אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דמוקרטיה זה לא רולטה רוסית!


הניסיון להעתיק את האגורה (αγορά) מהפרלמנט בירושלים לאיזה בית מלון חסר חן בהרצליה הוא חצוף, חתרני, בזוי מתגרה.

בימים האחרונים שמו של המכון הישראלי לדמוקרטיה עלה לכותרות פעם אחר פעם, בהקשר להצעות שינוי שיטת הממשל. על סדר היום עלו הצעות לפגוע בעקרון "אמון הכנסת בממשלה" שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה הפרלמנטארית. ניסיון שעלול לסלול את הדרך לכינון משטר אוטוריטארי. כמו גופים רבים אחרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה פועל כ"מכונת תפלול והשפעה" בשוק הדעות האמונות האידיאולוגיות בחברה שלנו. לעובדה שאנשיו בחרו לקרוא למכון שלהם בשם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לא הופכת אותו לפחות או ליותר דמוקראטי מאשר "מכונות תפלול והשפעה" אחרות. לעובדה שבשמו כלול המונח דמוקרטיה, אינה הופכת אותו ל"מכונת השפעה" פחות אינטרסנטית, מניפולטיבית או כוחנית "ממכונות תפלול והשפעה" אחרות הפועלות בישראל לשם השגת השפעה על התודעה שלנו. המכון הישראלי לדמוקרטיה, אינו דמוקרטי במובן זה שהחברה הישראלית אינה מיוצגת על שלל דעותיה, אמונותיה, זיקותיה, צבעיה ובעיותיה בהנהלתו. המכון הישראלי לדמוקרטיה לא מכיל בתפיסת תפקידו את ליבת הבעיות שמסכנת את יותר מכל דבר אחר הדמוקרטיה הישראלית: סכנת הפיכתו של האזרח הישראלי לאדם עני, דחוי, נטול הגנות, חסר תקווה, מריר ומיואש, מופקר לגורלו שכל עניינו מסתכם בדאגה לארוחה הבאה, כמו אזרחי העולם שלישי.

מי שכל הווייתו מצטמקת לגודלה של צלחת - אינו אדם בן חורין וממילא אינו יכול לשאת על כתפו את ההוויה המורכבת של מדינה דמוקרטית חופשית. המכון הישראלי לדמוקרטיה סובל מבעיה חמורה בתפיסת מהותה של הדמוקרטיה וממקד את עיקר מרצו ופעילותו בפרוצדורה המשטרית ולא בתהליכים העמוקים ההופכים אותנו לסובלנים או בלתי סובלנים זה כלפי זה כקבוצות וכפרטים. כאשר אדם כמו תומי לפיד סיכן את הדמוקרטיה בכך שהפעיל טכניקה של הדרה השנאה ונידוי כלפי ש"ס ופעל באופן נלוז לדה לגיטימיציה של הבחירה הלגיטימית של עשרה אחוזים מכלל הבוחרים- ראשי המכון לא גינו אותו ולא פצו את פיהם, האין זה משום שראשיו חשו הזדהות רגשית עם דבריו? תומי לפיד ניסה בכל כוחו וכמעט הצליח להסיג אותנו מאה שנים אחורה למלחמות בין האשכנזים והספרדים בתקופה העות'מאנית, כמו בבחירות שהתקיימו בשנת 1900 בתר"ס על הנהגת הקהילה ביפו. ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתקשים אולי להבין שפרוצדורה וחקיקה אינה לב העניין הדמוקראטי. אפשר להחיל את החוקה האמריקאית במצרים, חוקה שלכל הדעות הנה מן המתקדמות בכלל החוקות הקימות בחברות המערביות והחוקה הנהדרת הזו לא תפעל ולא תהפוך את המשטר המצרי או את החברה המצרית לדמוקרטיים יותר. בתקופת בן גוריון ואשכול פעלו אותם חוקים, ואותה שיטת ממשל - אבל בתקופת בן גוריון מפא"י, יוסף אלמוגי ו"פלוגות הפועל" מדינת ישראל הייתה וורסיה של דיקטטורה סוציאליסטית, המבוססת על פחד, לאחר הרכבת הממשלה על ידי לוי אשכול ביוני 1963, מדינת ישראל התחילה סוף סוף לנשום אויר דמוקרטי צח. החוקים היו אותם חוקים אבל לפתע פתאום, עם התבססות אשכול בתפקיד - באופן מטפורי ניתן לומר, העצים בישראל לפתע באופן פלאי התחילו לייצר חמצן דמוקרטי. אומנם לא מספיק לכולם, אבל היער ניטע ופרח מאז מעדנות.

בדיוק אותם חוקים – אבל האוויר הטחוב והמחניק בתקופת בן גוריון התחלף תחת הנהגת אשכול הפך לאוויר בוקר צח ורענן. שום אות בחוק הבחירות ובתקנותיו לא שונתה לאחר פרישת בן גוריון בגלל "הפרשה", ההבדל באווירה ובתחושת האנשים ברחוב, היה טמון בהבדלים במזג האנושי ובפרופיל הפסיכולוגי שבין השניים. בחירת ראש ממשלה ללא תמיכה של רוב הכנסת, משולה לכריתת היערות שמייצרים את החמצן הדמוקרטי. ראשי המכון אולי סבורים ש"מכונת ההשפעה" שהם עומדים בראשה, עד כדי כך אפקטיבית שהם יכולים לדלל ולהפחית את החמצן הדמוקרטי שאנחנו נושמים ולהצליח בה בעת לשכנע אותנו שזה לטובתנו, אבל מה לעשות, גם פרופסורים מצוינים כמו כרמון וגלנור, יכולים לטעות בהערכת עצמם. מה שהופך חברה לדמוקראטית יותר אלה רמות ההכלה, הסובלנות והקבלה של זהויות אחרות אמונות אחרות, קבוצות מתחרות שונות או יריבות של אלה כלפי אלה. כאשר אדם עובר על מדרכה ברחוב ורואה מישהו עומד ומכוון את מצלמתו אל מונומנט או אדם, והוא חושש שמא בגין המשך צעידתו יופרע הצילום, הוא משתהה רגע, נותן לצלם לסיים את פעולת הצילום וממשיך בדרכו. מבחינת החוק המדרכה היא "רשות הרבים" מבחינת החוק זכותו להמשיך לצעוד, אך הוא משתהה שנייה למרות הכל, זו השנייה שהופכת אדם מאזרח במדינת חוק לאדם בן תרבות. קורבנותיה של הכלכלה הביביאנית לא אמרו את דברם עדיין, הזעם שלהם הוא הפוטנציאל החמור ביותר להתפוררות הדמוקרטיה הישראלית, [ראה דרום אמריקה במאה העשרים] ולא חוסר הסמכויות של ראש הממשלה, או התלות שלו בקואליציות. הדמוקרטיה הקונצנזוסיאלית היתה סוד יציבותה הפוליטית של מדינת ישראל מאז הקמתה ולפתע יסוד ההסכמיות שכה התהדרנו בו הפך לאויב העם? "למה מה קרה?" כי לבעלי ההון יש אינטרס - לתועלת עסקיהם - לכונן כאן משטר סמכותי?מי שמנסה לייצר גיהינום כלכלי עבור רוב הציבור ושפע עבור מיעוטו- לא יכול להתיימר לדבר בשם הדמוקרטיה. מעניין! מעולם לא שמענו גינוי מוסרי, מצד מנהלי המכון כנגד ההתעללות הכלכלית של המדינה בתושביה החלשים.

דמוקרטיה אינה רק פרוצדורה, דמוקרטיה זה קודם כל צדק לכל, נגישות לאוויר, מים, מזון, קורת גג, בריאות ובטחון כלכלי בסיסי שלא תרעב מחר, בטחון בערכיה האנושיים של החברה שבה אתה חי. בלי זה יש סכנה שאותם אנשים שהמדינה הפקירה לגורלם יתחילו לאגור נשק במקום ללכת לשבות. מחתרות והתארגנויות חמושות אינה המצאה דרום אמריקנית, מי שלמד קצת היסטוריה יודע משהו על הכתות ועל הבריונים שפרחו כאן בסוף בית שני ועד לאחר המרד הגדול.ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה מתקשים כנראה להבין את מהירות המעברים ההיסטוריים של חברות משקט רוגע למהפכה ומלחמת אזרחים או מיציבות לאנרכיה או את ההתדרדרות מחברה מגובשת לחברה מרוסקת לרסיסים כמו בלבנון. כנס הרצליה הוא אסונה של החברה הישראלית, כי הוא פעל כמו דקירת סיכה בכדור-סל מנופח היטב, הוא הוציא וממשיך "להוציא אוויר" ממעמדה של הכנסת. הכנס ניכס לעצמו איזו הילת ייחוס - גבוהה יותר כביכול משל הפרלמנט הנבחר של אזרחי ישראל וזה חטא בל יכופר מבחינה דמוקרטית. הכנס הוא "הסוס הטרויאני" של המאיון העליון כנגד כנסת ישראל ומניה וביה כנגד הדמוקרטיה הישראלית. הניסיון להעתיק את האגורה (αγορά) מהפרלמנט בירושלים לאיזה בית מלון חסר חן בהרצליה הוא חצוף, חתרני, בזוי מתגרה. נסיון זה הוא ביטויה העמוק והעגום ביותר של אי ההבנה של אותם אנשים שהניסיון לגנוב את מקום הכינוס, מרכז השיח וההשפעה לא יכול להצליח, כי לאיש מבעלי הזכויות במדינת ישראל אין כוונה לוותר על זכויותיו וכל ניסיון לחבל בזכותו היסודית של האזרח לעצב את גורלו יכול להסתיים בקריסת כל האיזונים והריסונים.הילת הייחוס שניכס לעצמו כנס הרצליה הפכה את הכנסת כביכול לפחות זוהרת. מדובר בדימויים, אבל מדובר גם בנגישות ושותפות. לא זכור לי שראשי הכפרים הערביים או ראשי ערי הספר הוזמנו. כנס הרצליה בניגוד לכנסת אינו עומד בקריטריון של שיוון הנגישות ולכן הוא חותר תחת הדמוקרטיה. המכון הישראלי לדמוקרטיה מנהל קמפיין נגד היוזמה להנהיג בישראל משטר נשיאותי וזה מבורך, אבל נשיא המכון, פרופ' אריק כרמון, לא יכול לראות בחייה של אומה שדה ניסוי חקיקתי בלתי פוסק. מה לעשות דמוקרטיה זה לא רולטה רוסית שבה עורכים עוד ניסיון ועוד ניסיון, בתקווה להצליח. השיטה הפוליטית שלנו היא קצת "שטייטלית" וזה מתאים לנו כמו כפפה ליד. לפני כל החלטה אנחנו מתווכחים, רבים, צועקים מרימים את האדמה לשמים, מרוב צעקות וויכוחים אנו שוכחים לשם מה התכנסנו, בסוף לאחר שנשכחה סיבת ההתכנסות כמובן שום החלטה לא מתקבלת! אבל אנחנו מתנחמים בזה שלפחות מישהו שמע מה יש לנו לומר. את הקטע הפרודי הזה אני כותב כי החולשות שלנו אלו קווי העיפרון ומשיכות המכחול שחרטה היסטוריה על האופי הקולקטיבי שלנו. לא ניתן למחוק את האופי התרבותי שלנו בהינף יד, וגם לא את האופי הלמדני, הווכחני הפטפטני והמתפלפל שלנו, בעיקר הפטפטני.

בית המדרש הפך את הפטפוט לערך כי רק באמצעותו, אפשר לשאול איזו שאלה טובה, שלאיש אין עליה תשובה. אלה אנחנו, כך אנחנו נראים, וזה בסדר, זה יותר טוב מאשר חברות שבהן, כל המהום מוביל לעמוד התליה!אני ממליץ ליו"ר ועדת חוקה בכנסת, פרופ' מנחם בן ששון לא להסתנוור מהתארים האקדמיים של ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הם אמנם פוליטולוגים מעולים, אבל כנציגים של "מכונת השפעה ותפלול" המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו שונה מוועדת המעקב של ערביי ישראל, הקשת הדמוקרטית המזרחית, מועצת הרבנים של אגודת ישראל או מועצת יש"ע. בסְפֶרָה החקיקתית כולם שווים. לכולם יש דעות ואמונות ולכולם יש זכות להשפיע על תהליך החקיקה. שום הלה אקדמית לא יכולה לבוא במקום השוויון בפני החוק והזכות לנגישות שווה של כל אזרח לתהליך עיצובו של חוק הבחירות. באגורה הקלאסית ביוון לכולם היה קול אחד גם אם היה זה אפלטון בכבודו ובעצמו. כדי לפעול על פי הרוח הדמוקרטית ועקרונות השיח הדמוקרטי ועדת הכנסת חייבת לשתף ולשמוע פוליטולוגים בעלי עמדות מנוגדות מאוניברסיטאות אחרות התומכים בהשארת המצב הקיים על כנו, קרי "ממשלה התלויה באמון הכנסת". הבעיה אינה באותיות אלא ברוח הדברים, אם הדמוקרטיה הישראלית תסדק זה יהיה בראש ובראשונה בגלל אובדן האמון של הפרט בחברה שבה הוא חי ובשחיקת נכונותו להיות נאמן לה, להשתייך אליה או להגן עליה ולא בגלל התלות של הממשלה בכנסת. הפכנו למדינה רעה ורשעה שקשה להזדהות עם מעשיה כלפי החלשים, יהודים וערבים כאחד הכרסום בהזדהות הזו הוא לב הבעיה. זה כבר לא בית, זה שדה קרב, הבעיה שאני לא מכיר אדם שפוי שמוכן לחיות לאורך זמן בשדה קרב.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סלבדור סולטו