אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכיבוש, הכיבוש – מה היינו עושים בלעדיו?


מתי נברא העולם? שאלה טובה. חוקרים ומדענים יודעים לספר לנו שגילו של היקום הוא עשרות מיליוני שנים, שבריאת העולם התרחשה אי שם בעבר הרחוק, בנקודת זמן שאף אחד איננו יודע בדיוק מתי היא היתה כאשר ארע המפץ הגדול. לעומתם יש ציבור גדול של מאמינים שדוחה את הסיפור הזה בשתי ידיים, ציבור שעבורו בריאת העולם התרחשה לפני 5767 שנים, בדיוק כפי שהדברים מתוארים בספר בראשית. לא אלה צודקים, ולא אלה צודקים. האמת נמצאת אצל "הרוב השפוי" ---- ציבור המורכב מערב רב של אינטלקטואלים נאורים, אנשי ספר ואנשי רוח, אנשי חזון ובעלי שאר רוח, משכילים והוגי דעות.

במילים פשוטות, אלה הם נותני הטון או ה"אליטה המובילה" של החברה המודרנית. עבור הציבור הזה ההיסטוריה מתחילה בדיוק לפני 40 שנה, כך הם התחנכו וכך הם מחנכים את הדורות הבאים. עבור הציבור הזה כל היסטוריה מסתכמת במילה קצרה אחת "כיבוש". "כיבוש" הוא הנושא היחיד והבלבדי המעסיק אותם מבוקר עד ערב, בחינת "לא יצא אדם ידי חובתו עד שלא השמיע מחאתו, בצורה כזאת או אחרת, נגד ה'כיבוש' " או, לחילופין, יום שלא נאמרה בו מילה בגנות ה"כיבוש" איננו יום. כיבוש ביום, כיבוש בליל, הכיבוש משגע את עם ישראל, את הכובשים נרבה לגנות ולקלל, ועל המוחים נרעיף שבח והלל. (אני מתנצל בפני הקוראים אם נסיון הבוסר שלי בכתיבת שירה איננו מי יודע מה, אבל זאת רוח הדברים שהיו יוצאים מעטו של משורר מתקדם אילו היה מתבקש להכין ג'ינגל הולם עבור אחד מטקסי יום הכיבוש שהתקיימו בשבוע שעבר). העיסוק בכיבוש בימינו הוא תעשיה המפרנסת עשרות אלפי (אולי אפילו מאות אלפי) פעילים למיניהם בישראל וברחבי העולם. אנשים כותבים מאמרים בגנות הכיבוש, אנשים משתתפים בטקסי "יום הזכרון" לכיבוש, אנשים מארגנים עצרות מחאה נגד הכיבוש, אנשים נושאים כרזות נגד הכיבוש בהפגנות המונים בככרות, אנשים יוזמים חרם ונידוי של הכובשים ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, אנשים אוכלים, שותים, נושמים וישנים "כיבוש". כמו שנאמר "והגית בו יומם וליל". צפיתי בשבוע שעבר בשני דיונים "מרתקים" על הנושא במסגרת התוכנית "פוליטיקה" בטלוויזיה, ובעקבות הדיונים האלה בא לי לראש רעיון פראי – תארו לעצמכם שמחר זורחת השמש ואין כיבוש. מה כל האנשים האלה יעשו? האם מי שהוא חשב פעם על השאלה במה כל הערב רב האינטלקטואלי הזה יעסיק את עצמו ב"בוקר שאחרי"? מקובל על כולנו שביום בו יקיץ הקץ על הכיבוש תבוא הגאולה ויתממש חזון אחרית הימים בו לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. באופן רשמי זה הוא הקו הקובע (the party line), אבל המציאות היא קצת שונה.

עבור איש האליטה המובילה, העיסוק האובססיבי בכיבוש הוא סם גרוי (aphrodisiac) המאפשר לו להמצא במצב של אורגזמה אינטלקטואלית מתמדת (לפסיכולוגים יש שם אחר לתופעה הזאת. הם מכנים אותה בשם ocd: obsessive compulsive disorder, או "טורדנות כפייתית" בעברית). בהעדר הכיבוש, אנשים כמו יריב אופנהיימר, יו"ר תנועת "שלום עכשיו" (שהשתתף באחד הדיונים בהם צפיתי), למשל, ימצאו את עצמם בן לילה במצבו של מכור לסמים שנותר ללא מקור לסיפוק ההרגל אליו הוא השתעבד. עבור האליטה המובילה, בישראל ובעולם, הכיבוש הוא בבחינת "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". לית מן דפליג - אלמלא היה הכיבוש, צריך היה להמציא אותו. משתתפי הדיונים היוו חתך רחב (ואני מניח מייצג) של האליטה האינטלקטואלית בישראל. היו ביניהם עיתונאים, אנשי אקדמיה וסתם פעילים. היו אפילו שניים בעלי דעות "ימניות" שלא זכו שיתנו להם להתבטא בשקט (נו, איך אפשר אחרת?). למרבה הפלא דווקא אחד המשתתפים בעל דעות שמאליות קיצוניות למדי הפגין חשיבה מקורית ומרעננת. הוא לא אמר דברים ב"זכות" הכיבוש, אבל הוא שפך קיתון של צוננים על ההתלהמות של משתתפים אחרים מהשמאל שקראו לשיתוף פעולה עם החרם נגד ישראל היזום ע"י האקדמאים בבריטניה (אינני זוכר את שמו. הוא הוצג כמי שהיה טייס בחיל האוויר ואח"כ שרת כקצין חינוך ראשי). אחרי צפיה במקבץ אינטלקטואלי כזה לא יכולתי שלא להזכר באימרה של המשורר והמחזאי ברטולד ברכט "חיסרון אחד יש לו לאדם, הוא יכול לחשוב" (der mensch hat einer fehler: er kann denken) מתוך פואימה בשם kriegsfibel (אינני יודע איך לתרגם בדיוק את השם הזה לעברית. באנגלית השתמשו במונח war primer אותו ניתן לתרגם לעברית כ"מלחמה, מדריך למתחילים"), על כל פנים, מנקודת מבטו של ברכט, האינטלקטואלים שלנו הם אנשים מושלמים, אנשים שאין להם כל חסרונות. מטבע הדברים אינטלקטואל הוא הגדרה כוללת של אנשים שעיסוקם העיקרי הוא חשיבה. כמו הבדיחה על הישראלי שהולך "לעבודה" ולא "לעבוד", על האינטלקטואל הכיבושי המצוי אפשר לאמר שהוא מעביר את זמנו ב"חשיבה" ולא ב"לחשוב".

במהלך 40 השנה שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, הכיבוש עבר שידרוג שהקנה לו מעמד מיוחד. הוא הפך להיות הפשע בה' הידיעה (the cardinal sin) שהאנושות ידעה בכל תולדותיה. ברשימת הפשעים המופיעה בספרי החוקים של משפחת האומות אין פשע המתקרב בחומרתו לפשע הכיבוש. רצח, אונס, טבח חסר הבחנה בילדים ונשים, השמדת עם בסודאן, כל אחד לחוד וכולם ביחד מתגמדים מול הכיבוש. אין רעה חולה אחת בעולמנו שאיננה נובעת בצורה כזאת או אחרת מהכיבוש. יקצר המצע מלתאר את כל האסונות והמרעין בישין הפוקדים את עולמנו כתוצאה מהכיבוש. ואם אתם חושבים שדפוסי חשיבה כאלה הם יחודיים לישראל טעות בידכם. בעולם הרחב הגישה זהה. אין רעה חולה שאיננה קשורה בצורה כזאת או אחרת לכיבוש. נתקלים בזה על כל צעד ושעל. שוב, יקצר המצע מלהביא כאן את כל המגילה. נסתפק לכן רק בדוגמא אחת. דו''חות תקופתיים שהאו"ם מפרסם על המצב בעולם הערבי ומזרח התיכון בכלל מייחסים באופן קבוע לכיבוש את כל מה שלא בסדר באזור, החל מהפיגור הכלכלי, דרך דיכוי זכויות האדם ומעמדה הנחות של האישה וכלה באופי הרודני של המשטרים. הדו"ח לשנת 2003 למשל ( אזהרה – זה מסמך ''כבד'', קרוב ל 300 עמוד!), קובע חד משמעית ש"כיבוש הפלשתינאים בידי ישראל מהווה מכשול חמור להתפתחותם של בני האדם . . . הוא מעכב את התפתחותם של בני האדם ועוצר הזדמנויות לגידול, שפע וחופש בכל האזור".

the israeli occupation of palestine constitutes a severe impediment to human development ... retards human development and freezes opportunities for growth, prosperity and freedom across the region.

(זה תרגום חופשי שלי של הטקסט האנגלי). המסר ברור: כ ‏300 מיליון ערבים נידונים לחיי מצוקה, עוני ובערות, נידונים להמצא תחת עול של משטרים דיקטטוריים המדכאים כל רמז של חופש הפרט, וכל זה בגלל ששניים וחצי או שלושה מיליון פלשתינאים חיים תחת כיבוש ישראלי. נשמע הגיוני, לא? בהכנת הדו"ח הזה השתתפו כמה עשרות "מומחים", לא כולם ערבים. במאמר מוסגר, מהביטוי האנגלי " the israeli occupation of palestine" זה בכלל לא מובן מאליו שהכוונה היא אך ורק לשטחי יש"ע. הדבקות האובססיבית בכיבוש מאפשרת לטייח את המציאות כאשר היא לא בדיוק בהתאם לקו הקובע. הדבקות האובססיבית בכיבוש מאפשרת להדחיק מהתודעה את מהות הסכסוך ולהתייחס למלחמה חסרת הפשרות אותה הערבים מנהלים נגד מדינת ישראל כאל סכסוך קרקעות גרידא, מה שהוא מעין ''תתן פה קצת, תקח שם קצת, וסגרנו עיניין''. ככה זה נשמע, כל מה שחסר זה קצת רצון טוב (מצידה של ישראל כמובן). אומנם העיסוק בכיבוש ממלא את מרבית שעות היממה של מומחה הכיבוש, אבל כל מה שהוא יודע זה הכיבוש זה הנזק וה''עוול המוסרי'' שנגרם לפלשתינאים. פה זה מתחיל, ופה זה גם נגמר. לא ניתן למצוא הרבה על זכות השיבה למשל באוצר הידע שלו. הדבקות האובססיבית בכיבוש מאפשרת לאטום את האוזניים ולעצום את העיניים, ולסרב לשמוע ו/או לראות את מה שהערבים אומרים ועושים. עבור שוחר השלום / מתנגד הכיבוש (בחר את מה שנראה לך) הישראלי, מו''מ עם הערבים זו ''מפת הדרכים'', מו''מ עם הערבים זה ''שתי מדינות לשני עמים'', ומו''מ עם הערבים זו ''הפסקת אש''. הערבים רואים את זה קצת אחרת. הם דווקא בעד הפסקת אש, בתנאי שאת ההפסקה תעשה ישראל.

הם דווקא מעדיפים מדינה אחת ולא שתיים, מדינה אחת שתשתרע "מהנהר ועד הים'' (פייסל חוסייני המנוח, מה'מתונים' שבין המנהיגים הערבים, הרבה לדבר על זה בסיבובי הרצאות בהן הוא הופיע בארה''ב. אני לא חושב שהוא התכוון לנהר המיסיסיפי). ב''מפת הדרכים'' הם רואים לו''ז לפרוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כמו שלושת הקופים בתמונה, שוחר השלום/מתנגד הכיבוש הישראלי לא רואה, לא שומע ולא יודע. העיסוק בכיבוש הוא עבורו משרה מלאה (full time job), שלא מותיר לו זמן לעסוק ב"קטנות".כיבוש הוא דבר רע. אני אהיה האחרון שאחלוק על כך. בשביל לדעת שכיבוש זה דבר גרוע לא צריך שמונה דוקטורטים וגם לא צריך להיות סופר צמרת. ידועה אימרתו של צ'רצ'יל ש''הדמוקרטיה היא משטר גרוע, אבל כל האלטרנטיבות גרועות יותר''. את אותו הדבר אפשר לאמר על הכיבוש: הכיבוש הוא דבר גרוע, אבל האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. למלחמת ששת הימים היו יכולות להיות שתי תוצאות. האחת היא הכיבוש, תוצאה גרועה לכל הדעות, אבל בזכותה אנחנו חיים היום. התוצאה השניה, האלטרנטיבה, אילו היא היתה מתממשת, השורות האלו לא היו נכתבות היום. עם כל הכבוד לצדק, ועם כל ההערכה למוסר, בהתחשב באלטרנטיבה, ה''עוול המוסרי'' שנגרם לפלשתינאים כתוצאה מהכיבוש בטל בששים. את סדרי העדיפויות יש לקבוע ע''פ המציאות היום יומית ולא ע''פ ערכי המוסר של שכבת אינטלקטואלים אליטיסטיים המנותקים מהמציאות. לכל מטבע יש שני צדדים. אי אפשר להיות נגד מה שהוא מבלי להיות באותו הזמן בעד המה שהוא ההפוך. יש לי ספק רב אם אלה שחושבים שזה נכון וצודק ומוסרי להיות נגד הכיבוש חשבו אי פעם על הנקודה הזאת. הכיבוש ימשיך להיות דבר גרוע, דבר בלתי מוסרי, דבר שיביא לשחיתות ויגרום לערבים עוול. כל עוד הערבים מתעקשים על ''אנחנו או הם'' האלטרנטיבה היא הרבה יותר גרועה (לפחות מנקודת מבטה של מדינת ישראל). ההתנגדות לכיבוש היא תמיכה באלטרנטיבה הזאת.

אין כל דרך להפריד בין השניים. הכיבוש הפך להיות סיסמת קסם, "כדור כסף" (silver bullet) שאמור להביא מזור לכל תחלואי ומצוקות האנושות. הסרת "עול" הכיבוש היא האברא קדברא שברגע שהקוסם ישמיע אותו . . . פרסטו – נגיע אל המנוחה ואל הנחלה, פרסטו – והתגשם חלקו השני של חזון אחרית הימים וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (לטובת העניין, אם אי פעם נגיע לשלב הזה עדיף לה למדינת ישראל שתאמץ את תפקיד הזאב ושתשאיר לאחרים את תפקיד הכבש. מה שבטוח, בטוח).לסיום, סיפור קטן. זמן קצר אחרי תום מלחמת ששת הימים התפרסם ספר המתאר איך הדברים היו נראים לו הערבים היו מנצחים באותה מלחמה. לא זכור לי שם הסופר וגם לא שם הספר. זו גם לא היתה יצירה ספרותית מי יודע מה, אבל היה שם תאור ריאלי של גורלו של היישוב היהודי במקרה כזה. זה למעשה היה הנושא של הספר כתשובה לוויכוח, שהיה אז רק בראשיתו, על השאלה עם הכיבוש הוא טוב או רע. הספר לא זכה לתפוצה רבה, אבל בכל זאת התקיים עליו דיון ברדיו (אז עדיין לא היתה טלוויזיה). אחד המשתתפים בדיון היה אורי אבנרי. כשהניע תורו של אבנרי לדבר, כל מה שהיה לו לאמר זה ש''הספר הוא שטות, כי הערבים אף פעם לא יוכלו לנצח את ישראל''. על נושא הספר עצמו הוא נמנע במודע מלדבר כמו שהוא ממשיך לעשות מאז ועד היום. בכל מקרה, הקביעה ש''הערבים אף פעם לא יוכלו לנצח את ישראל'' היא חסרת משמעות כי ''אף פעם'' זה מושג יחסי ולא דרוש הרבה כדי לשנות אותו. אף פעם לא האמנתי שחיפה תהיה נתונה למטר של מאות טילים וכל מה שיהיה לראש הממשלה בראש באותו הזמן זו תכנית ההתכנסות שלו. ואני לא היחיד. ''אף פעם'' לא עובד גם בסרטים (never say never).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר