אני מתקשה לרדת לסוף דעתם של הטוענים כך. מה הפסול במניעים פוליטיים? הממשלה והכנסת הם גופים פוליטיים, וכל פעולה שלהם היא פוליטית. זה לא יכול להיות אחרת. אין שום היגיון, ולעניות דעתי יש בכך משום עיוות דין, כאשר בית המשפט פוסל פעולה כזאת או אחרת של הממשלה בנימוק שהיא "פוליטית" (זה מבלי לחזור לדיון בשאלה אם בכלל יש לו הסמכות לעשות זאת). ניקח לדוגמא את נושא גדר הביטחון. המתנגדים טוענים שההחלטות על מיקום הגדר הן מסיבות פוליטיות ולא משיקולים בטחוניים מאחר ולדעתם הן מיועדות לקבוע את גבולות המדינה בלא לקבל את הסכמת הערבים או, במלים אחרות, לספח שטחים. ללא קשר מה חושבים על עתיד השטחים, לממשלה יש הזכות המלאה לבצע פעולות שנועדו לקדם מדיניות כזאת או אחרת. דווקא מי שמתנגד לפעולות האלו עושה זאת ממניעים פוליטיים. פסיקה של בית המשפט נגד פעולות כאלה היא החלטה פוליטית מובהקת, למעשה עצם ההחלטה שמדובר בשיקולים פוליטיים ולא ביטחוניים היא החלטה פוליטית. בניגוד לממשלה, שהיא גוף פוליטי מעצם ההגדרה, בית המשפט אמור להיות מעל לפוליטיקה.

מעל לפוליטיקה אבל לא מעל לאג'נדה. פרק רביעי --- מילים שנאמרו נשא הרוח, מילים שנכתבו נותרות לנצח (verba volant, scripta manet)בעת הדיון בעתירה נגד עסקת הטעון בין הפרקליטות ונשיא המדינה לשעבר, משה קצב, נשיאת בית המשפט העליון התבטאה בצורה חריפה מאוד נגד העיסקה, ולמעשה יצרה מצב בו כל שופט שייצטרך לדון בתיק הזה לא יוכל שלא להרשיע, שלא לדבר על כך שכאשר ערעור על הפסיקה יגיע לדיון בבית הדין העליון, דינו נחרץ כבר מראש. כל זאת מבלי שהשופטת הנכבדה ראתה את התיקים או קראה את העדויות. בנוסף, הלשון בה נקטה השופטת כללה ביטויים ומטבעות לשון שאינם נקוטים בדרך כלל בבתי המשפט השונים. מאחר והדיון לא התקיים בדלתיים סגורות, הדברים לא נשארו בגדר סוד. הם התפרסמו בעיתונות וזכו לתהודה רבה בשל מעמדו של הנאשם. כמו שנאמר "וכל העם רואים את הקולות" (אבקש לא לתקן, זו לא טעות, זה נעשה במכוון). והנה ראה זה פלא. בפרוטוקולים של הדיון אין זכר לכל הדברים האלה, אין כל דמיון בין מה שתואר בעיתונות (וזכה לביקורת חריפה מפי משפטנים שונים) לבין מה שמופיע בפרוטוקולים. הנושא של פרוטוקולים של דיונים שכל קשר בין מה שרשום בהם לבין מה שבאמת נאמר במהלך הדיונים הוא מיקרי בלבד, איננו חדש. היה אפילו מיקרה בו שופטת הועמדה לדין משמעתי על זיוף פרוטוקולים. מסתבר שהתופעה של פרוטוקולים מדיונים בבית המשפט שעברו שיכתוב ו/או עריכה היא הכלל ולא היוצא מן הכלל. זה נשמע אולי כפרט טכני, אבל זה לא כך. משפטים נמשכים תקופות ארוכות, לפעמים הרבה שנים. כאשר מוגש ערעור אף אחד כבר לא זוכר מה בדיוק נאמר במהלך הדיונים והאסמכתא היחידה היא הפרוטוקולים שכעת מתברר שאי אפשר לסמוך עליהם. יתרה מזו, שופטים ש"נכשלו בלשונם" במהלך הדיונים יכולים להתכחש לדבריהם, כי אם זה לא מופיע בפרוטוקול, זה לא נאמר. במקרה הנוכחי, בבוא העת, כשהדיון בפרשת קצב תגיע לבית המשפט העליון, אם תועלה הדרישה שדורית בייניש תפסול את עצמה בשל הדברים החמורים שהיא אמרה בגנות הנאשם, היא תוכל לאמר להד"ם. הפרוטוקולים יתמכו בגרסא שלה. אותו הדבר לגבי ה"הכל שפיט" של אהרון ברק. היום הוא מתכחש לכך שהוא אמר את זה. הוא הצהיר על כך יותר מפעם. אבל הוא משקר במצח נחושה. גם אז, בדיון בו נאמרו הדברים, הפרוטוקול עבר "עריכה", אבל לרוע מזלו של ברק פסק הדין קיים בכתובים והוא מכיל את הנוסח המלא שאיננו מותיר כל ספק באשר למה שברק אמר. למי שרוצה לראות את הדברים במו עיניו זה היה בג"צ 86/910 רס"ן (מיל) יהודה רסלר, עו"ד, נ' שר הביטחון. הדיונים התקיימו ב 13 בינואר וב 12 ביוני בשנת 1988. פרק חמישי --- אדוני השופטיצא לי קצת ארוך, ולכן אסיים בנימה של הומור. המקורות שלי הדליפו לי את כתב ההגנה שראש הממשלה מתכונן להגיש במסגרת החקירות הפליליות השונות המתנהלות נגדו. הדברים תואמים את מה שאולמרט אמר בישיבת הוועדה לביקורת המדינה בה הצדיק את מעשיו בכך שהם "נועדו לסייע למשקיעים". להלן הנוסח המלא (בהוקרה לחיים חפר שכתב את המילים בנסיבות אחרות):יום אחד פוגש אני בתיירשרצה להשקיע באיזה דבר,אז מכרתי לו בית שלא היה שלי -כי לא רציתי שיסע מפה עם יחס שליליאדוני השופט! אדוני השופט!זאת האמת וכל האמת,אז למה אתה לי בית סוהר רושם?אינני אשם, אינני אשם.כששרים את זה, זה נשמע הרבה יותר משכנע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר