אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהי יהדות חילונית?


מאמר זה מנסה לתהות על מהותה של יהדות חילונית. לצורך כך, אגע תחילה בסוגיה הכללית יותר של מהות החילוניות בכלל. חילוניות (seculare) – הינה תפיסת עולם המציבה במרכז החשיבה האנושית את העולם הזה (saeculum) ודנה את מעשי האדם על פי השפעתם על העולם הזה ולא על פי השפעתם על מעמדו בעולם הבא.

החילוניות מבוססת על הרעיון ההומניסטי הרואה באדם ריבון על עולמו, גופו, מעשיו ומחשבותיו; זאת, בניגוד להשקפה הדתית המייחסת את הריבונות על האדם ועל עולמו לגורם על-אנושי, אלוהים, הקיים לפי תפיסתה מעבר לגבולות ההשגה של האדם.

בחילוניות, כהשקפת עולם וכאורח חיים, קיים אלמנט של היפוך הדתיות הווה אומר, אי קבלת השקפות, אורחות חיים ומסגרות דתיות. אין להקיש מכך שהחילוניות היא במהותה תשליל של הדתיות ללא ערכיות משל עצמה. החילוניות גם איננה הקלת ראש בדת – "פריקת עול תורה ומצוות", כפי שמציגים אותה הדתיים. החילוניות הינה השקפת עולם עצמאית בעלת ערכים משלה, הכוללים בין היתר, גם שלילה של תפיסת העולם הדתית.

יחד עם זאת, אין לחילוניות ריב עם הדתיות כשהיא לעצמה. השקפת העולם החילונית, מבינה את חשיבותה ההיסטורית של הדת ומכירה בזכות קיומה של הדתיות. כל עוד אין הדתיות כופה את עצמה על מי שאינו רוצה בה, היא כלולה בזכותו הריבונית של האדם על עצמו – חופש הדת הוא חלק מההומניזם.

מקובל להניח שהחילוניות מבוססת על השקפה אתאיסטית, לאמור תפיסת עולם המניחה שאלוהים (theos ביוונית), אינו קיים וממילא אין לדבר על ריבונות אלוהית. החילונים ברובם הם אכן אתאיסטים ומצהירים שאינם מאמינים בקיומו של אלוהים. עם זאת, יש להבחין בין האתאיזם לבין החילוניות ההומניסטית. עיקרו של האתיאיזם בשלילת קיומו של אלוהים אבל אין הוא מציע השקפה ערכית אחרת כנגד האמונה באלוהים. החילוניות ההומניסטית, כמו האתיאיזם, דוחה את רעיון הריבונות האלוהית, אבל מציעה כנגדו את רעיון ריבונות האדם.

השקפה נוספת הקרובה לחילוניות ההומניסטית היא ההשקפה האגנוסטית. בבסיס השקפה זו קיימת ההנחה, כי הידיעה (gnosis ביוונית) איננה אפשרית בעניינים שבהם עוסקת הדת ובעניינים הנוגעים בעל-טבעי, שכן אמונה דתית אינה מקנה ידיעה עובדתית או מדעית. השקפה זו מניחה שאין אפשרות להכריע בשאלת קיומו או אי-קיומו של אלוהים, או בכל שאלה דתית אחרת. למעשה, מרביתם של אלה המגדירים את עצמם כאגנוסטים, נוהגים באורח חיים חילוני ומחזיקים בצורות שונות של השקפה הומניסטית.

אך ההשקפה האגנוסטית אינה שוללת את קיום האל אלא רק טוענת כי לא ניתן להוכיח קיום זה. לפיכך, עשויה השקפה זו להוביל למסקנה שאולי כדאי להאמין באלוהים ולשמור מצוות, על מנת לא לקחת את ה"סיכון" הקיים באי-שמירתן, באם אלוהים באמת קיים. החילוניות לעומת זאת, קובעת באופן חד-משמעי כי אלוהים הוא יציר כפיו של האדם וכי האמונה בדת נועדה לשרת צרכים פסיכולוגיים ותרבותיים של האנשים המחזיקים באמונה זו.

מספר ערכים עומדים בבסיסה של החילוניות ההומניסטית:

א. חירות האדם – הכוונה היא קודם כל לחופש המחשבה. אדם בן-חורין הוא עצמאי, ביקורתי ובטוח בעצמו. אין הוא מקבל מוסכמות רק משום שהן מוסכמות או נכנע לסמכות רק מתוקף היותה סמכות. אבל הוא גם אינו דוחה אותם רק משום שהם כאלה. יש לו דעה משלו ושיקול דעת המושתתים על השכלה וידע, שהם תנאי הכרחי למימושו של חופש המחשבה. יש לו יכולת להשמיע את דיעותיו ולהגן עליהן גם כשאין הן מקובלות ועם זאת לבדוק ולבקר את עצמו בהתמדה, לשנות ולתקן את הבנותיו ואת דעותיו לפי הצורך, עם השתנותם של התנאים והגורמים שהנחו אותו. חופש המחשבה הוא תמציתה של חירות האדם.

ב. פלורליזם – מהותו של הפלורליזם היא מחד, דחייה גמורה של כל תביעה לאחדות צורה כפוייה בדרך סמכותית; ומאידך, קבלתם של בני האדם על השוני הרב וההבדלים שביניהם.

ג. סובלנות – הנכונות לקבל את הזולת על השונות והחריגות שלו כשווה ערך בזכות עצמו, וכן קבלת דיעות שונות מאלו המצויות במסגרת של הסכמה כללית כל עוד אינם עומדים בניגוד לחוק או לזכותו של הזולת לשונות משלו.

כעת נפנה לשאלה מהי היהדות החילונית? שורשיה של היהדות החילונית, כתנועה המונית, נעוצים בסוף המאה התשע-עשרה, עם הופעתן של התנועה הלאומית היהודית והתנועה הסוציאליסטית היהודית. עניינן העיקרי של תנועות אלו לא היה החילוניות כשלעצמה, אבל במהותן היו אלה תנועות חילוניות. התנועה הסוציאליסטית היהודית דחתה את הדת ואת הדתיות על פי האידאולוגיה הסוציאליסטית האירופית, שראתה בדת מכשיר בידי המעמדות המנצלים, לצורך דיכוי העמלים. התנועה הלאומית, מעצם מהותה, הטעימה את היסוד הלאומי שבקיום היהודי וראתה בדתיות רק גורם משני, לא הכרחי, להגדרה עצמית של היהודים.

ככל תנועה הנובעת מזרם ההשכלה, גם היהדות החילונית המודרנית, מושפעת מעקרונות החילוניות וההומינזם ושואבת מהם את ערכיה. בד בבד, בדומה לתנועות פלורליסטיות אחרות, אין בה קול קורא אחד , לפיו מתיישרים כל המזדהים עימה, אלא ניתן למצוא בה מגוון של התייחסויות למהות היהדות החילונית ולאינטראקציה שלה עם הדת.

יש הגורסים כי היהדות החילונית והיהדות הדתית שלובות זו בזו ללא יכולת להפריד. אלו הגורסים בעמדה זו מדגישים את העובדה שעל פי ההלכה היהודית, היהודי אינו מזוהה על פי מרכיב בעל תוכן כלשהו; הוא אינו מוגדר על פי דיעותיו, מחשבותיו או כללים כלשהם בהתנהגותו. היהודי הוא בסך הכל בן לאם יהודיה ואפילו לא בהכרח לאב יהודי.

אחרים מנסים לשלב סממנים יהודיים קלאסיים, בתוך תרבות יהודית-חילונית. אלה מציגים זאת כשילוב של 3 רכיבים: א. הרכיב האתני של היהדות, הכולל את הדאגה והמחוייבות המיוחדות שאדם יהודי חש לאדם אחר בשל "יהודיותו" של אותו אדם. ב. הרכיב התרבותי, הבנוי הן ממערכת של אמות מידה שיפוטיות, אמונות ודפוסי התנהגות אשר נרכשים ומועברים בתהליך החברתי והן את המוצרים הסמליים והחומריים שנובעים מדפוסי ההתנהגות הללו. ג. מרכיבים מהרכיב הדתי של היהדות, שמשמעותו מערכת של אמונות וטקסים הנובעים מהן (מצוות), אשר במקורן נועדו לקשר בין המאמין למהות טרנסצנדאלית כלשהי - אלוהים, אך בגילגולם החילוני הם מקויימים לא מתוך תפיסה הילכתית כלשהי, אלא מתוך אמונה כי קיום המצוות הללו קשור למחוייבות מודעת ועמוקה להמשכיות העם היהודי. תומכי גישה זו סבורים, כי גרסה זו של סינתזה בין קיום המצוות המסורתיות (גם אם לא מתוך אמונה) לצד שימור הרכיבים התרבותיים והאתניים של היהדות, הוא מתכון נכון יותר להמשך קיום יהדות חילונית, הן מאשר קיום תרבות ו/או אתניות יהודית ללא כל סממן דתי (מה שיכול להביא לדעתם לאובדן של זהות יהודית-חילונית נבדלת) והן מקיומן של תרבות ו/או אתניות יהודית, תוך כדי חילונה המוחלט של המשמעות הדתית של סמלים קיימים (דוגמת המנורה למשל, כסמל המדינה); צורה של יהדות-חילונית בה יקשה לדעתם להשיג רמה גבוהה של מחוייבות מצד הפרטים החברים בה לאורך זמן.

לעומתם יש הגורסים הפרדה מוחלטת בין הדתיות לבין אורח חיים יהודי-דמוקרטי שכן הדמוקרטיה המודרנית לא הייתה יכולה להתפתח בעולם שנשלט על ידי הפרשנות הדתית. יתרה מזאת, לגישתם, המהפכה הציונית, היתה מהפכה חילונית ואי אפשר היה שתתחולל אלא בדרך זו. יש אף המסבירים כי החברה היהודית המתחדשת בכלל והציונות בפרט, נזקקו לדת ולסמליה לצורך גיוס תמיכה וקבלת ההכרה והלגיטימיות "הסופיות" בתוך העולם היהודי ומחוצה לו. אך כעת משהתבססה הציונות, הפכה לעובדה מוגמרת ומדינת ישראל החילונית היא ליבו הפועם של העם היהודי, אין עוד הכרח מבחינה אידאולוגית, בשילוב מוטיבים דתיים באתוס הציוני.

אך מהותה של היהדות החילונית כאמור, איננה רק בהגדרה יחסית השוללת את הדתיות. היסוד החיובי החזק ביהדות החילונית כמו בכל חילוניות, הוא החוויה הצרופה של חירות האדם. החילוניות מותירה את האדם לברור לו את דרכו ומחייבת אותו לחשיבה עצמאית ולביקורתיות מתמדת. היהדות החילונית נבדלת בכך באופן יסודי מן היהדות הדתית.

בצורה בולטת אף יותר עומדים עקרונות הפלורליזם והסובלנות, שהנם ערכי יסוד ביהדות החילונית, בניגוד לעמדת היהדות הדתית. היהדות הדתית (במיוחד האורתודוכסית) ככל דת, איננה יכולה להרשות לעצמה פלורליזם או לחילופין להיות סובלנית לדיעות שונות מן הפרשנות האורתודוכסית לדת. סובלנות דתית מתבטאת לכל היותר בהסכמה להניח למי שאמונתו שונה; זאת מתוך אמונה שדין 'הכפירה' שלו יהיה בידי שמים. אך אין פה רוח פלורליסטית אמיתית או תפיסה סובלנית המקבלת אפשרות לקיום 'אמיתות' אחרות נכונות באותה המידה.

בהתייחס לאוצרות התרבות המסורתיים של היהדות, הרי שהחילוניות היהודית רואה בשפה, בתרבות ובמסורת היהודית את המטען הרוחני שהיא שואבת ממנו. אבל אין היא מקבלת מטען זה כפי שהוא אלא, היא מבקשת לפרש ולעצב את האופן שהוא מתקבל בו ולהשפיע עליו. הערכים ואוצרות התרבות של היהדות החילונית, כוללים גם את הדת היהודית כולה, על כל פלגיה, זרמיה וחצרותיה, בבחינת תרבות יהודית גדולה ועשירה; וגם את אותם החלקים בתרבות היהודית שלא התקבלו על דעתה של היהדות הרבנית ונדחו על ידה. תפיסה זו מתייחסת ל"ארון הספרים היהודי" כאל הספרות, התרבות וההיסטוריה של היהדות. התנ"ך נתפס כספר ההיסטוריה והגיאוגרפיה הקולקטיבי ומקור ההשראה של אתוס ההיווצרות של העם היהודי.

ניתן לסכם ולומר, כי הייחוד של החילוניות היהודית על פני חילוניות בכלל הינו, הלידה להורים יהודים; המסורת היהודית, כמטען תרבותי המשותף לכלל הקולקטיב היהודי; הזיקה המיוחדת לתנ"ך מחד גיסא ולארץ ישראל מאידך גיסא; השימוש (בדרך כלל) בשפה העברית ותחושת שותפות הגורל בין כל המגדירים עצמם כיהודים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יובל דוניו גדעון