אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לא למדינה דו לאומית


טענת הציבור הערבי, אשר הוצגה לציבור היהודי-ישראלי בניירות עמדה לאחרונה, הינה שהאפליה מקורה בהיות ישראל מדינה יהודית. ערביי ישראל וגם חלק מיהודי-ישראל גורסים כי אך ורק `מדינת כל אזרחיה` תאפשר קיום של עיקרון השוויון, וכי `מדינה יהודית` נוגדת מעצם מהותה עקרונות יסוד דמוקרטיים, ובכללם שוויון. האמנם?

אני מסכימה ששוויון הוא ערך חשוב, אם כי כמו כל ערך במשפט הוא יחסי, בהתאם לנסיבות, לערכים, לזכויות ולאינטרסים העומדים מנגד. לעם היהודי הזכות לחיות, ואין ספק שהזכות לחיים גוברת על הזכות לשוויון, היא אף מקדמית לזכות לשוויון. כדי ששני עמים יתקיימו בשוויון מרבי בנסיבות הנתונות להם, הם קודם כול צריכים לחיות. ההיסטוריה של העם היהודי הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, כי ללא מדינה יהודית אין קיום לעם היהודי. עבור מרבית אומות העולם זה מובן מאליו שתהא להן מדינת לאום מבלי צורך ב``שואה`` שתעמוד כ`סנגורית` לזכות זו. העם היהודי הוא העם היחידי בתבל אשר נדרש להתנצל חדשות לבקרים בידי `יפי נפש אירופים` על זכות מובנת מאליה: בית לאומי- מקום תחת השמש, ולהוכיח בעזרת שואות ופוגרומים כי יש לו זכות כלכל העמים. זה כשלעצמו פסול שכן הזכות צריכה להיות טבעית. אך בכל מקרה השואה מהווה ראייה חד משמעית שכשמדובר בעם היהודי, ניסיונות של `מדינה דו - לאומית` פירושן סיכון חיים. עיקרון השוויון נסוג מפני הזכות לחיים. יש שיטענו כי היהודים בארצות הברית אינם סובלים מאפליה ומדיכוי, ועל כן הופרכה התזה לפיה לעם היהודי אין אפשרות קיום אלא במדינה משלו. יש שיטענו כי היהודים בארצות האיסלאם חיו בשלום עם `הארצות המארחות` ועל כן כל רעיון המדינה היהודית מיותר. מעבר לרטוריקה הסמויה העולה מטיעונים אלו, כאילו העם היהודי צריך להתנצל בכלל על כך שיש לו מדינה משלו, התשובה לטיעונים אלו היא כזו: מעמדם של היהודים באיסלאם היה נחות מאז ומתמיד, והם כונו `דימים` (נחותים).

עצם העובדה שבמרבית תקופת שהות יהודי האיסלאם בארצותיהם הארצות המארחות גילו סובלנות מטוב ליבן, הגם שיכלו לפרוע בפוגרומים, יש בה לומר דרשני. `סובלנות` אינה חסד אלא זכות מוקנית והיא יכולה להתקיים רק במדינה משלך. הטענה ש`יהודי ארצות הברית` אינם סובלים מאפליה גם לא יכולה לעמוד: א. מעמדם איתן הודות למעמדה של מדינת ישראל (לפחות בעשורים קודמים) - כך למשל ניצחון 1967 (שהכיבוש שבא אחריו היה כבר אכזרי ומיותר, אך אין זה מפחית מעוצמת ההישג הצבאי והמדיני) חיזק את מעמדה של ישראל בעיני ארצות הברית, וכך גם את מעמדם של היהודים. ב. ידיעתם של יהודים ברחבי העולם כי יש להם `גיבוי` או `רוח גבית` או `רשת בטחון` בדמות ישראל הופך אותם כ`עם ככל העמים` ומחזק את ביטחונם העצמי בקרב עמים אחרים, ומאיין את סטטוס ה`אורח` שלהם. ג. גם באירופה היה ליהודים `תור זהב` ותקופות בהם ידם הייתה חזקה בכלכלה, במסחר, בתרבות, בשלטון ובאמנות. לאנטישמיות ולשנאת היהודים פנים עקלקלות ופתלתלות, והיא יכולה להופיע במלוא עוצמתה דווקא כאשר היהודים במקום מסוים חשים בטוחים מבחינה כלכלית וחברתית. הכחשת קיומה של אנטישמיות ברמה זו או אחרת בארצות הברית, מהווה עיוורון: לא פעם הקלטת סתר של נציג ממשל מגלה `פליטת פה אנטישמית`. ד. למעשה הרצל כבר ניבא שהבלם מפני אנטישמיות יהא דווקא עצם קיומה של המדינה היהודית, כאשר יהא ליהודים `גיבוי` של מדינה יהודית לשוב אליה בכל עת שירצו, מצבם ב`גלות` יהא אחר מאשר מצב `אנומלי` של עם ללא מולדת. ספק אם ללא קיום המדינה היהודית מצבם של היהודים בארצות הברית היה כפי שהוא כיום.במאמר מסוגר: כן, יש המאשימים את עצם קיומה של המדינה היהודית בפרעות שנעשות ביהודים באזורים שונים בעולם, כגון: בבואנוס איירס. לטעמי, עדיין עצם קיום המדינה היהודית מחזק את מצבם של יהודים ברחבי העולם כי הם יודעים שיש להם נציגות בישראל.

הקשירה של מעשיה של ממשלת ישראל עם פיגוע ביהודים בבואנוס איירס או בכל מקום אחר זו אנטישמיות לשמה, לפיה היהודים הם תמיד בני ערובה של אחרים, כאילו היינו במחנה ריכוז ומפקד המחנה הופך חלקם של האסירים לבני ערובה של אחרים. דומה שפיגועים בקהילות יהודיות היו מתקיימים גם ללא קיומה של מדינת ישראל, לראייה: גם במצבם החלש ביותר של היהודים בהיסטוריה נתקיימו בהם פוגרומים והתרחשה השואה. אם כן קישור בין התנקשויות ברחבי העולם לקיומה של ישראל אינו אלא רטוריקה דמגוגית של הפוגעים שיש להתעלם ממנה.חלק מערביי ישראל גורסים כי היות המדינה יהודית הולידה קיפוח ואי שוויון. בעוד שאין חולק על הממצאים לפיהם האפליה נוראית, הקיפוח זועק לשמיים, וההשפלה שעוברים ערבים במסופי אל על הינה בלתי נסבלת, המסקנה שגויה. מקריאה בטקסטים של ערביי ישראל או של ערבים בכלל, התומכים בקיומה של מדינה פלשתינית, אנו רואים רומנטיזציה של הקשר של הערבי לארצו (שהיא גם ארצנו, אך לנקודה זו אגש בהמשך). לא מזמן, בזמן מלחמת לבנון השנייה, קראתי ב`גדה השמאלית` מאמר שלמוחמד ברכה המספר כמה הוא כערבי שורשי וקשור לארץ הזו, כיצד כל ערבי בישראל מכיר כל פינה בטבע הארץ-ישראלי, כל צמח, כל תנודה במזג האוויר. בכל הכבוד, רטוריקה מגמתית לפנינו. הקביעה שה``ערבי`` ``שורשי`` ואילו היהודי ``זר`` מזכירה ברטוריקה שלה את הקביעה האנטישמית לפיה הנוצרי הגרמני הארי הוא ``שורשי`` ו``מחובר לאדמה`` והיהודי הוא ``נטע זר``.אני בספק עד כמה בעידן התיעוש והמודרניזציה ישנם ערבים אשר ``מכירים כל צמח`` או ``כל פרח`` או ``כל ענן`` או ``כל תנודה במזג האוויר`` כמאמרו הדמגוגי של הכותב. בעידן המודרניזציה אני בטוחה שישנם יותר ערבים שיודעים כיצד להפעיל את הפלאפון על כל כפתוריו, את ה`אייפוד`, את נגן ה mp3, ואת שאר הגאדג`טס האלקטרוניים שלהם, מאשר איזה שיח צומח תחת עץ הזית. מאידך, אני בטוחה שישנם גם הרבה יותר יהודים המכירים כל כפתור ב mp3 שלהם פי אלף טוב יותר מאשר הם מכירים את `נופיה של ארץ ישראל`- אם כי ביקורתי על מאמרו זה של ערבי זה אינה על הטענה הספציפית העולה ממנה אלא על הרטוריקה הכללית הנודפת ממנה- שאיפה לאומית של ערבים זה ``שורשי`` ושאיפה לאומית של יהודים זה ``קולוניאלי`` - דומה קצת לרטוריקה האנטישמית לפיה האיכר האירופאי ``שורשי ומחובר לאדמה`` והיהודי הוא ``עירוני``, ``נצלן``, ``טפיל``. מאמר זה משקף לטעמי רטוריקה פסולה מכול וכול של שמאל ראדיקלי אנטי-ציוני באירופה ובישראל הרואה בשאיפה הלאומית של יהודים `קולוניאליזם` ובשאיפה לאומית זהה של ערבים לבית לאומי משלהם ``שורשיות`` כי הרי ``הם מכירים כל צמח``. אין דמגוגיה זולה מזאת!להבדיל מהטיעונים הדמגוגים שלקוחים מעולם דימויים ששורשיו אנטישמיים לפיו ערבים הם ``שורשיים`` ויהודים הם ``קולוניאליסטים`` - קרי טיעון הלקוח מעולם דימויים אנטישמי המבנה דיכוטומיה בין היהודי ה``תלוש`` לבין ה``ערבי-ארי`` ה``ערכי`` וה``מחובר לאדמה``. הטיעון של היהודים למדינה משלהם הוא פי אלף טוב יותר, רציונלי ומעוגן בטיעונים מציאותיים ולא בדמגוגיה של דימויים של ``שורשי`` לעומת ``עירוני``, ``מחובר לאדמה`` לעומת ``תלוש``.

היהודים נרדפו במשך כאלפיים שנה בפרעות ורדיפות חסרות תקדים ששיאם השואה, וכאילו לא היה די בשואה כדי ללמד את העולם להניח ליהודים, קצת אחרי הסתיים מלחמת העולם השניה כבר התחולל פוגרום ביהודי פולין (פוגרום קילצ`ה) שלימד שהיהודים לעולם לא ייעזבו במנוחה. עם היסטוריה כזו, אם יש עם שיש לו נימוק רציונלי המעוגן היטב בנסיבות היסטוריות קרובות (שואה) ורחוקות (ימי התנ``ך והתלמוד) לשהות בארצו- הרי זהו העם היהודי. הטענה לפיה רצונם של הערבים במדינה משלהם הוא ``שורשי`` ואילו רצון היהודים הוא ``נצלני`` לא זו בלבד שנטועה היא ברטוריקה אנטישמית, אלא גם מופרכת לחלוטין לאור המציאות- לפיה- דווקא לאור ההיסטוריה ליהודים יש ההצדק החזק ביותר למדינה משלהם.אין חולק על הלגיטימיות של תחושת הקשר לארץ של ערבים ישראלים אשר חלקם היו כאן לפנינו. אולם כאשר מציגים את אותה תחושה לגיטימית, הן של יהודים והן של ערבים, של קשר לארץ, פעם בהקשר כזה (היהודי כ``נטע זר``) ופעם בהקשר כזה (הערבי כ``שורשי``) - יש פה לא רק איפה ואיפה תיאורי, אלא תפיסה שמה שמותר- טבעי לאחד (לערבי) מהווה מזימה קולוניאליסטית של האחר (יהודי).טענתם של הערבים כי אי השוויון (הנוראי) מקורו בהיות המדינה יהודית - מהווה מסקנה מוטעית לטיעונים נכונים. אין חולק שמדינת ישראל צריכה להתבייש בקיפוח המשווע, באפליה ובהשפלה של ערביי ישראל לאורך השנים, אולם אין בכך להסיק את המסקנה שהם מסיקים. מיעוטים לאומיים רבים בארצות הברית מצליחים לא רע בלא שמדינתם היא דו- לאומית או רב- לאומית. הניסיון של מעט המדינות הדו- לאומיות בעולם נכשל (אך לכך עוד אגיע בהמשך...) ובכלל, במדעי החברה היכולת ליתן סיבתיות לתופעות מסוימות הינה בלתי אפשרית ויש כאן מקום רב לפרשנות של ה``חוקר``. בעוד שאין חולק שיש אפליה, ואפליה הזועקת לשמיים, כל הסבר שהוא יכול להינתן. ההסבר לפיה ``האפליה מקורה בהיות המדינה יהודית`` הוא הסבר שהוא פרי רצון הכותב, שהיה מגיע להסבר זה גם לולא הייתה אפליה, וכמעט כל מחקר שלו היה מוביל להסבר זה, פשוט כי כערבי ישראלי הוא מעוניין במדינה דו- לאומית. נכון, אני סותרת את דברי כמה פסקאות מעל, כאשר אימצתי את ההסבר הציוני המסורתי לפיו ללא מדינה משלו העם היהודי לא יוכל להתקיים, אך יחד עם זאת ככל שהסכנה גדולה יותר (למשל סכנה של השמדה) כך מידת ההסבר הדרושה תהא פחותה- כלומר ייתכן וההסבר שללא מדינה משלנו אין לנו קיום אינו עונה על קריטריונים מדעיים של ``ניבוי`` אבל היות והסכנה שמנגד כה גדולה, נדרש `נטל ראייתי נמוך`. (אך בכל מקרה, זכותו של עם למדינה משלו הינה טבעית, ועל כן ההצדק כאן הינו רק חיזוק לטיעון, מעבר להיות הזכות - זכות טבעית).לעומת זאת לא זהו המקרה של ערביי ישראל- הם אינם בסכנת השמדה, אם כי אין להקל ראש בקיפוח שהם עוברים. ויחד עם זאת, בשל הנסיבות ההיסטוריות של העם היהודי, אם יש מקום שבו מבחינה משפטית-היסטורית ראוי להזניח במעט את עיקרון השוויון- הרי שזהו המקום הזה. מצבו של העם היהודי הנו מצב חסר תקדים- לא זו בלבד שנרדף במשך אלפיים שנות גלות אלא גם שבבואו לארצו ארצות שכנות לא השלימו עם קיומו (השתנות המצב כעת באופן חלקי הוא נושא למאמר נפרד).

על כן, היות וכאשר מדברים על עיקרון השוויון איננו מדברים על העיקרון כמוחלט, והיות ואין מקרה מובהק יותר שבגינו צודק להסיג את עיקרון השוויון בפני עיקרון החיים, הרי שיש הצדק מוחלט לקיומה של מדינה יהודית, שאינה מדינת כל אזרחיה.זאת ועוד: בתקווה שתקום ביום מן הימים מדינה פלשתינית, היות וההיסטוריה של המדינה הפלשתינית, ``תודות`` לכיבוש האכזר הישראלי היא היסטוריה של מרורים, יהא הצדק באם מדינה זו תכריז על עצמה כמדינה ל`פלשתינים בלבד` ותאסור כניסת יהודים (אני מבחינה בין ההצדק לעצם קיומה של מדינה יהודית בגבולות 67` לבין השלילה המוחלטת של עצמם הכיבוש וההוקעה המוחלטת של הפשעים הנלווים אליו, או למעשה: הכיבוש עצמו הנו הפשע החמור מכל!!). כך לדוגמה גם אם תקום מדינת כורדיסטאן, היות ויש לה היסטוריה של דיכוי מצד הטורקים והעיראקים, מדינת כורדיסטאן לעתיד- צודק שתהא מדינה לכורדים בלבד. קרי: עיקרון השוויון נסוג כל אימת שהעם שלו מיועדת המדינה הינו עם שלו היסטוריה של פרעות ורדיפה. יש מקרים בהיסטוריה האנושית שבהם לעם מסוים, אשר עבר כל כך הרבה פרעות ורדיפות, מותר להכריז כי מדינתו היא `לו בלבד` והכרזה זו גם בהתחשב בקיומו הכללי של עיקרון השוויון תהא לגיטימית, ולא רק זו אלא משקללת לתוכה את עיקרון השוויון בדמות הכלת החריג לעיקרון השוויון. לא יתכן שידרשו ממדינות כמו ישראל (או פלשתין העתידית או כורדיסטאן העתידית בהנחה שתקומנה) לקיים שוויון כאשר עצם שוויון זה מטיל צל כבד על סיכויי-קיומן. חיסול המדינה היהודית פירושה סכנה לעם היהודי. לאור ההיסטוריה אין צורך לנקוט ברטוריקה של `סכנה מוחשית` די בסכנה אפשרית ורחוקה, שכן אם פעם אחת בהיסטוריה זה כבר התקיים, אין ליטול סיכון במסווה של רטוריקה דמוקרטית.ובכלל- כל הדיון לעיל מיותר ואני מצטערת ש`שפכתי את הדיו` להסביר את המובן מאליו. אם מדינה דו-לאומית היא אידיאל, תואלנה כל מדינות העולם המטיפות לנו למדינה דו-לאומית להתפרק ממדינת הלאום שלהן. ישראל תעשה זאת לאחר ש`הניסוי יצליח` בשאר המקומות. תואיל צרפת (אשר אינה מרשה לנשים מוסלמיות ללבוש רעלה בבית הספר ודיכאה בצורה ``מופתית`` את מהומות המהגרים המוסלמים בפרוורים) להתפרק ממדינת הלאום שלה. יואילו אנגליה, גרמניה, איטליה, נורבגיה, סין, יפן, וגו`.... לאחר שתואלנה כל המדינות שכבר צברו כמה מאות שנות `לאום` להתפרק מ``רעיון העוועים`` הזה של ``מדינת לאום`` תואיל לעשות זאת גם ישראל... ישראל היא בין האחרונות שנתכנסה לפורמט של מדינת לאום, תהא היא האחרונה להתפרק ממודל זה...כשמאלנית המחזיקה בעמדות `שלום עכשיו` (אם כי לא באופן דוגמטי, אינני טיפוס של ``פוליטיקה של זהויות`` ויש שבנקודות מסוימות אני מאמצת עמדות שמאלניות יותר או ימניות יותר, בהתאם לעניין) מאז ומעולם תמכתי בסיסמה `שתי מדינות לשני עמים` וזאת גם לפני שנים, כאשר רעיון המדינה הפלשתינית לא היה רווח כפי שהוא היום. עבורי, עצם הרעיון של `שתי מדינות לשני עמים` כשמו כן הוא: מדינה לפלשתינים אך גם מדינה ליהודים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ענבל בר-און