אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחרי השלום: המשימות הדחופות של החברה בישראל


מאז פתח מנחם בגין בתהליך בו ישראל עוברת ממצב מלחמה- למצב שלום עם שכנותיה, נמשך מזה כמעט שלושים שנה המשא ומתן על פתרון הבעיה הפלסטינית. מאז קבע בגין את תג המחיר עבור השלום - כנסיגה מלאה, ברור לכל שזה יהיה ההיבט הגיאוגרפי של הסכם השלום עם הפלסטינים. הקמת גדר ההינתקות נתנה תוקף נוסף לגבולות הצפויים, של חזרה כמעט מוחלטת של ישראל לקו הירוק. למרות שהפתרון הצפוי לבעיה הטריטוריאלית בין ישראל לפלסטין ידוע לכל, מתמשכים עוד ועוד תהליכי המשא ומתן בין ישראל לפלסטין, ומעכבים גם מדינות נוספות שמחכות לפתרון בעיה זו כדי להפשיר את יחסיהם עם ישראל.להתמשכות המשא ומתן והמחירים שגובה התמשכות זאת בחי אנשים ובהרס מוסרי וכלכלי של החברה הישראלית, יש כמה סיבות ברורות. סיבה בולטת היא שגופי תכנון ומחקר בחברה הישראלית, נמנעים בשנים האחרונות, מאז אביב קצר של חופש לאחר הסכמי אוסלו יותר מעשור, מלהצביע על דמות השלום בפועל, ועל דילמות שיעלו במצב כזה בחברה הישראלית לכשתעבור למצב של שלום איתן יש להתמודד.לאחר אביב קצר של חופש לאחר הסכמי אוסלו לפני יותר מעשור, חזרה האקדמיה הישראלית להיות קבוצה צייתנית שהיא חלק נאמן בחברה מלחמתית מגויסת.

שילוב של הסכם אוסלו הרשלני, ארבע שנות האינתפידה השנייה והקיצוצים של ממשלת ישראל בתקציבי האקדמיה בחסותה, יצרו מצב בו עיסוק אקדמי בישראל כיום בדמות השלום בפועל לאחר שיושג, משול לילד המכריז שהמלך הוא עירום במקרה הטוב, וסיכוי לנידוי ופיטורים מן האקדמיה במקרה הפחות טוב.מחקר מקיף שפרסם מכון שלם למחקרים אסטרטגיים לפני כשלוש שנים תיעד זאת היטב; בסוציולוגיה האקדמית הישראלית: מתוך מאות מאמרים מדעיים שפרסמו חוקרים ישראליים בשלוש השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה שנסקרו במחקר , לא היה אפילו מאמר אחד עסק במלחמה ששררה אז כאן, בהשלכות שלה, ובפתרונות אפשריים למצב.כאשר תכננתי קורס אקדמי בנושא דמות השלום בפועל, התברר לי, שאין אף ספר אקדמי שעוסק במצב של "אחרי השלום" בישראל; איזה שלום סביר שיושג, וכיצד יראה שלום כזה בחיי היום יום.לשם כך ביקשתי מחשובי הפרופסורים באוניברסיטאות ואנשי הרוח המצויים בנושא לשלוח מאמרים כדי לערוך ספר שישמש כמקראה אקדמית ראשונה בנושא. הספר יצא כספר לימוד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב לפני כשלוש שנים.בין החוקרים שנענו לאתגר היו שלושה חתני פרס ישראל ובהם שמעון פרס הנשיא כיום של מדינת ישראל, רקטור אוניברסיטה לשעבר, שני נשיאים בעבר של אגודה גיאוגרפית ישראלית, ראשי חוגים באוניברסיטאות וספריות אוניברסיטאיות, מנהל הקשרים הכלכליים עם הפלסטינים מאז אוסלו, ואף שני פרופסורים פלסטיניים מאוניברסיטת ביר זית.

החוקרים התייחסו לפי בחירתם מגוון של שאלות כמו מה יקרה לכלכלה בעידן של שלום, איזה פתרונות גיאוגרפיים וממשליים יצירתיים יכולים להחליף את המשא ומתן המתמשך חסר הפתרון עם הפלסטיניים, צה"ל בתקופת שלום ועוד.החוקרים גם לא חששו להתייחס לשאלה מדוע השלום עם ירדן אחרי עשור, התמסמס ומשפר רק את מצבם של אנשי העסקים העשירים בישראל, ומדוע מצבו נעשה דומה כל כך לשלום עם מצריים אחרי כעשרים וחמש שנה והאם יש קשר בין התהליכים האלו בממשל הישראלי והפלסטיני. אחרים בחרו להתמודד עם מעמד האישה המשתנה ובעיות מערכת החינוך ומערכת הטיפול בקשישים בעידן של שלום.רוב המאמרים שבספר היו מאמרים הרואים בו אור לראשונה ואחרים היו מאמרים שפורסמו בעבר ועודכנו על ידי המחברים לצורך הספר. קבוצה ראשונה של מאמרים עוסקת בתיאור אחר של המציאות שנוצרה במזרח התיכון אחרי האינתיפאדה השנייה. מציאות זו שונה מן הדימוי המקובל בציבור;פרופ' עזרא סדן, שהיה גם מנכ"ל משרדי החקלאות והאוצר ואחראי על ההסכמים הכלכליים עם הפלסטיניים מראה, כי האינתיפאדה השנייה דווקא הגבירה את עוצמתה של ישראל והתלות של פלסטין וירדן בה, לעומת חולשת מדינות הטבעת. עוצמתה הכלכלית הגוברת של ישראל תקדם את השלום ותשמר אותו.פרופ' ברוך קיפניס, לשעבר מנהל הספרייה באוניברסיטת חיפה ובעבר נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מצא שתהליכי חיבור המטרופולינים של האזור, כגון אזורי תל-אביב וקהיר, לכרך ענק מאוחד מבחינה כלכלית-גיאוגרפית רק מתגברים כל הזמן, ולמרות גלי האלימות, ויש לתכנן את התשתיות במדינות האזור בראיה של כרך אזורי כזה. תפיסה הבאה לידי ביטוי כבר כיום באספקה משולבת של מים וגז בין מדינות האזור.

פרופ' יהודה קידר שהיה גם הוא בעבר נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית, מצביע על כך שבמצב בו הכלכלה הפכה את ישראל לתאום סיאמי עם פלסטין לא רק שאין משמעות להתנתקות אלא שהפתרון האפשרי היחיד במצב הקיים הוא פדרציה בין שלוש המדינות, ישראל פלסטין וירדן, לפי הדגם של ארצות הברית. פרופ' עמנואל מזור, ראש מחלקה במכון וייצמן מראה כי בתפיסה אזורית כזאת, מצוקת המים באזור אינה חמורה ביותר והיא בעיקר ביטוי לתפיסה פוליטית בישראל שמציעה כי תפישת החקלאות בארץ כגורם המיישב שטחים גרמה לסבסוד המים לחקלאות ולשימוש יתר במים כגורם יצור.גם פרופ' מרדכי שכטר מאוניברסיטת חיפה, מראה כי תכנון כלכלי החורג מראייה לאומית צרה ונעשה בתפיסה אזורית, יניב עודפי מים שאפילו יהיה ניתן לשווק אותם למדינות האזור לפי צרכיהן. פרופ' נורית קליאוט מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, מציעה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות שהקימו פארקים משותפים עם שכניהן. במקרים אחדים התפתח שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות השכנות.דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי במאמר מקורי מראים כיצד גברים ונשים תופשים את עצמם תפישות סטריאוטיפיות ופוגעים בכך ביכולת ההבעה הרגשית ובמרחב הפעולה החברתית, ואת הקשר של זה לתכנון השלום. כלומר את הקשר בין פחד של גברים מנשיות חדשה, לפחד שלהם מגיאוגרפיה חדשה. דר' רמה חמאמי ופרופ' סלים תמרי מאוניברסיטת ביר זית, מנתחים את הייחוד הפוליטי והחברתי שגרם לפרוץ האינתיפאדה השנייה. במאמר ייחודי הם מראים כי ניכור השלטון מן האזרחים לא הייתה רק בעיה שגרמה להתמשכות האינתיפאדה בישראל, אלא גם ברשות הפלסטינית בראשות ערפאת.במאמר האחרון של הספר מצביע ח"כ מתן וילנאי על יחודו של צה"ל כגורם שיכול לקדם שלום, ועל תפקידיו בעידן כזה, כצבא המגן על בטחון האזרחים. סיכם את המסר המשותף שעלה מן המאמרים שכתבו על פי בחירתם הכותבים השונים בספר, אחד ממחברי המאמרים להלן; "מטרתו של הספר הייתה להכין את הקורא למציאות החדשה שתיווצר עם בוא הסכם השלום בין ישראל ופלשתין. היום ברור לכל שהסכם כזה בסופו של דבר ייחתם . אף קווי המתאר של ההסכם כבר גלויים לעיני כל: אפילו השמרנים שבינינו יודעים שמדינה פלשתינית תקום בצד מדינת ישראל, וגבולותיה יהיו כמעט חופפים את הקו הירוק המוכר. מה שלא ידוע הוא כיצד יתפתחו יחסי השלום בין שתי המדינות, כיצד תשתלב ישראל במזרח התיכון, ועם אילו בעיות יהיה עליה להתמודד בעידן השלום. אלה נושאים הדורשים ליבון, כדי שאזרחי האזור יוכלו לשמור על השלום ולהפיק ממנו את מלוא התועלת.

כי הסכמי השלום בין המדינות אינם אלא תחילה של תהליך עשיית השלום בין העמים ואין כל ודאות שהתהליך יעלה יפה. חתימת הסכמי השלום עלולה להמשך שנים על שנים, שהרי המשא-ומתן מנוהל על-ידי נציגי ההנהגה המדינית של ישראל ופלשתין, על-ידי אישים אשר האינטרסים שלהם ושל תומכיהם עלולים להיפגע מההסכם. בישראל, למשל, עלול הסכם השלום לגרום לזירוז תהליך הגלובליזציה ולהחלשת מעמדה של המדינה; הצבא יאבד את מקומו המרכזי; מנהל מקרקעי ישראל יצטרך להשיב אדמות שהחרים והפקיע מאז קום המדינה לבעלים החוקיים; תעשיינים וחקלאים עלולים להיחשף ליבוא מתחרה מהארצות השכנות.

הגופים הביורוקראטיים השונים של המדינה יחששו לאבד חלק מסמכויותיהם, ויכבידו על השגת ההסכם. דבר זה נכון גם לגבי מדינת פלשתין. יתר על כן, לאחר חתימת ההסכם ישתתפו כל הארגונים הללו ביישומו, ויעשו את כל שביכולתם להגביל את מימושו. משרדי הפנים בשתי המדינות יגבירו את הפיקוח על ההגירה של "אלמנטים בלתי-רצויים" מן הארץ השכנה; משרדי החקלאות ימנעו יבוא של תוצרת חקלאית ובשר "מפני החשש ממחלות"; כוחות הביטחון יפקחו על מעברי הגבול "כדי למנוע את כניסתם של אויבי המדינה"; והתעשיינים ידרשו להטיל מכסי מגן על "יבוא תעשייתי זול ופגום". תוך שנים מעטות עלולים צעדים כאלה למוטט את הסכמי השלום או, במקרה הטוב, לדרדר את שתי הארצות ל"שלום קר", כפי שאמנם קרה ליחסים של ישראל עם מצרים וירדן. רק חברה אזרחית חזקה ומגובשת עשויה לעמוד בפרץ. היא תדע להתמודד עם הכוחות הנוגדים את השלום, ותאפשר לאזרחים לפתח רשתות קשרים הדוקות בתחומים מגוונים עם תושבי הארץ השכנה ולהקים בכך תשתית יציבה ליחסי השלום. אנו מצווים לראות את הנולד, ולתת את דעתנו לתהליכים שיעברו על ישראל ושכנותיה בשנים הקרובות. איננו מדברים כאן על עתידנות, אלא על בחינה מפוכחת של תהליכים המצויים בעיצומם היום. זו מלאכה לא קלה, כי אמצעי התקשורת מציפים אותנו בשלל של דעות קדומות המתיימרות לזהות את התהליכים העיקריים העוברים על החברה ולהציע פתרונות פשטניים לבעיותיה. למשל, הם משכנעים אותנו השכם והערב שבחברתנו מצויים "שסעים" עמוקים שיש לגשר עליהם. הלא הם השסעים בין אשכנזים ומזרחיים, בין דתיים וחילוניים, בין עניים ועשירים, ובין יהודים וערבים.

הם שוכחים שהמציאות יותר מורכבת, שבין הקטבים המדומים האלה נמתח רצף. למשל, יש קהילות רבות של יהודים דתיים, המתחרות זו בזו ומדי פעם גם משתפות פעולה עם יהודים דתיים פחות. כך נמצא יהודים חרדים ופמיניסטיות לוחמים יחדיו נגד הזנות והסחר בנשים. אך המציאות המורכבת הזו מעולם לא הפריעה לפוליטיקאים דתיים לאיים במלחמות קודש נגד העולם החילוני, כדי ללכד סביבם את קהל הבוחרים. הסוציולוגים השמרניים המצביעים על שסעים עמוקים בחברה הישראלית פשוט חוזרים על דעות הרווחות בציבור הרחב. דוברים אחרים מתריסים על כך שהמדינה מפלה לרעה מגזרים שונים באכלוסיה, כגון הספרדים או המזרחיים, הערבים, החרדים, הילדים, הנשים, הזקנים, תושבי הנגב, העולים, צרכני הסמים, ההומואים והלסביות, החולים והנכים, והעובדים הזרים. הם מתעלמים מכך שכל אחת מהקטגוריות הללו מקיפה מאות אלפי ואף מיליוני אנשים, שכל אחד שונה מחברו. יש ביניהם אנשים החיים באושר ועושר, ויש אחרים הסובלים מקשיים שונים ומשונים. צירופם לקטגוריה אחת מטשטש את הייחוד הזה, ואף גורם לכך שקשה להושיע להם: כי ככל שקבוצת המופלים גדולה יותר כן קשה יותר לסייע לה. דבר זה מעולם לא מנע מפוליטיקאים להציג את עצמם כמגני הקבוצות המדומות הללו, ומחוקרים ומומחים - להציע תכניות כוללות לשיפור מצבם. אנו מקווים שהקורא יזדהה עם הבעיות שהצגנו בפניו וימלא תפקיד פעיל בדיון עליהן. היינו רוצים שיתפתה להתווכח עם הדעות המובעות, ואולי אף יעורר דיון ציבורי בנושאים הקרובים לליבו. אם יעלו כמה מהנושאים לסדר היום הציבורי סימן שהצלחנו במלאכתנו."סביר כי חלק מן התגובות יתקפו רשימה זאת.

אוכל רק לומר למגיבים כאלו, קראו תחילה בית זה משירו של יהודה עמיחי בהם נפתח הספר המתואר לפני שתכתבו את תגובתכם:המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחימן המקום שבו אנו צודקיםלא יצמחו לעולם פרחים באביב ה מקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח

דר' ניצן יניב הוא מרצה בבית הספר למנהל עסקים במכון האקדמי לנדר בירושלים

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ניצן יניב

.