אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים על מנהיגות לאומית ועל צברים לא יוצלחים


יצחק

מאז רצח רבין, אנו שרויים בבעיה שטרם עמדנו על חומרתה.

ככל שחולפים הימים מיום כינון הממשלה, הולך ומתברר שראש הממשלה אהוד אולמרט סובל מאותם חולאים של נתניהו וברק. זחיחות- דעת, פטפטנות, פליטות פה, התרועעות בעייתית עם בעלי הון, ונטיה מוזרה להסתבך עם החוק. איך קורה שאנו ציבור הבוחרים מואבסים שוב ושוב במועמדים "מצוינים" "מלח הארץ" "בעלי עבר מרשים", "הלוחמים ללא חת" שיצילו אותנו מכל סכנה, ונכשלים שוב ושוב בבחירת ראשי הממשלה שלנו? איך קורה שאנו בוחרים במועמדים "המבטיחים ביותר", "המתאימים ביותר" ו"הטובים ביותר" ולאחר שהם תופסים את מושב הנהג מתברר לנו שאינם יודעים לנהוג? מאז רצח רבין, אנו שרויים בבעיה שטרם עמדנו על חומרתה. הילת המייסדים שלוותה את בן גוריון, שרת, אשכול ובגין, חלפה מן העולם עם מותם. הילת לוחמי תש"ח שלוותה את ידין,אלון, דיין, רבין, ושרון חלפה מן העולם עם שקיעתו של האחרון בתרדמת. איש ממנהיגי הדור הנוכחי, לא נהנה מהילת הראשונים שממנה נהנו לוחמי תש"ח, מצד שני, הם סובלים מאותם פגמים שאפיינו את הצברים בני דור תש"ח דיין, גור, גנדי, ויצמן, רבין ושרון: הסתבכויות חוזרות ונשנות עם החוק, חולשה לכסף וזחיחות דעת שהתבטאה בדברי רהב כלפי מדינות ערב בעיקר, ובפליטות פה מביכות-גזעניות כלפי, זרים, מגדרים, וקבוצות מוצא בחברה הישראלית. רחבעם זאבי נחשד אפילו בהתרועעות עם ראשי הפשע המאורגן. הרתיעה של מוסדות אכיפת החוק בישראל מהעמדתם לדין של משה דיין ועזר ויצמן, זה בעניין החפירות הפיראטיות ושוד העתיקות וזה בעניין קבלת סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח עליהם לשלטונות מס ההכנסה במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר, בגלל אותו "אבק כוכבים" - התפוגגה. כיום, הן נתניהו, הן ברק והן אולמרט מוזמנים לחקירות במשטרה כאחד האדם. שלושת הצברים האלה נולדו בעשור הרביעי של המאה ה-20. ברק בפברואר 42, אולמרט בספטמבר 45, ונתניהו הבנימין בחבורה בסוף העשור, באוקטובר 1949. החוויה הדורית המרכזית שעצבה את עלומיהם היא מלחמת ששת הימים. בין אם השתתפו בה כלוחמים או לא. ימי ההמתנה שקדמו למלחמה, המבוכה הפחד, האיומים של נאצר, סגירת מיצרי טיראן, סילוק חיילי האו"ם מסיני, הנסיעה הדחופה של שר החוץ אבא אבן לאירופה ומקלחת הצוננים שקיבל בצרפת, החששות הגמגום המפורסם של אשכול, ההודעה ההיסטורית ברדיו על שחרור ירושלים הנפת דגל ישראל על שובך הברזל שמעל הכותל המערבי, ההודעות על הכיבושים, חיסול חיל האוויר המצרי, ותמונות ההרס והמוות של צבאות ערב, טורי השריון המפוחמים, תמונות הכניעה, תמונות אלפי השבויים המצרים, כיבוש רמת הגולן, הבדיחות וההומור השחצני על החיילים המצרים שמסירים נעליים ובורחים בחולות, אלבומי הניצחון האדומים שנמכרים בחוצות, נאום הניצחון של רבין באמפיתיאטרון בהר הצופים, אנחת הרווחה, תחושות השמחה, שכרון הכוח שבאו לאחריה והבום הכלכלי שבא בעקבות המלחמה. האירועים האלה היו הפרק ההיסטורי המשמעותי הראשון בספר חייהם, כאנשים בוגרים. האם זרע הפורענות טמון במלחמה ההיא? דומה שהניצחון הגדול שלנו במלחמת ששת הימים, הקצין את היהירות הצברית והפך אותה למחלה חשוכת מרפא.

ערכי היסוד שבזכותם הוקמה המדינה, התנוונו ואת מקומם תפסו יהירות, שביעות רצון עצמית, שאננות, סגידה לכסף ולחומר. לא פלא, ששלושת הצברים האלה סובלים מאותן חולשות: שביעות רצון חולנית מעצמם, פליטות פה הגובלות לפעמים בגזענות ופעמים בסתם גסות רוח, בחוסר רגישות אנושית בסיסית, לשון קלה, זחיחות הדעת המציפה את מבטם על העולם, תחושת העליונות הנבובה כלפי הערבים ותרבותם. דומה שפליטות הפה הם נקודת הקיצון במחוגת הדוגריות הצברית, זכורות לכולנו פליטות הפה של ויצמן על המכות שלא הפליק לאשתו לראומה, זכורות התבטאויותיו בנושא ההומוסקסואלים, וכן התבטאותו כלפי החיילת אליס מילר שנאבקה בממסד הצבאי על זכותה להיות טייסת-קרב בחיל האויר - לפיה אישה אינה יכולה להיות טייסת כשם שגבר אינו סורג גרביים. או דבריו המביכים בטקס הלווית יצחק רבין,"יחסרו לי השעות שישבתי ודיברתי איתו. יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים". זכורה פליטת הפה של רבין על "הצרפתים המנוולים." שגרמה לתקרית דיפלומטית עם צרפת.

הצניעות הספרטנית של בן גוריון ובגין חלפה מן העולם. איפה תמצאו עוד ראש ממשלה שגר בדירת שני חדרים? איפה יש אנשים כאלה היום? מלחמת ששת הימים, כמו הכחידה מהתרבות הפוליטית שלנו בדרכים נסתרות את ערכי הצניעות, הענווה וההסתפקות במועט, כאילו באה נקמתה העלומה של ההיסטוריה להעניש אותנו על הניצחון המדהים ההוא ואולי באו החולאים הללו כדי לפקוח את עינינו, להתריע, להעיר ולעורר, לקרוא לנו "ללכת לבדיקות בבית חולים" לפני שיהיה מאוחר. הסלחנות שהתקשורת גילתה כלפי דיין, ויצמן ורבין התחלפה כיום בביקורתיות ופעמים ברדיפה, אך לא הגיעה עדיין לכדי אמירה היסטורית-ערכית נוקבת על חולשות הדור ועל חולשות האופי, חולשות הרוח של הצברים האלה ואולי על הישראליות בכללה, שכן פני הדור כפני הכלב, אמירה נוקבת מצד התקשורת, משמעה מניה וביה ביקורת על הערכים המשתקפים ממנה ומובלים על ידה. פני המנהיגים כפני התקשורת, תקשורת שמעמידה בראש כל גבעה את פולחן אלת הכסף, את תרבות המצג על פני תרבות התוכן, שמקפצת מסנסאציה לסנסאציה ומנמיכה מיום ליום את הווית החצר שלנו, עוד יותר נמוך ועוד יותר נמוך, רוקדת סביב ידוענים במקצבים כמו פאגאנים, סביב משחקי מזל, אוליגארכים, כוכבנים וכוכבניות טלביזיה, כדורגלנים, ודוגמניות – לא יכולה להטיף לערכים המנוגדים להתנהלותה ולכן אין לצפות שהישועה תבוא ממנה.

התסמינים שמאפיינים את שלושת ראשי הממשלה מהדור השני מדור תשכ"ז, נצפו עוד קודם בהתנהלותם של רבין, ויצמן ושרון, גם הם הסתבכו עם החוק. גם הם ניהלו רומאן מתעתע עם אנשי ממון. והיו פולטים סדרתיים. בני דור תשכ"ז סובלים מאותם תסמינים של בני דור תש"ח, יהירות נבובה, פליטות פה מביכות, והסתבכות ברמות חומרה שונות עם החוק. אבל בניגוד לבני דור תש"ח שכלפיהם, כפרטים חשנו חוב אישי על חלקם בתקומת המדינה ולא היססנו להעתיר עליהם הילת ראשונים - היחס שלנו לבני דור תשכ"ז הוא כאל אחד האדם. למרות כל המניפולאציות הילדותיות ואולי הבזויות של ברק ונתניהו להזכיר לנו את שירותם בסיירת מטכ"ל לפני כל התמודדות פוליטית, כאילו היה זה שטר חוב בלתי נגמר שעלינו לפרוע כל אימת שהוא מוגש לנו לפירעון. הנפנוף הראוותני של שני אלה בשירותם הצבאי מעורר סלידה, דווקא משום שרוב לוחמי הסיירות הנבחרות מצטנעים, פורשים לפינה, ובניגוד לפוליטיקאים מהזן הזה, לא מנפנפים מולנו בכל הזדמנות בתרומתם. פעם באיזה מסע יחצני בטלביזיה שבמרכזו עמד נתניהו, שחזרו את מבצע ההשתלטות על מטוס סבנה, חיילי סיירת מטכ"ל מסרו עדות לפני המצלמות, ואז לבושתם של ברק מפקד הפעולה ונתניהו חבר בצוות ההשתלטות - סופר על ידי אותם העדים שמי שפרץ ראשון למטוס חשוף לירי המחבלים וחיסל אישית במו נשקו ובעוז רוחו את שני המחבלים היה - לא נתניהו או ברק - אלא מרדכי רחמים. הוא התחיל והוא סיים את העבודה, האחרים היו סטטיסטים בסיפור גבורה של איש אחד שהטיל את נפשו מנגד, שעליו לא תמצאו דבר בסיפורי הגבורה על "מטוס סבנה". מקרה זה מדגים למי ההיסטוריה הישראלית מחלקת דיבידנדים ולמי היא נמנעת מלתת דבר. וחשוב יותר לענייננו – מקרה זה מלמד, מי מנסה לתרגם את תרומתו לצה"ל למטבע עובר לסוחר ולהפוך את יחסיו עם ציבור הבוחרים בזכות עברו - ליחסי חבות בלתי נגמרים. לא פלא, שאנו נוטים לראות בהם אנשים ציניים שמונעים על ידי כסף ותאווה חולנית לתהילה. בני דור תשכ"ז פועלים בחלל תקשורתי שונה לחלוטין מזה שבו פעלו המייסדים ובני דור תש"ח. יחסי הכוחות בין שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והמחוקקת לתקשורת - השתנו לרעתן. במודוס הציוני הקלאסי אמצעי התקשורת נמנעו ביודעין מלחבל בסדר החברתי ובסמכות השלטון, אמצעי התקשורת היו כפופים לסמכות הפוליטית הקיימת באמצעים פורמאליים כמו, צנזורה ובלתי פורמאליים באמצעות פגישות עדכון עם העורכים הראשיים. השלטון, הפעיל צנזורה על העיתונות לשם אכיפת הסמכות הפוליטית. כל סטייה מן האידיאולוגיה הציונית וכל ביקורת על הממסד הפוליטי או על ערכיו טופלה באמצעות סנקציות או הדרה ונידוי. השליטה של המפלגות על עיתונות מפלגתית כמו "דבר" "על המשמר" "הצופה" העניקה לראשי השלטון שליטה על שדרת הציבור המגויס לאידיאולוגיה ולמפלגה ודרכם על דעת הקהל הכללית. פגישות העדכון השבועיות שנהגו ראשי הממשלה לקיים עם העורכים הראשיים העניקו לראשי הממשלה שליטה נרחבת גם על העיתונות המסחרית. השליטה של משרד ראש הממשלה על הרדיו ועל רשות השידור היוותה עוד ממד בפיקוח הפוליטי.

הדור השני פועל בחלל תקשורתי שונה לחלוטין. התקשורת הפכה את ההתעללות בפוליטיקאים ששנואים עליה לסוג של מופע סאדו-מזוכיסטי בלתי נגמר, מופע שאין בו הפסקות, מחזה שנמשך יום ולילה, יממה אחר יממה ללא הפסק. אבל איש מהעורכים איש מהעיתונאים הבכירים שהאביסו אותנו בכתבות בזכות מועמדותם של נתניהו ברק ואולמרט לא קם להכות על חטא. איש מהם לא קם ושואל "איך זה קורה?" שהתקשורת הכשירה כאלה לא יוצלחים לפני היבחרם? איך קורה שהרשות הרביעית המתפקדת כמשגיח כשרות ראשי על "מתן ההכשר הציבורי המוסרי והתדמיתי" למועמדים לראשות הממשלה במהלך החודשים שלפני יום הבחירות, נכשלת שוב ושוב בתפקידה?

למרות שֶׁלִשלושת המועמדים היה ניסיון דל ברמות הבכירות של תהליך קבלת ההחלטות הממשלתי. הם קבלו "תו כשרות", איש מהעורכים הנחשבים לא זעק ללא קשר לדעות המועמד או לשיוכו המפלגתי, "אבל רבותי הבחור הזה, הוא אולי מוכשר ומפליא לעשות, אבל הוא חסר ניסיון ממשלתי בכיר במידה שאומה כשלנו, לא יכולה להרשות לעצמה!" ממשלת ישראל העשרים ושבע בראשות בנימין נתניהו הושבעה ב-18 ביוני 1996, וסיימה כהונתה ב-6 ביוני 1999. שלוש שנים הונהגה מדינת ישראל על ידי נהג מתחיל, חסר ניסיון מנהיגותי. התפקיד הביצועי הבכיר ביותר שמילא נתניהו לפני שהתיישב על מושב הנהג של מדינת ישראל היה, סגן שר החוץ בתקופת כהונתם של משה ארנס ודוד לוי. מתפקיד סגן שר, הוא קפץ באחת ללא כל מסלול הכשרה והבשלה סביר ומדורג לתפקיד ראש הממשלה.לפני היבחרו לראשות הממשלה ביוני 1999, אהוד ברק מילא תפקיד שר, פרקי זמן קצרים מאוד בממשלות רבין ופרס. במחצית השניה של שנת 1995 מילא את תפקיד שר פנים במשך ארבעה חודשים [18.07.1995- 22.11.1995] ואת תפקיד שר החוץ כששה חודשים וחצי [22.11.1995- 18.06.1995]. כל ניסיונו הממשלתי לפני שקיבל את הגה המדינה, הסתכם ב 11 חודשי שַׂרוּת.ארבעה חודשים מילא אולמרט את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה בפועל. אהוד אולמרט הנהיג בפועל את המדינה מיום 4 בינואר 2006, עם אשפוזו של ראש הממשלה אריאל שרון שלקה בשבץ מוחי. לפני השבעת הממשלה השלושים ואחת של מדינת ישראל ב-4 במאי 2006 בראשות אהוד אולמרט, הוא מילא תפקיד של שר המסחר התעשייה והעבודה מיום כינונה של הממשלה השלושים של מדינת ישראל ב 28 בפברואר 2003 ועד לכינון הממשלה בראשותו. בצעירותו מילא תפקיד, שר בלי תיק ושנתיים שר בריאות [11.06.1990 - 13.07.1992]. מבין השלושה, נראה שאולמרט הגיע לתפקיד עם הניסיון הפוליטי הארוך והמגוון ביותר מבין השלושה ואף על פי כן, למרות הוותק שלו בפוליטיקה, וניסיונו המגוון אפילו בעיני חבריו לדרך הוא לא נתפס כיורש טבעי ומוסכם לראשות הממשלה. הדבר התבטא למשל במיקומו הנמוך ברשימת הליכוד לכנסת. כשהתברר ששרון לא יבריא במהרה, ציפי לבני עוד ערערה על בכירותו וראתה עצמה כיורשת שוות ערך אליו. ללא שום עמידה במבחני אמת בתפקידי הנהגה בכירים, ציפי לבני כמו נתניהו וברק לפניה, סברה שהיא ראויה ליטול את ההגה של האומה. כאילו כל העניין מסתכם, בדיבור רהוט או ביכולת להתנהל מול התקשורת וביכולת להיות ענייני. למזלנו היא לא נבחרה לראשות קדימה, כי היא מקרה קלאסי של אדם שעם כמה שנות ניסיון נוספים במשרד האוצר והבשלה מתאימה במשרד החוץ, יכולה להיות מועמדת מצוינת לראשות הממשלה. חשדות ומעורבות בפרשות מביכות תו הכר נוסף המשותף לשלושת הצברים הללו שנבחרו לראשי ממשלה, הוא הסתבכותם החוזרת ונשנית בפרשיות מביכות, הגובלות לא אחת בפלילים. בתחילת שנת 1997 התרחשה הפרשה שלימים כונתה פרשת בר-און חברון, שבמהלכה הועלו חשדות כנגד בכירים, וביניהם ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי עורך דין פרטי נטול רקורד אקדמי או ניסיון בשירות הממשלתי, כיועץ משפטי לממשלה, על מנת לסייע לאריה דרעי במשפטו. בתום כהונתו שמו של נתניהו נקשר לפרשת המתנות, ובימים אלה ממש, נתניהו נחקר באזהרה בחשד שקיבל תרומה אסורה ביחידה הארצית לחקירות הונאה החשד: פרופ' יעקב כץ ביצע עבורו סקרים באופן הנוגד את החוק. יו"ר הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, מסר באזהרה (כחשוד), כי הוא שילם מכספו הפרטי עשרות אלפי ש"ח עבור הסקרים מייד כשקיבל חשבונית.שמו של ברק נקשר לכמה פרשות. במחצית הראשונה של שנת 1995, בתקופת הצינון שלאחר פרישתו מצה"ל העיבה על אהוד ברק פרשת אסון צאלים ב' שהטילה ספק על כישורי מנהיגותו וכושרו לקבל ההחלטות במצבי משבר. בשנת 1999 לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, ברק יסד את "ישראל אחת", לצורך מימון מסע הבחירות האישי שלו לראשות הממשלה השתמש מטה ברק במספר עמותות לצורך גיוס תרומות. העמותות מומנו על ידי תרומות מקרנות מחו"ל ומגורמים פרטיים והן נטלו חלק פעיל בקמפיין. במסגרת החקירה נחקר אהוד ברק תחת אזהרה בחשד לביצוע עבירות על חוק מימון מפלגות ובחשד לרישום כוזב במסמכי תאגיד. לאחרונה, פרקליטות מחוז תל אביב הודיעה (6.4.06) כי החליטה לגנוז את תיק החקירה בפרשת עמותות ברק.כמו כן, לקראת סוף כהונת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בינואר 2001, נתן ביל קלינטון חנינה למארק ריץ', אשר הורשע בעברות מס בארצות הברית וברח לשוויץ. חנינה זאת גרמה סערה ציבורית בארצות הברית, מפני שלא נהוג לתת חנינה לבורחים ממאסר אשר לא ריצו את עונשם. בעקבות החשיפה, התברר שאהוד ברק היה מעורב בפרשה, והשתדל אצל קלינטון למען מתן חנינה לריץ' ולשותפו פינחס גרין. שמו של אולמרט נקשר ל"פרשת החשבוניות הפיקטיביות" בכתב האישום נטען כי היה מעורב בקבלת תרומות בלתי חוקיות לליכוד, בעת מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988. הוא זוכה מכל האישומים ב-1997 עם זאת, בסופו של פסק הדין ציין השופט עודד מודריק "...מצאתי שהנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי-התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק." שמו של אולמרט הוזכר גם בפרשת האי היווני כמי שקיבל עזרה מדודי אפל בעת הבחירות לראשות הליכוד ב-1999, תמורת עזרה בקידום המיזם, ואירוח ראש עירית אתונה בעת ביקור שאותו יזם אפל. אולם ב-2004, הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום. שמו נקשר בפרשת "עטי היוקרה" ובעוד כמה וכמה פרשות שצריך כתבה נפרדת כדי לסקור את כולן. בכל המקרים הללו החשדות לא הגיעו לכדי הרשעה ויחד עם זאת יש לזכור שאדם שמזוכה פעם אחר פעם, או שהפרקליטות לא מצליחה לתרגם את הראיות כנגדו לכדי כתב אישום, פעם אחר פעם, אינה מלמדת בהכרח על זוך. ריבוי הזיכויים בגלל העדר כוונה פלילית א העדר ראיות מספיקות להרשעה, הופך את התופעה לעניין סוציולוגי לקו מתאר דורי שמסמן את חולשת הדור ואת חולאיה של התקופה. פליטות פה מכנה משותף נוסף לשלושת הצברים האלה, הוא: פליטות פה מביכות בלתי פוסקות. איני יודע מה מקורה של חולשה זו ולמה לייחס אותה, ליהירות של כסילים או לסכלות של יהירים. במהלך מסע הבחירות של שנת 1996 התפרסם סיפור "הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית, בשעת צפיית שיא במהדורת "מבט", טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו שבה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי מתחריו בליכוד כאחראים לפרשה העמיקה עוד יותר את הקרע בין ראשי הליכוד. הקלטת כמובן מעולם לא פורסמה ולא נמצאה, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי דויד לוי. מבקרי נתניהו ראו בהופעתו החפוזה בטלוויזיה בטרם ראה מישהו את הקלטת, שהתברר בדיעבד כי כלל אינה קיימת, ביטוי לחוסר יכולת לעמוד במצבי לחץ. קשה לשכוח את פליטת הפה של בנימין נתניהו "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

במרץ 1998 אמר אהוד ברק בראיון לגדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" ברק הותקף קשות על פליטת פה זו על ידי יריביו הפוליטיים. פליטות הפה של אהוד אולמרט בנושא העמימות הגרעינית ובעניין החטופים, על רקע סופת הפליטות הללו מתגנב ללבי הרהור שהתואר "כבד פה" שיוחס למשה, אין להבינו כמגמגם אלא כמי שמדבר בכובד ראש וחף מפליטות פה, כהיפוכו של "קל לשון". תהליך הכשרה ממושך

שלוש פעמים נכשלה התקשורת בניתוח רציני של יכולות המועמדים בהנהגת המדינה, פעם אחר פעם התקשורת נתנה תעודת הכשר למועמדים בוסריים, רק בגלל הרזומה הצבאי-הסוציאלי שלהם. משום שהאיומים רק הולכים וגדלים, נראה לי שאין מנוס מקביעת תנאי סף לתפקיד ראש הממשלה, ובהם יכולת מוכחת בעבודת צוות, יכולת איפוק, רקורד מוכח ללא פליטות פה, שליטה בסיסית בחקיקה הישראלית ובספרות המחשבה המדינית, תואר שני או שלישי באחת ממאת האוניברסיטאות המובילות בעולם, ניסיון מצטבר של 6 שנים בתפקידי שר[ות] במשרד החינוך, החוץ, האוצר או הביטחון. לא ייתכן שכל ראש מפלגה שעשויה לגדול בקוניוקטורה זו אחרת, שמעולם לא מילא שום תפקיד עומק באחד מארבעת המשרדים האסטראטגיים: בטחון, אוצר, חוץ וחינוך יוכל להפוך בפוטנציה לראש ממשלה. לא ייתכן שיום אחד, נמצא את עצמנו בגלל נסיבות אלו או אחרות עם אלי ישי, איבט ליברמן, או בני אלון כמועמד לראשות ממשלה. לא ייתכן שכל פרופסור יצירתי מידין ועד ברוורמן יחשוב שהוא המשיח וכל גנרל שהחזיר ציוד יחשוב שנמשח עוד ברחם אמו למלוכה, למרות שלא נשא בחייו באחריות מיניסטריאלית ולא התמודד עם סיר הלחץ של הפוליטיקה הישראלית בתנאי אמת. הכישלון של נתניהו, ברק, ואולמרט מחייב אותנו להתייחס לקיום הלאומי שלנו קצת יותר ברצינות. אין לנו ברירה אנחנו צריכים להמציא "מסלול הכשרה ארוך ומפרך" למועמדים לראשות הממשלה, שיאפשר להם ויספק להם הזדמנויות להיכשל ולטעות "בקטן" בנסיבות פחות גורליות ובתפקידים פחות קריטיים לקיום הלאומי שלנו. מסלול הכשרה מעין זה, יוכל להעניק למועמד הזדמנות לצבור ניסיון במגוון תחומים, החל במשא ומתן מול הכנסת, מול וועדות הכנסת, מול מבקר המדינה, וכלה בהתנהלות אישית מול מפלגות, רשויות מקומיות, תאגידים, תקשורת וכד'. מסלול מעין זה יוכל לשמש מבחן מקדים שבו המועמד יכול להצליח או להכשל, אך גם אם יכשל, מוטב לנו כאומה שיכשל כשר התשתיות ולא כראש ממשלה. לנתניהו וברק היו אולי נתוני הרקע להצליח, אלו רק היו עוברים תהליך הבשלה והכשרה ממשלתי מתאים, כפי שהגיע משה שרת לאחר שש שנים בתפקיד שר החוץ, או אשכול לאחר אחד עשרה שנים בתפקיד שר האוצר. במהלכו של מסלול ההכשרה, היה קורה אחד מהשניים או שהיו נכשלים והיו חוסכים מעצמם ומאתנו את הטעויות שעשו בזמן כהונתם כראש ממשלה, או שהיו לומדים, מפנימים, וצולחים את "מסלול ההבשלה" בהצלחה ומגיעים בשלים להנהגת האומה. נתניהו, ברק ואולמרט נכנסו לנעלי ראש הממשלה, ללא ניסיון קריטי בניהוג המדינה ברמות הממשל הבכירות. איש מבין המועמדים לאחר שרון, לא ייהנה עוד מהסלחנות ומהפריבילגיות שלהן זכו המייסדים. ולכן חובה עלינו ליצור נורמות חדשות ולהעלות את רף החפוּת והזכּוּת של המועמדים לראשות הממשלה. בתרבות פוליטית יותר ערכית, אולמרט לא היה עובר את הז'ורי של התקשורת. שכן עוד לפני הצגת מועמדותו לראשות הממשלה בשמו נקשרו פרשיות שמהן יצא זכאי או שלא הוגשו כנגדו כתבי אישום, אך אלה למרות הכל הכתימו את גיליון החפות והזוך שלו. יש לקבוע מסלול הבשלה לא פורמאלי, שאינו מעוגן בהכרח בחקיקה, אלא בנורמות, שיגדיר את סף הדרישות והניסיון ממועמד לראשות הממשלה, "מסלול אימון" שיאפשר לגורים בלהקה בבוא יום למלא בהצלחה את תפקיד הארי בחבורה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סלבדור סולטו