אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על עסקת הטיעון עם הנשיא קצב – לא לתת ליחצנות הנשיא לנצח


לאחר שנה סוערת ומתוקשרת ללא הרף, נגמר התיק המשפטי נגד נשיא המדינה, משה קצב, בהסכם טיעון. במסגרת ההסכם, הנשיא יורשע, על פי הודאתו, בסדרת מעשים מגונים והטרדות מיניות בשתי עובדות שהיו כפופות למרותו, וישלם כופר עבור רכוש שנטל וחילק למקורביו שלא על פי דין. זוהי פצצה שלא היתה כדוגמתה בישראל - ובמדינות רבות אחרות. זוהי חשיפה תקדימית ויוצאת דופן של שחיתות בצמרת, ועדות נדירה על מימדי תופעת הפגיעה בנשים על ידי אנשי שלטון ושררה.

אך במקום לראות את כל אלה - הציבור הישראלי, מובל על ידי התקשורת, נופל אל המלכודת שטומנים לו קצב ועורכי דינו, ועוסק בהכל - חוץ מאשר בעבריינות המינית נגד נשים שנחשפה כאן לנגד עיננו, שחור על גבי לבן.עוד טרם יבשה הדיו על הודאת הנשיא והסכם הטיעון - וכבר פרצו קצב ועורכי דינו במערכה יחצ"נית אגרסיבית. הם מטעים את הציבור לחשוב שההודאה עליה חתם הנשיא מסתכמת ב"חיבוק אבהי וליטוף"; הם מצהירים כי הנשיא הודה באישומים רק מפני שחס על משפחתו הסובלת/ חס על ממונו/ לא נתן אמון בבתי המשפט שידעו להוציא את צדקתו לאור; הם מפנים את הזרקורים מן העניין עצמו - עבירות המין בהן הודה משה קצב - אל סנסציה שהציבור תמיד שמח להסתער עליה: תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. במקום שנעסוק במסכת ההטרדה וההתנכלות שביצע ושבהן הודה - קצב ופרקליטיו מעוניינים שנפנה את כל תשומת ליבנו למניעיו של מזוז בניהול התיק, לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ולשאלה האם ראוי שהיועץ המשפטי יתפטר או לא. בקיצור, במקום שנדון במעשים מגונים והטרדות מיניות - קצב ועורכי דינו רוצים שנשתלח בתביעה, נחפש את כשליה ונקל על פושעים אחרים (אנשי שלטון מושחתים, עברייני מין) שתיקיהם יגיעו במוקדם או במאוחר לשיפוט המערכת והציבור. בתום היום הראשון - ידם של קצב ועורכי דינו על העליונה. התקשורת נוהה בהמוניה לעסוק במזוז במקום בסוגיות החשובות באמת: משה קצב, נשיא מדינת ישראל, עבריין המין על פי הודאתו; היקפה ומימדיה של תופעת הכפייה המינית בישראל, בכל הרבדים; מאבקם של אנשי שררה להשתקת מתלוננות נגדם; המחיר הבלתי נסבל שמשלמות מתלוננות המעזות לעמוד על זכויותיהן הבסיסיות לגופן, לחירותן ולכבוד האדם שלהן.

במטרה לאזן את התמונה ולנסות להחזיר את הדיון אל המחוזות שבהם ראוי לו להתמקד, אני מבקשת להפנות את הזרקור אל העבריין - משה קצב. ובמקום לנסות לרדת לחקר נשמתו של היועץ המשפטי לממשלה ומניעיה הנסתרים, אתייחס לדברים שאמר על עסקת הטיעון.בהציגו את הסכם הטיעון במסיבת העיתונאים מטעמו אמר היועץ המשפטי לממשלה שלושה דברים חשובים: 1. בהסכם הטיעון מודה משה קצב בביצוע עבירות מין חמורות, חלקן מעשים מגונים המהווים פשעים, שעונשם המירבי 7 שנות מאסר; במילים פשוטות: הנשיא הנבצר/היוצא קצב יהפוך, לאחר אישור ההסכם על ידי בית המשפט, לעבריין מין בעל קלון וסטיגמה; נאום הבלהות שנשא על הרדיפות שהוא נרדף על לא עוול בכפו – יוכח סופית כבלון ריק מתוכן, וכל טענות הקשר נגדו – תתפוגגנה. ניהול תיק פלילי של אונס הוא קשה ומסובך, קל וחומר כשמדובר בנושא משרה כה רמה המפעיל לחצים כה כבדים על סביבתו. הרשעה בטוחה על סמך הודאה – ואפילו היא מתייחסת רק לחלק מן העבירות שקצב נחשד בהן - טובה יותר מהליך ממושך וקשה שסופו לעולם אינו ידוע. 2. מרבית התלונות שהועלו נגד קצב על ידי הנשים הטוענות כי אנס אותן והטריד אותן מינית – התיישנו. יותר משבע שנים חלפו מאז ביצוע המעשים הנטענים, ולכן לא ניתן להביאם בפני בית המשפט. לכן ההחלטה שלא לתבוע בעבירות הנטענות הללו אינה קשורה באמינות, מהימנות או רצינות המתלוננות, אלא בקושי הטכני המונע העמדה של קצב לדין בגין עבירות מין שביצע לפני למעלה משבע שנים. 3. בהסכם טיעון מוותר כל צד על משהו: הנשיא ויתר על טענתו, בה נאחז כל השנה, כי הוא חף מפשע וכי סבל רדיפה והתנכלות; המדינה מצידה תוותר על חלק ניכר מן התביעות שיכלה להעלות ואולי אף לזכות בהן בהליך הפלילי. ויתורה של המדינה על הליך משפטי מלא מוצדק במקרה הנדון כיוון שהוא מגן על כבודו של מוסד הנשיאות, ולכן על כבוד המדינה ואזרחיה, הן בעיני עצמם והן בעיני העולם. ההליך המשפטי בעניינו של קצב היה אורך שנים רבות, וקלון רב מאוד היה נמרח לא רק על האיש קצב אלא על מוסד הנשיאות ואולי גופים ונושאי תפקידים נוספים. כדי לחסוך למדינת ישראל את ההתבזות הפומבית הקשה כל כך – עדיף להסתפק בהרשעה רק בחלק מן העבירות בהן נחשד משה קצב מאשר בהתעקשות על האמת כולה ועל הצדק במלואו. אני מוצאת את שתי הנקודות הראשונות חשובות, ומציעה להעניק להן משקל רב בדיון הציבורי שיתנחשל, יציף ויסתחרר, מן הסתם, בימים ובשבועות הקרובים. טענת ההודאה וטענת ההתיישנות אכן מרכזיות להחלטה המשפטית וראויות לשקילה בכובד ראש.

לעומת זאת אני מסתייגת מן ההגנה המפוקפקת על כבוד מוסד הנשיאות והמדינה שהוא מייצג. הכתם הכבד שנותר מרוח על המוסד ועל המדינה עלול להיות כבד יותר דווקא בגלל אי הבירור. תחושת החיפוי וחוסר הנכונות למצות את הדין יוצרת בושה בפני עצמה, ומקשה על אזרחי המדינה ואזרחיותיה להתגאות במדינתם ובמוסדותיה, המודים כי כבודם חשוב לא פחות מן הצדק וההגנה על נפגעות תקיפות מיניות. שיקול זה, של כבוד הנשיאות, צריך להתברר בשיח הציבורי, ולעניות דעתי – לא להתקבל.בין כך ובין כך, עסקת הטיעון נעשתה, ובעקבותיה יש בידינו הודאה חתומה של נשיא המדינה על עבירות מין שביצע בעובדות הכפופות לו תוך ניצול לרעה של מרותו. בעקבות עסקת הטיעון יודע הציבור הישראלי כבר היום (ולא בעוד שלוש שנים) כי משה קצב, שכיהן כנשיאה של מדינת ישראל, אכן כפה את עצמו על עובדות, ניצל לרעה את מעמדו, והשתמש בכוח וביוקרה שהענקנו לו כדי להשיג מעובדות תחתיו טובות הנאה משפילות ומבזות שפגעו בכבוד האדם שלהן, בזכויותיהן לגופן וברווחתן. הוא שיקר במצח נחושה בהכחישו עד כה את ההתנהגות שייחסו לו, הכפיש את המתלוננות והתנכל להן על לא עוול בכפן, הטעה את הציבור, בזבז כספי ציבור ושם את טובתו האישית מעל לכל שיקול אחר. כל זאת על פי הודאתו ובחתימתו. זה הזמן לתת את הדעת על הודאה מהממת זו, שהיא לב העניין.כפי שמלמדת אותנו הודאתו של הנשיא קצב, הטרדות מיניות וכפיות מיניות מתרחשות בכל מקום - לא רק בפינות אפלות של מרתפים מעופשים, אלא גם במשרדים הנוצצים וה"מכובדים" ביותר; לא רק על ידי "סוטים" ו"חריגים" - אלא על ידי אנשים מן הישוב. אנשים בעלי מעמד וכוח משתמשים בהם לרעה כדי לדרוש מן הכפופות להם כניעה למאוויהם; כדי להשתרר עליהם ולחוש את שכרון כוחם ואונם. הם עושים כן באופן שיטתי, מתמשך ופוגעני. אחר כך הם מכחישים, מכפישים ומציגים את המתלוננות כשקרניות, בעייתיות ומטורפות. עתה משיצאו הדברים לאור באופן המפורש והברור ביותר שניתן היה להעלות על הדעת, יש לנצל את ההזדמנות וללמוד ביסודיות כיצד מתחרשת הכפיה המינית; מהם סימניה; כיצד לזהות אותות מצוקה של קורבנות; כיצד לנהוג נוכח תופעות שאפשר לזהות בהן ניצול והשתררות.

זוהי ההזדמנות לראות שהטרדה וכפיה מינית של אנשי שררה הן סוג של שחיתות שלטונית; שהן רווחות ונפוצות, ממאירות ופוגעניות. זוהי ההזדמנות להווכח שמתלוננות אינן ממציאות; שגם כאשר אנשים רמי מעמד מנסים להתנער מטענותיהן - סביר מאוד להניח שיש בהן ממש. זו ההזדמנות להביט סביב, כל אחת ואחד בסביבתו, ולבחון איפה כשלנו בחשדנות בקורבן, באי מתן אמון, בעצימת עיניים, באי זיהוי תופעות פוגעניות. לראות - ולתקן, להתקדם, לגדול. ולסיום, בכל זאת מילה בלתי נמנעת על "בשולי הדברים". התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה בכל התהליך היתה, לכל הפחות, תמוהה. קשה להבין, למשל, מדוע לא הבחין היועץ כבר בראשית הדרך כי מרבית האישומים התיישנו ואינם יכולים לשמש בהליך משפטי. למה הולעטנו, אנו והעולם כולו, בתחושה כי הנשיא יועמד לדין בגין אינוס של שתי נשים שעבדו תחתיו - אם כבוד מוסד הנשיאות כה חשוב? האם לא היה חשוב באותה מידה לפני חצי שנה? התיישנות היא עניין טכני פשוט, שמן הראוי היה לשים לב אליו מיד מן הרגע הראשון. כבוד הנשיאות לא השתנה בעת האחרונה. בניית הציפיה הציבורית להעמדה לדין בגין אינוס - יוצרת עתה את התחושה כי "ההר הוליד עכבר", עליה מלין מזוז, ואת המבוכה, הבלבול והזעם המוצדקים של הציבור. כמו כן, נושא השימוע ועסקאות הטיעון חייב לעלות על סדר היום הציבורי. השימוע הוכיח את עצמו כאן ככלי המפלה בין מי שזכאים לו - המיוחסים - ובין מי שאינם זכאים לו - כולנו. עסקת הטיעון מתגלה במלוא בעייתיותה: כקשורה בכוחם של הנתבעים, במיומנותם של עורכי הדין שלהם, ובשיקולים שאינם ברורים עד הסוף של התביעה. ואולם כל אלה - סוגיות כבדות משקל בזכות עצמן - הן שולי הדברים בפרשה הנוכחית. מן ההכרח לעסוק בהן - אך לא במקום בעבריינות המינית. אני חוששת מאוד כי הן יהפכו מהר מאוד למרכז, וידחקו הצידה את החשוב באמת: תופעת הפגיעה המינית, נפוצותה, היחס למתלוננות, והדרכים להגמל ממנה. מי שכל אלה יקרים ללבן וללבם חייבים לדבוק בנושא המרכזי, ולא לתת לנושאים ה"רציניים" של תיפקוד הפרקליטות ועסקאות טיעון להשכיח מלב את מה שעומד כאן בלב העניין: כפיה מינית והטרדה מינית, שימוש לרעה בכוח ושחיתות שלטונית.ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מיוזמות ומנסחות החוק נגד הטרדה מינית ומנהיגה פמיניסטית. לבלוג של אורית קמיר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורית קמיר