אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדרך לאבדון: הרהורים בלי כחל ושרק


הדרך לאבדון (road to perdition) היה סרט הוליוודי מעולה בכיכובם של תום הנקס (tom hanks) ופול ניומן (paul newman). מועד יציאת הסרט לאקרנים, תחילת יולי 2002, היה שניים או שלושה שבועות אחרי שהנשיא בוש הביא לעולם את בשורת "מפת הדרכים". אינני יודע אם סמיכות התאריכים נועדה לאמר מה שהוא על אותה "יוזמה" מדינית, אבל בדיעבד אפשר לאמר שלמפיקי הסרט היה חוש נבואי לפחות במה שקשור לצד הישראלי.

לא צריך היה להיות חכם גדול כדי לראות כבר אז שמהתיש הזה לא יצא חלב. רואי השחורות הגדולים ביותר לא יכלו לחזות באביב 2002 את ההדרדרות שתחול במצבה של מדינת ישראל תוך פחות מחמש שנים. למעשה תחילתו של המדרון היתה קצת קודם למועד בו חזון מפת הדרכים יצא לאוויר העולם. ראשיתו של התהליך היתה במאי 2000, כשממשלתו הכושלת של אהוד הראשון הגיעה למסקנה שנוכחותו של צה"ל בדרום לבנון על מנת לשמור על בטחונם של יישובי הצפון היא משימה שצה"ל איננו מסוגל להרים אותה. את הבריחה החפוזה מלבנון הצדיקו בצורך למנוע, או לפחות לצמצם באופן משמעותי, את מספר הקורבנות שהנוכחות בדרום לבנון גבתה. אלה שהשתמשו בהצדקה הזאת נמצאים היום ב"אוברדראפט" רציני, אבל לא זה הנושא. בפועל הבריחה הזאת לא פתרה שום דבר. אם כבר, היא רק הביאה להחמרת המצב. למעשה התקיים פה הפסוק המקראי כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת--וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ (עמוס, פרק ה', פסוק י"ט). פחות מחצי שנה אחרי המנוסה מלבנון מדינת ישראל מצאה את עצמה שקועה עד צוואר במלחמת אוסלו. מכרים שלי מהשמאל ודאי יאמר כאן ש"אין קשר סיבתי בין השתיים", אבל את זה הם גם אומרים על מטר הקסאמים היורד בשנה האחרונה על יישובי הדרום בעקבות ההתנתקות. במאמר מוסגר, אם ירדתי נכונה לסוף דעתם של אותם מכרים, זה נשמע כאילו מטר הקסאמים הוא בעצם "גשמי ברכה" עליהם עלינו להודות ולשבח, אבל זה נושא לדיון אחר.הנושא שלי היום איננו הארי, וגם לא הדב. הנושא עליו אדבר הוא הנחש. כולם מודעים לסכנה הנשקפת לביטחונה של מדינת ישראל מהמדינות השכנות, סכנה שלאחרונה קבלה מישנה תוקף בשל הצטרפותה של איראן ל"חגיגה". היומרות הגרעיניות של איראן מקנות לסכנה הזאת מימדים חדשים. לא חסרה גם מודעות לסכנות הנובעות מהמאבק המתמיד עם הפלשתינאים. כאן כבר ישנם לא מעטים, בעיקר בשמאל (גם בזה המתכנה שפוי וגם בזה הפחות שפוי), המוכנים להכיר בכך ש"גם ישראל נושאת באחריות למצב", שבעצם היא הביאה על עצמה את כל הצרות בכך שהיא הנציחה את ה"כיבוש". מעט מאוד שומעים על הסכנה השלישית, סכנה לא פחות חמורה, הנובעת מאי השלמתם של ערביי ישראל עם קיומה של המדינה. הכשת נחש יכולה להיות קטלנית לא פחות מאשר "זַפְּטָה" אותה חוטפים מאריה או מדב. חמשים ותשע שנים חלפו מיום הכרזת המדינה, והאוכלוסיה הערבית החיה בישראל, אוכלוסיה שב 1948 נלחמה בחרוף נפש נגד הקמתה של המדינה, עדיין ממשיכה לחתור למימוש המשימה אותה היא נכשלה לבצע. את כישלונם ב 1948 הם מגדירים כ"שואה". יש לערביי ישראל טענות אל הימנון המדינה, הימנון ש"איננו מדבר אל לבם". דווקא השורה "עוֹד לֹא אַבְדָה תִקְוָתֵינוּ" מתארת יפה מאוד את שאיפותיהם.חתימת הסכמי אוסלו הביאה לשינוי רדיקלי ביחסם של ערביי ישראל למדינה. בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו, האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל החלה ברובה לקבל את קיומה של המדינה כעובדה ולהשלים עם היותם מיעוט החי בה. הם אף פעם לא אהבו אותנו ובוודאי לא היו מאושרים מהמציאות הזאת, אבל מאחר והם לא ראו כל אפשרות לשנות את המצב הם התחילו להשלים עם גורלם. כל זה נעצר באוסלו. עבור ערביי ישראל הסכמי אוסלו היוו אות מבשר תיקווה שלא הכל אבוד, שיש עוד סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור. המרחק מאוטונומיה בשטחי יש"ע לאוטונומיה בגליל ובמשולש איננו כל כך גדול, ומבחינה לוגית זה אפילו די טבעי, וזה רק הצעד הראשון. אחרי אוסלו הערבים החלו לראות את עצמם לא כאוכלוסיה ערבית ישראלית, אלא כאוכלוסיה ערבית "תחת שלטון ישראלי". המילה "כיבוש" עדיין לא נאמרה בגלוי, אבל גם זה יבוא. תעודת הזהות הישראלית הפכה ל"תעודת שהות" בלבד. זה מושג שטבע אותו עזמי בישארה, אבל אין לי ספק שהרוב המכריע מבין ערביי ישראל שותף לתחושה הזאת. זה גם לא צריך להפתיע, כי מי שעבורו הקמתה של מדינת ישראל היא "שואה" לא יכול להרגיש שייכות למדינה. אלו תוצאות לוואי (by products) של הסכמי אוסלו, תוצאות שאף אחד לא נתן עליהן את הדעת, לא במסגרת הדיונים שקדמו להשגת הסכמי אוסלו (בהנחה שאכן התקיימו דיונים כאלה) ולא לאורך כל התקופה שעברה מאז שההסכמים האלה נחתמו. ההצלחות של הערבים במאבקם נגד ישראל או, מה שנראה כהצלחות מנקודת מבטם, בשנים האחרונות, הביאו להקצנה משמעותית ביחסם של ערביי ישראל למדינה. אין זה משנה לצורך העניין אם אלו הצלחות של ממש או שזה רק נדמה להם. הם מאמינים בזה, וזה מה שקובע. כשהם שומעים מפיו של ראש הממשלה שהעם היושב בציון "עייף ממלחמות", אין להם שום סיבה שבעולם לא להאמין זה. וכך, לקראת סוף השנה שעברה, הם פרסמו מסמך בשם "חזון עתידי לערביי ישראל" שאת נוסחו המלא אפשר לקרוא בעברית וב-אנגלית.

המסמך מכיל שורה של תביעות הקוראות למתן זכויות יתר למיעוט הערבי, תביעות שבמהותן הן למעשה צעד ראשון לקראת אוטונומיה של ערביי ישראל. על המסמך חתומה קבוצה של מנהיגים ערביים המייצגת חוגים רחבים של הציבור הערבי. אני מציע לכל אחד לקרוא בעיון את המסמך הזה על מנת לקבל מושג איך הם רואים את העתיד. במאמר מוסגר, אנחנו מרבים לשמוע על ה"אפארטהייד" ממנו סובלים הערבים הנתונים לשלטונה של ישראל. "הוגים" כמו ספירו, אבנרי, שולמית אלוני ושורה ארוכה של חדלי אישים אחרים (אחד בשם דרור אטקס המדבר בשם תנועת "שלום עכשיו" וכותב ב"מעריב", הוא דוגמא), וכן אישים בעלי מוניטין בינלאומי כמו ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב, כולם שותפים להשמצה לפיה הערבים נמצאים תחת משטר "אפארטהייד". ב"אפארטהייד" הזה, ערבים חופשיים לנסוע לחו"ל ולהשתתף בכנסים המגנים את ישראל, ב"אפארטהייד" הזה, ערבים חופשיים להפיק ולהפיץ בעולם סרטים תעמולה ארסיים נגד מדינת ישראל, וב"אפארטהייד" הזה, הערבים חופשיים להפיק ולהפיץ את מסמך "חזון העתיד", כל זה מבלי ששערה אחת על גופם תהיה בסכנה. אם לזה "אפארטהייד" ייקרא אז כנראה שהיתה מידה רבה של הגזמה בתאור גורלם של השחורים בדרום אפריקה. לפני זמן קצר, ב 15 במאי, יום השנה להכרזת המדינה לפי לוח השנה האזרחי, הערבים קיימו טקסי פולחן לציון ה"שואה" שנחתה עליהם כתוצאה מכשלונם לבצע שואה אמיתית ביישוב היהודי ב 1948. אלה טקסים שבשנים האחרונות הפכו להיות נוהג של קבע. השנה היתה השתתפות ניכרת בטקסים של אנשי שמאל ישראלים שראו בזה דרך להפגין הזדהות עם "מאבקם הצודק" של הערבים. אבל זה לא נגמר שם. בשבוע שעבר הופיע מסמך המשך ל"חזון העתיד", מסמך המכונה "הצהרת חיפה". את הנוסח המלא אפשר לקרואבעברית וב-אנגלית.

ערביי ישראל – "אזרחים נאמנים" או פצצת זמן מתקתקת?

כדאי לכל אחד לקרוא בעיון את מה שכתוב שם. כמו "חזון העתיד", גם "הצהרת חיפה" היא שילוב של תביעות אולטימטיביות והצגה של מיסכנות --- היותם "קורבנות" של ה"נַכְּבָּה". מכל זווית שלא מסתכלים על זה ערביי ישראל פתחו למעשה חזית שניה – חזית הבית - במלחמה שאחיהם ברצועת עזה וביו"ש מנהלים נגד מדינת ישראל. בשלב זה המלחמה בחזית הבית מתנהלת עדיין באמצעים לא אלימים, אחרי שנסיון מרד באוקטובר 2000 דוכא בעודו באיבו ע"י קצין משטרה שהיה נוכח במקום, קרא נכון את המצב, והגיב כמו שצריך. לאור מה שעלה בגורלו של אותו קצין משטרה אין כל ודאות שזה ימשיך ככה לאורך זמן. מוטיב שחוזר כל הזמן בשני המסמכים, גם ב"חזון העתיד" וגם ב"הצהרת חיפה", הוא היותם של ערביי ישראל חלק בלתי נפרד של ה"עם" הפלשתינאי. הם "תושבי" מדינת ישראל (לא מרצון, אלא מפני שזה נכפה עליהם) אבל הם אינם ישראלים. הם פלשתינאים, ובתור שכאלה מגיע להם מעמד מיוחד כולל הזכות להכתיב למדינת ישראל למי תהיה הזכות להגר אליה ולמי לא. הענות לתביעות המועלות ע"י הערבים, או אפילו לחלק מהן, היא מתכון לחיסולה של מדינת ישראל (לא כל הדברים שהבאתי כאן נאמרים במפורש, אבל צריך להיות בעל דימיון מאוד יצירתי כדי להבין מקריאת המסמכים האלה מה שהוא אחר).לאגרסיביות המסמכית של הערבים, אין תגובה ישראלית הולמת. ברמה הממשלתית שתיקה רועמת. הנושא פשוט לא קיים. גם בתקשורת לא מוצאים הרבה כי יש נושאים יותר מעניינים. היו כמה תגובות פושרות בעיתונות על מסמך חזון העתיד. היו גם כמה חילופי צעקות בכנסת, אבל מהצד הישראלי אלה היו רק ח"כים המוגדרים כפאשיסטים/טרנספריסטים/גזענים, לא כאלה ששווים התייחסות. הצהרת חיפה היא עדיין טריה מדי. היתה כתבה שעסקה בה בג'רוסלם פוסט, אבל זה עיתון שמעט מאוד ישראלים קוראים אותו. לישראלי הממוצע לפיכך אין הרבה מושג אודות מה שמתרחש ברחוב הערבי. הוא גם לא מגלה עניין כי אף אחד לא טורח ליידע אותו על מה שבאמת קורה שם, וממה שמתפרסם בתיקשורת הוא מקבל תמונה הרחוקה מלשקף את המציאות. אי אפשר לאמר שיש התעלמות מוחלטת של התקשורת ממצבה של האוכלוסיה הערבית. להיפך, יש כיסוי נרחב. יש שפע של חומר (גם חדשות וגם מאמרים פובליציסטיים) על הקיפוח והאפליה של המגזר הערבי, יש שפע של חומר (גם חדשות וגם מאמרים פובליציסטיים) על "המדיניות הגזענית" שמדינת ישראל נוקטת בה כלפי המיעוט הערבי החי בתוכה, יש שפע של חומר (גם חדשות וגם מאמרים פובליציסטיים) על "כוונותיה" של מדינת ישראל לטרנספר את המיעוט הערבי (אם לא לבצע בו טיהור אתני). בשורה התחתונה, המצב הוא שָׁחוֹר מִשְׁחוֹר. זו שטיפת המוח הסטנדרטית לה נחשף הישראלי הממוצע. אין אפילו נקודת אור אחת לרפואה. פה ושם אתה נתקל במאמרים של עיתונאים כמו דרור בן-ימיני מ"מעריב", שמנסים להציג לקורא אמת אחרת, אבל זה אפילו לא טיפה בים.

עם תמונת מצב כזאת בראש, זה לא מפליא שישנם ישראלים המוכנים לבלוע את הלוקש על פיו מסמכים כמו "חזון העתיד" ו"הצהרת חיפה" אינם יותר מאשר תגובה "טבעית" של ערביי ישראל ל"קיפוח" וה"אפליה" בה הם נאלצים לחיות במדינה. אם רק תבטל את ה"קיפוח" ואת ה"אפליה" ותתן להם שוויון זכויות מלא, אם רק תחליף את הדגל ואת ההימנון, אם רק תאפשר להם חופש הגירה להביא לכאן את כל קרוביהם שנפשם חפצה לחיות על אדמת הקודש, אם רק ואם רק ואם רק (אפשר להמשיך כך עד איך סוף), הכל יבוא על מקומו בשלום ויהודי וערביי ישראל יוכלו לשבת ולפצוח בשירה אדירה שֵׁבֶת אַחִים גַם יָחַד (אולי הייתי צריך לדייק ולאמר בני דודים, אבל לצורך הדיון כאן אין זה משנה). בקווים כלליים זאת הגירסא בה מחזיק השמאל הישראלי על כל גווניו – החל מהשפויים, דרך הפחות שפויים, דרך הלא שפויים וכלה בקיצוניים.

הנושא הזה, השפעת הסכמי אוסלו על תושבי ישראל הערביים, הטריד אותי כמעט מהיום בו ההסכמים יצאו אל אוויר העולם. הרביתי להעלות אותו בשיחות ובוויכוחים שהיו לי עם מכרים וידידים מהשמאל. פעם אחר פעם הייתי מעלה את השאלה אם הם לא חשבו על האפשרות שהסכמי אוסלו יביאו להקצנה ביחסם של ערביי ישראל למדינה, שאם המטרה היא "להשתחרר מעול השלטון על עם זר" זה תופס לא פחות לגבי האוכלוסיה הערבית החיה בתחומי הקו הירוק, שאוטונומיה היא רעיון בר יישום בגליל ובמשולש באותה מידה שהוא יישים לשטחי יש"ע. תמיד הייתי זוכה לאותה תשובה (בווריאציות קלות) "ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים למדינה", "לא, זה לא יקרה כי לערבים טוב במדינת ישראל". עובדתית הקביעה האחרונה נכונה, כי גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת זכויות האזרח מצבם של ערביי ישראל עולה לאין שיעור על מצבו של הרוב המכריע מבין אחיהם בארצות השכנות, שלא לדבר על מצבם של אלה החיים תחת שלטון האוטונומיה הפלשתינאית, אבל לא מוכרים לי הרבה מקרים מההיסטוריה בהם מצב כלכלי מנע מציבור לנסות ולממש את שאיפותיו הלאומיות. כשהפניתי את תשומת ליבם של ידידי לתופעות בקרב הציבור הערבי שאינן עולות בדיוק בקנה אחד עם "נאמנות למדינה", התשובה הסטנדרטית היתה "זה רק מיעוט שולי של קיצוניים. אצל הרוב זה אחרת". נשמע כמו הסיפור של מכרי מהשמאל על כך שיש "שמאל רדיקאלי קיצוני" ומולו "השדרה הרחבה של השמאל" בישראל. איך שהוא ל"מיעוט השולי" הזה בקרב ציבור ערביי ישראל יש ייצוג מלא בכנסת. פרשת עזמי בשארה היא אינדיקציה טובה לאן נושבת הרוח בקרב הציבור הערבי.

יחסם של הערבים תושבי ישראל למדינה, והסכנה הפוטנציאלית הנובעת ממנו איננו נושא שניתן לטפל בו באמצעות יחסי ציבור (מאמרים בעיתונות, חילופי צעקות בכנסת או מינוי של שר מקרב הציבור הערבי). רטוריקה שמאלנית גם היא איננה פיתרון, וגם לא זו של ליברמן. הבעיה היא אמיתית ומחייבת טיפול ברמה ממשלתית. בימים אלה עיקר תשומת הלב נתון למתרחש בשדרות או, לחילופין, לאפשרות של התחדשות המלחמה בצפון. ההתפתחויות בקרב ערביי ישראל הן מוקש זמן לא פחות מסוכן, הדורש טיפול נמרץ, ויפה שעה אחת קודם. אבל למי יש זמן לזה? הפריימרי'ס של מפלגת העבודה, זה כרגע מה שיש לכולם בראש. האיום של חזית נוספת, חזית בתוך הבית, יכול לחכות.

מאז ארועי הקיץ האחרון, הניהול של מדינת ישראל נמצא בידיה של כאילו ממשלה. הכאילו ממשלה הזאת היתה זקוקה ליותר מחצי שנה כדי להגיע להחלטה שאכן היתה מלחמה בקיץ האחרון. הכאילו ממשלה הזאת מקיימת ישיבות מרתוניות שבסופן היא מחליטה שישראל לא תהא זאת שתפר את הרגיעה השוררת ברצועת עזה. הכאילו ממשלה הזאת מנהלת תחרות של יחסי ציבור עם איזה מיליונר נדבן על מתן סעד לתושבי שדרות הנושאים על גבם את "פירות" ההתנתקות של קיץ 2005, אחרי שבמשך כמעט שנה לא נקפה אצבע להבטיח מיגון מינימלי לתושבים. זאת שאלה טובה מי מבין השרים המכהנים בכאילו ממשלה בזאת יודע בכלל על קיומם של המסמכים עליהם כתבתי כאן, ואם כבר ישנם כאלה שיודעים, האם מי שהוא מהם טרח לקרוא עד הסוף את מה שכתוב שם. אוכלוסיית ערביי ישראל מונה כמיליון וחצי תושבים, גם אם המגמות עליהן דברתי כאן הן נחלתם של מיעוט בלבד מתוכה (נניח עשרה אחוזים או 150,000 לצורך הדיון) זו בעיה שאסור להתעלם ממנה, כי במצבים כאלה בדרך כלל המיעוט "נותן את הטון" ו"הרוב הדומם" מיישר קו עם הקיצוניים. מה גם שאני בכלל לא בטוח שמדובר במיעוט, ואם זה באמת רק מיעוט זה הרבה יותר מאשר עשרה אחוזים. אם מדינת ישראל תחליט לעבור לסדר היום לגבי הנעשה בקרב ערביי ישראל ותמנע מנקיטת צעדים לעצירת התהליך, זה עלול להסתיים בכך שהמשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", מתוך מגילת העצמאות, יחזור להיות אגדה, ושכותרת המאמר תהפוך לנבואה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר