אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנטישמיות או...


הדברים המובאים כאן הופיעו בחלקם במאמר קודם בעל שם דומה שהתפרסם בפורום ארץ הצבי בדצמבר 2003. עקב התפתחויות שחלו מאז, ובמיוחד החרם שהוכרז לאחרונה נגד אקדמאים ישראליים ע"י האקדמיה הבריטית, הנושא מסרב לאבד מהאקטואליות שלו. כמה מהרעיונות המופיעים כאן מתבססים על רעיונות של ההוגה הבריטי ג'ורג' אורוול (george orwell) שהופיעו במאמר שהתפרסם בשנת 1945 בשם "האנטישמיות בבריטניה" (anti-semitism in britain).המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על מפלצת ההידרה (hydra), מין יצור בלהות בעל הרבה ראשים, שבכל פעם שהיו קוצצים את אחד מראשיו שניים חדשים היו צומחים תחתיו. אחד ממאפייני העידן המודרני הוא קיומה של הידרה דומה במישור האינטלקטואלי – האנטישמיות.

בעוד שליוונים בעת העתיקה היה הרקולס שחיסל את ההידרה, להידרה המודרנית עדיין לא נמצא אויב הולם, והיא מגלה כושר שרידות בל יאומן. לתקופת מה היה נדמה, בעקבות הזעזוע שנגרם לאנושות כשהתגלו הזוועות שבוצעו ע"י הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, שהקיץ הקץ על התופעה החולנית הזאת. אך לא היא. התופעה מסרבת להעלם והיא קיימת וממשיכה להכות במשנה מרץ. חוסר של איזה שהוא ויטאמין אינטלקטואלי בתרבות המודרנית איננו מאפשר לחברה האנושית להתגבר על המחלה הזאת, וגם אנשים נאורים ובעלי רגשות הומניטריים אינם מחוסנים בפני הנגע. ביסודה האנטישמיות היא תופעה בלתי רציונלית, נאורוזה שהלוקים בה ממציאים לעצמם אלף ואחת רציונליזציות להצדקתה, רציונציזציות בהן הם מאמינים בתום לב, רציונליזציות שלפעמים אפילו מכילות גרעין של אמת.האנטישמיות היא הגירסא העתיקה ביותר של שנאת המון. שנאה של ציבור שלם. מרבית האנשים בחברה המערבית, במיוחד בקרב הציבור האינטלקטואלי, מתביישים בעובדת היותם אנטישמיים. הם רואים ברגשותיהם אלה מין פגם. הם מכירים בכך שאלה הם דפוסי חשיבה שאינם הולמים אדם בן תרבות. הם יהפכו שמיים וארץ ובלבד שלא יצטרכו להודות שהם מונעים ע"י רגשות כאלה. בעיני ציבור האינטלקטואלים הנאורים בחברה המערבית, להיות מזוהה כאנטישמי זה חטא בל יכופר, סטיגמה שאף אחד איננו מוכן לשאתה בפומבי. אין גבול לאקרובטיקה האינטלקטואלית שאנשים אלה יעשו על מנת להתכחש להימצאותם של רגשות אנטישמיים עמוק בלב.

בקרב הציבור הזה מנגנון ההדחקה עובד שעות נוספות. במשך מאות שנים הבסיס התיאולוגי היווה הצדקה מספקת בעיני החברה הלא יהודית לשנאת היהודים, ולרדיפות ולקיפוח שהיו מנת חלקם. ההשתחררות מכבלי הכנסיה שבאה בעידן הנאורות (enlightenment), במהלך המאות ה 18 וה 19, שהביאה לשיפור משמעותי במעמדם של היהודים (לפחות במערב אירופה ובארה"ב), גרמה לכך שהבסיס התיאולוגי איבד את מעמדו כצידוק לשנאת היהודים. השינוי שחל במעמדם של היהודים שבא לידי ביטוי ביציאה מהגיטו ובקבלת זכויות אזרח, לא גרר בעקבותיו שינוי של ממש ביחסה של החברה הלא יהודית ליהודים. אנשי תקופת הנאורות שהתנערו מכל מה שהכנסיה ייצגה, חיפשו רציונליזציה חילופית ליחסם העויין ליהודים. בדומה להידרה במיתולוגיה היוונית, שנאת היהודים שאיבדה את הראש התיאולוגי הצמיחה ראש חדש במקומו. הראש החדש היה ראש חילוני למהדרין, ראש שהתעטה באיצטלא ה"מדעית" של תורת הגזע. לאנשי הרוח ולאינטלקטואלים של תקופת הנאורות, מושג האנטישמיות, המצאה של הרבע האחרון של המאה ה 19, סיפק את הרציונליזציה שהיתה דרושה להם על מנת להצדיק את יחסם ליהודים, רציונליזציה שהיתה מנותקת מהדת בה הם ראו שריד שאבד עליו הכלח מחשכת ימי הביניים. מטיחים כלפי היהודים האשמות שונות על מנת להצדיק את היחס העויין לו הם זוכים. לפעמים זה מופנה כלפי בודדים, לפעמים ההאשמות הן נגד העם היהודי כולו ולפעמים, מה שהפך לתופעה של קבע בתקופתנו, מדינת ישראל, מעשיה ומדיניותה הם "על הכוונת". כמעט ללא יוצא מן הכלל ההאשמות האלו אינן אלא רציונליזציה של דעותיו הקדומות של המאשים, דעות קדומות המושרשות עמוק בתת מודע כתוצאה מחינוך של דורות. כל ניסיון להתמודד עם ההאשמות האלו בעזרת עובדות הוא ברכה לבטלה. אנשים יתמידו בדיעותיהם האנטישמיות אפילו ביודעם שהשקפת עולמם נעדרת כל בסיס. זה טיבעה של שינאת המון – זאת שנאה שאינה תלויה בדבר. הדוגמא הבאה ממחישה את הנאמר עד כה. בראשית שנת 2003 התפרסמה בעיתון הבריטי "אינדפנדנט" קריקטורה המראה את אריק שרון, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, כשהוא אוכל ילד קטן. תוכן הקריקטורה מדבר בעד עצמו, וגם הצורה בה הוצגה דמותו של שרון. על המוטיב של עלילת הדם אין צורך להרחיב את הדיבור.

צריך דמיון מאוד יצירתי כדי לראות בקריקטורה הזאת מה שהוא אחר מאשר תעמולה אנטישמית לשמה. אבל לדעת מצדיקי פרסום הקריקטורה כלל לא מדובר באנטישמיות. לדעתם זו דרכו של מפרסם הקריקטורה "להביע ביקורת [לגיטימית] על כך שבמסגרת מדיניותה של ישראל בשטחים נהרגים גם ילדים" - זה תרגום חופשי שלי למקור האנגלי שהיה מנוסח בצורה קצת פחות מנומסת. במאמר מוסגר, בכל הפרסומים מהסוג הזה בעיתונות הבריטית אין שום אזכור לעובדה שמדובר במלחמה, ולעולם לא יופיע נוסח שאיננו דן מראש את ישראל לכף חובה. ביטויים מהסוג של "פעולותיה של מדינת ישראל לחיסול הטרור" הס מלהזכיר. תמיד זו "מדיניות ישראל בשטחים", או "מדיניות הכיבוש של ישראל בשטחים", או "מדיניות הדיכוי של ישראל בשטחים", או "מדיניות הכיבוש הגזעני של ישראל בשטחים" או כל וריאציה אחרת שהשמאל הנאור מוצא לנכון להמציא לצורך העניין. למותר לציין שרציחתם של ילדים ישראלים אף פעם איננה מהווה מקור להשראה אומנותית מהסוג הזה. יצירת ה"אומנות" הזאת זכתה לפרס ראשון כ"קריקטורת השנה" לשנת 2003. לא ברור מטעם מי מוענק הפרס, אם זה כלל איגוד העיתונאים בבריטניה או שיש גוף נפרד בו מאוגדים ציירי הקריקטורות. בכל מקרה זה פרס שהענקתו מביאה לזוכה בו הרבה כבוד ויוקרה, ובאותה עת מגבירה את ערכה התעמולתי של הקריקטורה בעשרות מונים. בתגובה למחאות של השגרירות הישראלית ושל גופים יהודיים שונים בבריטניה, שבדרך כלל שומרים על פרופיל נמוך, דוברת מטעם העיתון, עסקנית בשם קלייר שורט (clair short) שכיהנה בעבר כשרה בממשלת הלייבור, הצהירה ש"על ישראל לדעת להבדיל בין תעמולה אנטישמית לבין ביקורת על מדיניותה". זאת באמת שאלה טובה מי הוא זה שצריך לדעת להבדיל. לסיום החלק הזה, הנה מה שיש לג'ורג' אורוול לאמר על האנטישמיות בבריטניה שלדעתו היא תופעה מושרשת מימים ימימה: "קיימת נימה מוחשית של אנטישמיות בספרות הבריטית החל מימיו של צ'וסר, ומבלי לקום מהשולחן לצורך עיון בספר כל שהוא, אני יכול להיזכר בקטעים שאילו נכתבו בימים אלה היו נחשבים לכתבים אנטישמיים למהדרין, ביצירותיהם של שייקספיר, סמולט, תקריי, ברנרד שאו, ה. ג'. וולס, ט. ס. אליוט, אלדוס הקסלי ורבים אחרים"\

(there has been a perceptible anti-semitic strain in english literature from chaucer onwards, and without even getting up from this table to consult a book i can think of passages which if written now would be stigmatized as anti-semitism, in the works of shakespeare, smollett, thackeray, bernard shaw, h. g. wells, t. s. eliot, aldous huxley and various others.)

ג'ורג' אורוול. אנטישמי הוא אדם השונא יהודים יותר מהמינימום ההכרחי. (an anti semite is someone who hates jews more than is absolutely necessary) --- ג'ורג' אורוול

דבריו של אורוול, שהכיר טוב את הציבור בקרבו הוא חי, נותנים לקריקטורה הזאת משמעות קצת יותר ריאלית. החרם אותו הכריזה לאחרונה האקדמיה הבריטית על מדענים ישראליים, גם הוא נראה קצת אחרת לאור דבריו אלה של אורוול. ליהודים ככלל, ולישראלים במיוחד, יש קושי להתמודד עם אנטישמיות שנושא דגלה הוא השמאל. כולנו גדלנו על כך ש"שמאל" זה "הומאניזם", "שמאל" זה "ליברליות", "שמאל" זה "שוויון זכויות","שמאל" זה "שוויון וצדק לפרט", "שמאל" זה "אחוות עמים" ועוד כהנה וכהנה. אחרי היסטוריה של מאות רבות של שנים בהן לימין היה כמעט מונופול על שנאת היהודים, אין כל פלא שהמסר הזה נקלט בקלות רבה. גם כשהיו חריקות פה ושם זה טוייח בעזרת אמירות מהסוג של "הדם היהודי הוא השמן על גלגלי המהפכה". עלייתה של מפלגת העבודה הבריטית לשלטון בתום מלחמת העולם השנייה התקבלה בארץ כמעט כמו ביאת המשיח. הזעזוע שנגרם ליהודי ארץ ישראל כשנחשפו לאנטישמיות הבהמית של שר החוץ הבריטי, בווין, גרם לשבירת החרם על אירגוני האצ"ל והלח"י ולשיתוף פעולה בין שלושת ארגוני המחתרת (לצורך ההשוואה, למי שלא מודע לאווירת הימים ההם זה כמו שיוסי שריד ופייגלין יצעדו שלובי זרוע בהפגנה לחידוש היישוב בחומש). הזיהוי ההיסטורי של האנטישמיות עם הימין לא נוצר בחלל הריק. זו היתה תוצאה מהעובדה שהשמאל כפי שאנחנו מכירים אותו הוא תופעה חדשה יחסית על במת ההיסטוריה – קצת יותר ממאה וחמישים שנה - ולא היה לו מספיק זמן לצבור "רקורד" בתחום של שנאת היהודים. קארל מארכס, למרות מוצאו היהודי, הותיר אחריו מורשת של התבטאויות בכתב ובע"פ שלא היתה מביישת את "טובי" האנטישמיים בכל הדורות. גל הפרסומים בגנותה של מדינת ישראל שמקורו בחוגי השמאל הליברלי הוא תופעה שליהודים קשה להתמודד איתה. כתבי שיטנה הכוללים דברי פלסתר מהסוג הגרוע ביותר (הקריקטורה שהבאתי בתחילת המאמר היא דוגמא אחת מבין אין ספור פרסומים דומים), פרסומים השוללים את עצם זכות קיומה של ישראל, פרסומים המתייחסים לרצח של ילדים ונשים ישראליים כאל צורת "התנגדות באמצעים לא אלימים למדיניות הכיבוש", המגיחים מבית היוצר של החוגים שהצדק והמוסר בפיהם וזכויות האדם בגרונם. גורמים לפיצול אישיות בקרב הציבור היהודי. במסווה של "ביקורת" על מדיניותה של מדינת ישראל ומאבק למען זכויות האדם, חוגי השמאל הליברלי בחברה המערבית הפכו היום להיות נושאי הדגל של שינאת היהודים, דגל שבמאות הקודמות היה נחלתם הבלבדית של חוגי הימין הריאקציוני. ליהודים התופעה הזאת היא בבחינת מכה שלא כתובה בתורה. המודעות לתופעה בקרב הציבור הישראלי הרחב היא שולית בלבד, ואלה שנתקלים בה נוטים להתעלם. פה ושם מופיעים ב"מעריב" מאמרים של דרור בן ימיני על הנושא, וזכור לי גם מאמר אחד של אמנון רובינשטיין שהתפרסם ב"הארץ". העיתונים המובילים --- "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מתעלמים מהנושא לחלוטין. הג'רוסלם פוסט מרבה להקדיש תשומת לב לתופעה, אבל כמה ישראלים קוראים את הג'רוסלם פוסט? זה איפשר לאינטלקטואלים נאורים ישראליים מהשמאל ללגלג על אריה אלדד כאשר הוא הגדיר את דרישת האיחוד האירופי ל"סמן" מוצרים שמקורם ביישובים שמעבר לקו הירוק כתופעת "הטלאי הצהוב". במקום לצאת חוצץ נגד הנאו אנטישמיות, אינטלקטואלים מתקדמים בישראל, החרדים למעמדם הבין לאומי, מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך (זה כאשר הם אינם מצטרפים בעצמם למקהלה). חשוב להם להיות in. זה מבטיח הזמנות לכינוסים וזה פותח בפניהם את מדורי ה op ed של העיתונים היוקרתיים. בשביל זה הם מוכנים לשלם הרבה, גם להשלים עם האג'נדה האנטישמית של השמאל המתקדם במערב. סופרים והוגים ישראליים מוכנים למכור את נשמתם לשטן תמורת הכבוד הכרוך בפרסום מאמר בניו יורק טיימס. אנשים אלה, יפי הבלורית והתואר, רואים את עצמם כדמויות מייצגות של הצבר הגאה. הם אינם תופסים שבעיני הקהל בפניו הם מופיעים ברחבי העולם הם לא יותר מאשר גירסא מודרנית של "מושק'ה", היהודי שיוצא במחול ה"מה יפית" לפני הפריץ. הפילוסוף אמיל פאקנהיים (emil fackenheim) תאר את התפתחות יחסה של החברה הלא יהודית למיעוט היהודי שבתוכה באמצעות סכימה בת שלושה שלבים.

בשלב הראשון אורח החיים היהודי היה מה שהפריע – אין לכם זכות לחיות כיהודים בתוכנו. בשלב השני הימצאותם של היהודים היה מה שהפריע – אין לכם זכות לחיות בתוכנו. בשלב השלישי עצם קיומם של היהודים היה מה שהפריע – אין לכם זכות לחיות. השלב הראשון היה השלב של המרת הדת באונס אם לא מרצון, השלב השני היה הגירוש, ובשלב השלישי זה עבר להשמדה פיסית. מדינת ישראל בתקופה הנוכחית נמצאת בשלב הראשון בסכימה של פאקנהיים ברמה הלאומית – אין לכם זכות קיום כאומה יהודית בין אומות העולם. הניצחון במלחמת ששת הימים הוא שהביא למפנה ביחס לישראל, אבל לא מהסיבות אותן מקובל להכיא היום כרציונליזציה להיותה של ישראל תמיד ב"צד המקבל" של מה שמתיימר להיות "ביקורת". בניגוד לעמדות אותן מציגים היום בחוגי הליברלים, השינוי ביחס לישראל כלל לא היה קשור ל"כיבוש", או ל"דיכוי", או ל"סיפוח שטחים", או להתנחלויות או לכל אחת מהשטויות האחרות מהמין הזה בהן מלעיטים אותנו בוקר וערב. אלה באו לאוויר העולם הרבה יותר מאוחר כאשר הוגי הדעות והאינטלקטואלים הליבראליים חיפשו רציונליזציה ליחסם העויין ליהודים (בטרמינולוגיה שלהם תמיד מדובר על "המדינה הציונית" או על "היישות הציונית". אף פעם לא על העם היהודי) המהפך שנגרם ע"י ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים היה מה שהוא הרבה יותר עמוק. בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה חלה רגיעה מסויימת באנטישמיות. המפלצת לא מתה, אבל היא נכנסה לתרדמה עמוקה. השואה גרמה לזעזוע אמיתי אצל רבים, אבל אף אחד ששנא את חיהודים לפני כן לא התחיל לאהוב אותם בגלל השואה. השואה יצרה מודעות לאן האנטישמיות יכולה להוביל, ורגשות האשמה בשל מה שקרה גרמו לאנשים להתבייש ולהסתיר את רגשותיהם האמיתיים, אבל למעט חריגים בודדים, את הרגשות עצמם זה לא שינה. עמוק עמוק בלב, היחס אל היהודים נשאר כפי שהיה. זה בא לידי ביטוי בפליטות פה מקריות, ובמסיבות פרטיות, רחוק מאוזן שומעת, בהן לעתים קרובות כל המעצורים היו משתחררים. ערב מלחמת ששת הימים שררה בארץ אווירת נכאים. היתה תחושה שהולך לקרות אסון. בעולם זה גם כן לא נראה שונה. מי שלא היה בסוד העניינים (וזה כלל את מרבית הציבור בארץ ובעולם) האמין שעומדת להתרחש שואה שניה, שגורלה של מדינת ישראל נחרץ. היתה דאגה אמיתית לעתידה של ישראל. שוב, זה לא נבע מכך שחל שינוי אמיתי ביחס ליהודים, זה שיקף בעיקר את העובדה ש"הצגה שניה" בנושא השואה היתה בהחלט דבר שאתו הם לא היו מוכנים להשלים. הימים שקדמו לפרוץ המלחמה ראו גל חסר תקדים של הפגנות אהדה והזדהות עם ישראל במרבית ערי העולם המערבי בהשתתפותה הפעילה של האליטה האינטלקטואלית. רבים שלא בדיוק נמנו על אוהדי ישראל גם כן נטלו חלק בהפגנות האלה. זאת הנקודה המרכזית במה שקשור לנושא האנטישמיות. בעיני האינטלקטואלים של השמאל הנאור, תמיכתם המאסיבית בישראל ערב מלחמת ששת הימים, היוותה מעין סגירת חשבון, "החזרת החוב" שנותר פתוח מימי מלחמת העולם השנייה. אומנם התמיכה הזאת בישראל היתה בסך הכל הרבה מהומה על לא מאומה. חוץ מהפגנות בככרות לא היה לה שום אספקט מעשי, אבל לאינטלקטואלים של השמאל הנאור זה הספיק. הם ראו את עצמם כמי שזכה לכפרה מלאה. מנקודת מבטם החוב המוסרי נמחק ואפשר היה "לפתוח דף חדש". עם חלוף הזמן, שיכתוב ההיסטוריה הביא להחלפת נרטיב מלחמת ששת הימים בנרטיב הכיבוש (על תרומתם של אינטלקטואלים יהודים וישראלים למהפך הזה אין צורך להרחיב את הדיבור), ובקרב ציבור האינטלקטואלים של השמאל הנאור התפתחה התחושה שבעצם הכל היה טעות אחת גדולה, שאהדתם ניתנה לצד "הלא נכון", ושלמעשה ישראל קבלה מה שכלל לא הגיע לה. עכשיו הם עובדים במרץ לתקן את ה"טעות". וכך אנו מגיעים לתקופה הנוכחית, בה, בפרפראזה על דברי טוביה מהמחזמר "כנר על הגג", בקרב ציבור האינטלקטואלים הליבראלי "להיות מזוהה כאנטישמי זה עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר לא בושה". מימדי הניצחון של ישראל היוו תרומה נוספת למהפך המחשבתי הזה. הפער בין הצפיות לתוצאות היה חוויה טראומטית עבור האינטלקטואלים של השמאל שכתוצאה ממנה הם פתחו את התיאוריה שישראל "רימתה" אותם, שישראל כלל לא עמדה בפני סכנה קיומית (ישנה הדחקה מוחלטת מהתודעה של כל מה שנאמר בימים שקדמו למלחמת ששת הימים בתקשורת הערבית). לפיכך גרירתם להפגנות האהדה, בהן הם נטלו חלק, היתה תוצאה של הונאה. על זה הם לא מוכנים לסלוח, ועכשיו הם "מגישים את החשבון". גלי התקפות וביקורת נוחתים על ישראל מכל הכיוונים, ובכל נושא. הלשון בה נוקטים היא חסרת של מעצורים, ורמת הארסיות מגיעה למימדים שלא היו מביישים את מה שהתפרסם בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה בתקופת הרייך השלישי. זה לא מונע מהעומדים מאחורי גלי השטנה האלה להיתמם ולטעון תוך גלגול עיניים שאין כאן יותר מאשר "ביקורת" (החצופים שבהם טוענים "ביקורת לגיטימית"). מספר אין סופי של מאמרי המערכת, אין ספור שעות שידור ברדיו ובטלוויזיה וזרם בלתי פוסק של נאומי גינוי באו"ם ובפורומים ציבוריים אחרים, כל כולם מוקדשים לנושא אחד ויחיד. בכל פעם שמי שהוא בישראל תוקע נאד (אני מתנצל על הביטוי הוולגארי) מזכיר האו"ם מכנס מסיבת עיתונאים ומפרסם מחאה בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, ומועצת הביטחון מתכנסת למושב מיוחד לדון בנושא. יש באו"ם יותר מ 190 מדינות חברות, לא כולן בדיוק טלית שכולה תכלת – שוב אני מתבטא בעדינות, אבל מקריאת הפרוטוקולים של דיוני האו"ם על זרועותיו השונות הרושם המתקבל הוא שישראל היא במעמד של סוליסט. הצד הכמותי כשלעצמו דיו כדי להפוך את ה"ביקורת", כולל את זו העניינית, לבלתי לגיטימית, שלא לדבר על התוכן של ה"ביקורות" האלו, שבמרבית המקרים כל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי לחלוטין. "כל מי שמעיז לבקר את ישראל ו/או את מדיניותה מוגדר כ'אנטישמי' ", זאת ההתגוננות הסטנדרטית של ה"מבקרים" כאשר מעירים על כך שיש קצת "הגזמה" ב"ביקורת" שלו, על כך שהיא מגמתית או כאשר מעמידים בסמן שאלה את האג'נדה של המבקר. לאמריקאים יש אימרה שבתרגום חופשי נשמעת : אם זה הולך כמו ברווז, נשמע (מגעגע) כמו ברווז ונראה כמו ברווז – אז זה ברווז(if it walks like a duck, quacks like a duck and looks like a duck – then it is a duck)את אותו הדבר אפשר לאמר על האנטישמיות. הוגי הדעות והאינטלקטואלים של השמאל הנאור דוחים בכל תוקף את ההאשמה שלמעשה הם שותפים לרניסאנס של שנאת ישראל, ומתכחשים לאפשרות שגל ההתקפות חסרות הרסן של "ביקורת" על ישראל אינו אלא פנים חדשות של "הגברת הזקנה", הגברת שמסרבת למות. לגבי דידם, מה שנראה כברווז ומתנהג כברווז הוא לאמיתו של דבר ברבור יפה תואר ובעל מידות אצילות, כמו בסיפור לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן. בכל הקשור לאנטישמיות החדשה, חוגי הליבראלים והשמאל הנאור מבצעים מעין סטריפ טיז אינטלקטואלי, ומכסים את ערוותם בטענה "זה רק נדמה לכם שאנחנו ערומים. לו הייתם חכמים כמונו הייתם רואים שאנחנו לובשים מחלצות פאר", כמו בסיפור ילדים אחר של הנס כריסטיאן אנדרסן.

סיפור של אלן דרשוויץ על ארוע משנות השלושים של המאה שעברה, מקרה שקרה בפועל, ממחיש את הדרך בה מנסים להלביש את הברווז [האנטישמיות] בנוצות של ברבור [ביקורת "לגיטימית"]. במהלך דיון של מועצת הנאמנים של אוניברסיטת הרווארד, נשיא האוניברסיטה נדרש להצדיק את מדיניות הנומרוס קלאוזוס שהיתה נהוגה אז באוניברסיטה (למי שלא מכיר את המונח, נומרוס קלאוזוס זה ההפך ממה שמכונה היום אפליה מתקנת – affirmative action – זו היתה מדיניות שנועדה להגביל את מספרם של הסטודנטים היהודיים. אוניברסיטת הרווארד, שהיום היא אחד ממוקדי ההסתה האנטי ישראליים בארה"ב, היתה בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה מהמובילות בתחום הנומרוס קלאוזוס). "היהודים מעתיקים בבחינות" הצהיר נשיא האוניברסיטה בפני השומעים. אחד המשתתפים הרים את ידו והעיר "אבל כולם מעתיקים בבחינות". "נא לא להחליף את הנושא," השיב לו נשיא האוניברסיטה, "אנחנו עוסקים עכשיו ביהודים".קצר ולעניין. תחליטו לבד – ברווז או ברבור.מחלקת המדינה של ארה"ב, מזכיר האו"ם וגדולי עולם אחרים אינם חוסכים בביקורת על ישראל בקשר לגדר ההפרדה, והלשון בה הם נוקטים איננה בדיוק זו המקובלת בתחום הדיפלומטיה והיחסים בין מדינות. כשמפנים את תשומת לבם לכך שארה"ב בונה גדר דומה לאורך גבולה עם מכסיקו (ושם לא מדובר בטרוריסטים המאיימים על חייהם של אזרחי ארה"ב, שם מדובר בסך הכל במבקשי עבודה), התשובה היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל". אותה חבורה מבקרת את ישראל על כך ש"חפים מפשע" נהרגים במיסגרת הפעולות לדיכוי הטרור, וגם כאן לשון הביקורת היא חסרת כל מעצורים. כשמפנים את תשומת לבם שזה קורה גם בעיראק, גם באפגניסטאן ובמקומות אחרים בהם מתנהלת המלחמה העולמית נגד הטרור התשובה היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל".זה לא שונה כשיורדים מהרמה של ממשלות או אירגונים כמו האו"ם. מדענים ישראלים נדרשים להוסיף לפירסומיהם קטעים המגנים את מדיניות "דיכוי זכויות האזרח" של ממשלת ישראל כתנאי לפרסום המאמר. כשמפנים את תשומת לב העורכים לכך שדרישה כזאת לא מופנית למדענים ממדינות אחרות בהן יש דיכוי זכויות אזרח, התשובה היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל". במאמר מוסגר, אני מוכרח להודות שלא יכולתי שלא לחוש שמחה לאיד כשזה קרה לאיזה פרופסור (לגיאוגרפיה אם אינני טועה) מאוניברסיטת בן גוריון שבדעותיו הפוליטיות ובהתבטאויותיו נמצא אי שם בין אירגון "בצלם" לבין "גוש שלום".אירגוני פמיניסטיות "מודאגות" מאוד ממר גורלה של האישה הפלשתינאית הנדרשת לעבור בדיקות במחסומים. כשמפנים את תשומת לבן לתופעות כמו מילת נשים בעולם המוסלמי, השימוש באונס קבוצתי כאמצעי ענישה או ההוצאה להורג בסקילה של קורבנות אונס שנכנסו להריון, התשובה החוזרת היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל". במקרה של אירגוני הפמיניסטיות צריך להודות שישראל היא לא הנושא היחיד על סדר יומן. הן מוטרדות לא פחות מאי יכולתן של נשים להתקבל כחברות באיזה מועדון גולף יוקרתי בדרום ארה"ב. אכן לא אלמן ישראל . . . אירגונים לא ממשלתיים המתיימרים להיות בחזית המאבק למען זכויות האדם והצדק והמוסר, אירגונים כמו אמנסטי, משמר זכויות האדם או אירגון הסולידריות הבינלאומי, כשזה מגיע לישראל, הם נותנים חסותם למעשי הרצח הנתעבים ביותר של אזרחים חפים מפשע, מעשים בהם הם רואים "אמצעי לוחמה לגיטימיים", צורה של מאבק לשיחרור מה"כיבוש" באמצעים "לא אלימים". אירגון אמנסטי ומשמר זכויות האדם עוד מנסים להעמיד פנים שהם אינם מנהלים תעמולת חיסול ממוקדת נגד ישראל. ותקופתית, בערך אחת לכמאה דו"חות ופרסומים שופעי השמצות חסרות שחר של ישראל, הם מפיקים גם דו"ח פושר המגנה בלשון דו משמעית את מעשי הצד הערבי בסכסוך. אירגון הסולידריות הבינלאומי לא טורח לעשות אפילו את זה. כאשר מפנים את תשומת לבם לחוסר האיזון בדו"חות שלהם, התשובה היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל". אירגון המרצים בבריטניה קבל החלטה לקיים בויקוט (boycot) על אנשי אקדמיה מישראל כמחאה על יחסה של ישראל לפלשתינאים. כשמפנים את תשומת לב המארגנים לרקורד ה"מרשים" של האירגון הזה בתחום הבויקוטים והמחאות נגד מדינות בהן יש דיכוי זכויות אזרח, התשובה היא "נא לא להחליף את הנושא, אנחנו עוסקים עכשיו בישראל".בדומה לשושנה שבכל שם שייקראו לה יישאר לה אותו הריח (a rose under any name, still smells the same), האנטישמיות – תחת כל כותרת, הצחנה בעינה נשארת.

קריאה נוספת אימגו

- הפרוטוקולים מכים שנית: הלובי הישראלי- על הגנאולוגיה הטראגית של היהודים / אורי מילשטיין- הבעיה של פאסבינדר שהוא אנטישמי / יעל ישראל- ויל אייזנר: הפרוטוקולים של זקני ציון / אלי אשד

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר