אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מצעד הגאווה ואחריו


התמונה של דן לחמן

הטענות המרכזיות הן שירושלים היא עיר הקודש. סליחה, אבל לקרוא למצבור אבנים קדוש אסור לפי כל מי שמבין לעומק את הדת היהודית. הדת שלנו היא היחידה שהיא אבסטרקטית לחלוטין הדבר הקדוש היחיד בתורה הוא אלוהים

התאמצתי לשתוק בעניין המצעד. למרות שבאופן עקרוני אני בעדו מהצד העקרוני, מצד הסכנה של איום החרדים אני לא בטוח שיש לנו צורך בקדוש קהילתי.אך אי אפשר לי שלא לנסות ולפענח כמה מהדברים הנאמרים. הטענות המרכזיות הן שירושלים היא עיר הקודש. סליחה, אבל לקרוא למצבור אבנים קדוש אסור לפי כל מי שמבין לעומק את הדת היהודית. הדת שלנו היא היחידה שהיא אבסטרקטית לחלוטין הדבר הקדוש היחיד בתורה הוא אלוהים. ומכיוון שכל מה שאנחנו קוראים "הדת" היא כולה פרשנויות של אנשים, חכמים ככל שיהיו, אין קשר בין דרך החיים שהתקיימה באותה עיר שהיום קוראים לה עיר הקודש. אין קשר לעיר של היום לירושלים של אז. מלבד הכותל. אני לא בטוח שמישהו חשב שהבניין עצמו קדוש. הדבר הבא שמוזכרת בו קדושה היא השבת. שמור את יום השבת לקדשו, אומר הפסוק. וזהו. כל השאר הוא אוסף חוקים לקיים דרכם חברה מתהווה. והרי אסור לעשות פסל ומסכה, ובימים ההם פסלים נעשו מאבן.ואם מותר לאנשים לפרשן פסוקים מותר גם לי לפרש ולהגיד שאת הפסוק האומר "ואהבת לרעך כמוך" אני מקיים כלשונו. לא כתוב ואהבת לרעותך, לאשתך. הפסוק מדבר בלשון זכר לגוף זכר. ומי יותר מאתנו אוהבים את רענו.אם נבדוק את כל ההלכות המצוות בתורה נראה שרבנים בחרו להם מה אפשר לקיים ומה לא. ואתן רק דוגמה פשוטה אחת, בספר שמות בהילכות שחיטה כשרה נאמר שאת האיברים הפנימיים של הבהמה השחוטה צריך לתת לכלב אשר בחצרותיכם. אם מקפידים הרי שכל החרדים, לפחות השוחטים צריכים לגדל כלבים כדי לשמור על כשרות השחיטה ולקיים את כל הכתוב. הפחד מפני כלבי הקלגסים מנע מיהודים לגדל כלבים. והכלבים אינם אפילו חיות טמאות. דוגמא אחת לא מרכזית כלל על הבחירה שאפשר לעשות בין מה שמקיימים ומה שלא.אינני מאמין שלראשי החרדים אכפת באמת מהעניין ההומוסקסואלי. הם יודעים בדיוק כמה כאלה חיים בתוכם. כבר לפני שנים עבדתי עם גבר חרדי מבני ברק. הוא ידע עלי כל מה שהיה אמור לדעת ובאופן אישי לא הייתה לו בעיה לדבר אתי. ויותר מזה באחת השיחות הגלויות שלנו אמר לי שאיננו מרשה לבנו בן הארבע עשרה ללכת למקווה לבדו. האבות רואים כל מה שקורה שם, וכל מה שהם יכולים לעשות זה לנסות להגן בעצמם על הנערים המתבגרים. והרי המקווה בשכונת הבוכרים, שנסגר בינתיים, שימש שנים רבות מקום מפגש בין חילוניים והיפים, כך כינה אותם ידיד שלי מהולנד כשלא הבין מה זה השיער הארוך שלהם, היפים שהיו תלמידי ישיבות.מה שחשוב באמת למנהיגים החרדים זה לעשות מהומות גדולות המצטלמות היטב, להראות את המהומות שהם עושים באמריקה. ככל שהרעש שהם מקימים גדול יותר כך החצרות הללו יקבלו תרומות גדולות יותר מיהדות התורה בחו"ל. זו הסיבה שהם מעוררים את המאמינים לעורר את המהומות.אך למה בכל זאת הנושא הזה בוער בהם יותר, וקל יותר לחמם את המאמינים התמימים. הסיבה די ברורה, למרות שלא נוהגים לדבר בה. בכל חברה בה מתקיימת הפרדה גדולה בין נשים לגברים פורחים מגעים בין גברים, במקום שיש חוקי התנזרות חמורים מתעוררות חרדות גדולות יותר מהיצרים הטבעיים המתעוררים בעיקר אצל הצעירים. מכיוון שהם חיים כולם יחד בחדרים צפופים והמערכת שם כולה חד מינית ואין עירוב המתחים המיניים מעלים חרדות מהנורא ביותר בעיניהם. כי לכך מחנכים אותם. וזה מה שמלמדים אותם, לפחד פחד מוות מהיצר, מהקיום שלו, ובוודאי ממשחקי מין שבין הגברים לבין עצמם. הרבה יותר קל להלחם בנושא החרדה כשהוא מיוצג בחוץ. להפוך את ההומואים לאויב זה שחרור החרדות וההדחקות הפנימיות שלהם והפניית האנרגיות האלימות ביותר נגד האיום.בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, כשעוד אפשר היה לנסוע באופן חופשי ברחבי הגדה אפשר היה לראות בצדי הכבישים צעירים הולכים יחד כשזרתות אצבעותיהם שלובים. לא היה בזה שום דבר הומוסקסואלי. זו הייתה מסורת של חום חברי, מה גם שרובם הלכו עם ספר בידם תוך כדי הליכה לצידי הכביש למדו מהספר. לא לקח הרבה זמן והם התחילו להבין את הלגלוג של התיירים הישראלים, והדבר הראשון שהושפעו בו הוא אותה תופעה של מגע קרוב בין נערים צעירים. הם המשיכו ללמוד בהליכה לצידי הכביש, שזה עצמו כבר מנהג מעניין, אך הם הפסיקו ללכת שלובי אצבע. הדבר הראשון שהדעות הקדומות המכוערות שלנו שינו במסורת יפה. אינני יודע מה קורה שם היום כשאנחנו נעלמנו. מעניין אם המנהג הזה חזר. אך זו רק אחת הדוגמאות שבכל חברה, האיום להיחשב להומוסקסואלי הוא המפחיד ביותר.קל לעורר צעירים מבוהלים לצאת למלחמה, בעיקר כשהמנהיגים מעוררים בהם את החרדה, מכתירים את האחרים כאויב הפוגע בכל הקודשים. אין לי ולא כלום נגד הדתיים. אין לי נגד הדת ואפילו לא ממש אכפת לי שהם מסתגרים בעולם צר ואינם לומדים להתחבר לעולם המודרני ומגדלים בישיבות שלהם בורים ועמי ארצות בכל מה שמחוץ לעולם התורה. ממילא בכל מקום בעולם ישנה שכבה של אנלפבתים, ואם צריך להשלים עם אחוזי בורות מסוימים, אז שיהיו הם הבורים.אך אני כן נעלב מבחינה לאומית מהביגוד שלהם. אין לי נגד הצבע השחור. יש לי נגד ההזדהות שלהם עם הפריצים בני המאה השש עשרה שבע עשרה ששלחו את צבאם לשחוט יהודים, את האיכרים לחמוס את בעלי המלאכה היהודים ומיני פרעות שונות ומשונות שעבר העם היהודי שלי שם, בגולה. והנה מסיבות לא ברורות כל החרדים אימצו את אופנת הגויים ההם, ואינם מוכנים לשנות בבגדיהם אפילו פסיק. נסו לחשוב איך היינו מגיבים אם היו מאמצים את לבוש הצבא הנאצי ומסתובבים בו ברחובותינו.אין לי עניין להלחם בחרדים. הבחירה לחיות חיים אמוניים היא בחירה חופשית, גם לאלו שנולדו למשפחות דתיות ולא שאלו את עצמם האם הם באמת רוצים להמשיך בחיים האלה מתוך אמונה יוקדת בתוך עצמם. לא אכפת לי איזה הלכות פנימיות יקבלו ואיזה ידחו. אכפת לי שלא יכפו עלי ללכת בדרכם. שלא יכפו עלי להאמין. יש לי את מסכת האמונות הפרטית שלי. ואם דת אמורה לקבוע בין השאר כללי מוסר חיים, חיי מוסריים משלהם. וחיי המין של אף אדם משום אמונה אינם ענינו של אף אדם אחר.אני עוקב אחרי ההתרחשויות סביב מצעד הגאווה בירושלים. אני חייב להודות שאני לא מצליח לגבש לי דעה יציבה בעניין, דעתי מיטלטלת מצד לצד. כשאני מתרגז ממעשי החרדים יש לי תחושה שהייתי מוכן לשכור משאית עם עדר חזירים ולפזר אותו במאה שערים, כי מעצבן אותי שהחרדים לוקחים כמובן מאליו שאנחנו נתגונן מהם אך לא נעשה כלום נגדם, אך מצד שני אם כל ההבנה שלי לזה שהמצעד היה חייב לצעוד מהצד האידיאולוגי לא נראה לי שיש מי שיכול לקחת אחריות לחיי אדם. למרות שאילו הייתי חולה הייתי בא לצעוד בראש, ולא בגלל שאני רוצה להיות קדוש מעונה בשם הקהילה, אלא בגלל שלמען דברים כאלה נלחמתי ועבדתי מראשית ימי הפעילות. אנו לא באמת זקוקים לקדושים מעונים. אנו זקוקים לאנשים חיים ופעילים. ואם יתקיים מצעד כל אחד יצטרך לקבל אחריות גדולה להחלטתו כשיבוא לצעוד.גם אם הייתי נגד המצעד, מעליבה אותי העובדה שהמשטרה איננה מוכנה להגן עלי. שהמשטרה משתתפת במסע ההפחדה ומטפטפת לתקשורת מיני הודעות על מודיעין סמוי שלה ומלבה בזאת את האש.מרתיחה אותי העובדה שהחרדים דורסים ברגל גסה את ההומוסקסואלים החיים בתוכם, כי הרי כולנו יודעים שגם בעדה החרדית ישנם הומוסקסואלים.אני מנסה לחזור במחשבותיי לכל עניין המצעד כדי למצוא ולייצב את דעתי. מצעד הגאווה נולד במתכונתו המוכרת לנו באמריקה. שם, אחרי הפגנות השחורים הנשים ומי יודע איזה גופים אחרים שהפגינו הייתה תחושה שרק הפגנה שתיערך ברחובות בצורה פרובוקטיבית תגיע לכותרות התקשורת. באמריקה זה הוכח להיות נכון. בשנים הבאות כשארצות אחרות באירופה אימצו את המצעד הם אימצו גם את הדרך האמריקאית. גם אנחנו אימצנו את הדרך בלי לחשוב עליה ולהתאים אותה לארץ. אימצנו אותה בצורה כל כך גורפת עד שאפילו לא נתנו את דעתנו למה אנחנו צועדים, ולרוב האנשים קשה להסביר את הצורך במצעד לידידיהם הסטרייטים ששואלים, למה אתם זקוקים לזה.האמריקאים שינו את דרך המצעד. קודם כל יש להם ארגון מדהים. המצעד מחולק לקבוצות עניין שונות, מחולקות לנושאים. בין אם אתניים, דתיים,מקצועיים. כל קבוצה יוצאת במאורגן כחצי דקה אחרי הקבוצה שקדמה לה ולאורך המצעד הקבוצות אינן מתערבבות, כך כל קבוצה מקבלת את תשומת הלב לנושא אותו היא מייצגת. כל קבוצה משקיעה בקישוט המכונית שלה. אחוז חשופי השת ירד פלאים. הדראג קווינז צועדות בשולי הקבוצות.מעולם לא חשבתי שבארץ אנו חייבים לאמץ את הדרך האמריקאית. התקשורת הייתה הולכת אתנו בכל דרך בה היינו נוהגים. הייתה שנה אחת בתחילת הדרך, לפני שאומץ רעיון המצעד, שבה חשבו וניסו לתת משמעות ליום הגאווה בארץ. לא היה מצעד. היה אירוע ברחבת הסינמטק. איתמר דוידוף שהוא שף מוכשר אך גם חבר בוועד האגודה הצליח לגייס מסעדות רבות שהגיעו והקימו דוכני מזון. אירוע שלבש בהמשך את האירוע הקבוע הנקרא " טעם העיר" אלא שהייתה תוספת מאוד חשובה לאירוע שהתרחש ברחבה שמחוץ לסינמטק. בתוך אולם הסינמטק נערך משפט ציבורי שעסק בשאלת אימוץ ילדים על ידי בני הקהילה. אנשי רוח נחשבים, שלא מחברי הקהילה דווקא, הסכימו לקחת חלק באירוע הפנימי. צורת ההתנהלות של היום הזה בצורה הזאת נתנה לבאים אפשרות להחליט אם הם באים רק ליהנות מהחלק החיצוני או שמעניין אותם גם מה שקורה בתוך האולם. זו הייתה הפעם היחידה שיום הגאווה נחוג בארץ בצורה שנתנה לו תוכן ומשמעות והפכה אותו ליום גאווה באווירה מקומית מתאימה.מאז אנחנו צועדים. מאז הכנסנו לשימוש את המונח קהילה. ואני, מדי שנה בא, מביט בהתכנסות ומנסה לבדוק מה פה קהילתי. באים המוני אנשים, שזה נפלא, אך כל אחד צועד לעצמו. אין שום תחושה שזה יום קהילתי. באמריקה צועדות קבוצות שונות בנפרד אחת מהשנייה. כל אדם בוחר לו את הקבוצה שאתה הוא מרגיש הזדהות. אך באמריקה יודעים כבר שאין קהילה. שיש עשרות רבות של קבוצות שונות המאחדות פעילות ליום אחד. אנחנו אימצנו את תהלוכת האחד במאי העתיקות כדגם, מלבד המשאיות המסחריות והביגוד הצבעוני. הולכים כעדר על הכביש.אחת הסיבות שעזבתי בזמנו את פעילותי באגודה הייתה הבעיה עם השאלה שהייתי מסובך איתה בתוך עצמי ולא מצאתי לה תשובה. מה זאת קהילה. איזו פנטזיה יש לי על קהילה. מה הייתי רוצה לראות שאנו באגודה לא מצליחים להקים. מסיבות שלא הבנתי אז, לא הצלחנו להגיע אל לב אלו שהיו אמורים להיפך לקהילה. לצערי עם השנים האגודה הצליחה להמאיס את עצמה גם על אלו שהבינו את חשיבותה. והדברים נעשים קשים יותר ויותר לנסות להבין ולעשות מה שצריך כדי "לשבות" את לב אלו שהיו צריכים להיות "הקהילה".כעת אנו עומדים בפני השבר הנוראי ביותר בתולדותינו. המצעד הזה בירושלים. מספר המחייבים את המצעד ומצעד השוללים איננו ידוע, אך החלוקה הזו גורמת לשבר באידיאולוגיה הקווירית המקומית שלא קיימת מכיוון שמעולם לא דובר בה באופן מעשי בארץ. אך לפי תגובות הטוקבקים אפשר לזהות את תהליך ההפרדות הפנימית. ישנם אלו הרדיקאלים שמאמינים שמוכרחים לצעוד ואלו המקללים את ההחלטה הזו. יום אחרי נצטרך לנסות להתאחד מחדש.ישנם רגעים שאני מקווה שכוח עליון כמו בג"צ ימנע את המצעד כדי שלא יקרה אסון. מצד שני צריך לחשוב על פעולה נגד החרדים וההומופובים המצטרפים אליהם אחרי תאריך המצעד. אסור לנו להיכנע סתם כך. כל מה שהשגנו בשלושים שנה, וזה לא מעט יידרס ויעלם. האיסור יביא להרמת ראש בתביעות נוספות נגדנו. כי יהיה קל יותר לאיים עלינו באלימות. אנחנו מוכרחים לחשוב על דרך פעולה שתשאיר אותנו בעין התקשורת. אם מטרת המצעד הייתה להראות שאנחנו כאן ואנו לא מיעוט מבוטל הרי שצריך לחשוב על הדרך להמשיך ולהראות, להמשיך ולהיות השעורה בעינם של החרדים השטניים.אני יודע שמה שכתבתי כאן איננו עוזר להגיע להחלטה על המצעד. זה הפך ממילא להיות עניין להחלטה פרטית. אך אם אנו רוצים להפיק מהמאבק הזה דבר מה שישמש תהליך לטובתנו, זה הרגע להתחיל לחשוב.שינוי בקהילההדבר החשוב ביותר שיישאר לנו לעשות אחרי שכל עניין המצעד ייפתר הוא לבדוק ולענות על השאלה איך הצליח ארגון עירוני אחד, לא נורא גדול לעשות דבר שהאגודה לא הצליחה לעשות בכל שלושים שנות פעילותה.זו הפעם הראשונה בתולדות מה שמכונה בפינו בחדווה לאורך השנים "הקהילה" שכל אחד מחבריה, כולנו יחד וכל אחד לחוד היה נתון בוויכוח ערכי. כל אחד היה צריך לחשוב על עמדתו " הפוליטית" ולנסח לעצמו תשובות לגבי עמדתו ומחויבותו לעניין הלהט"ב.לא עוד ויכוח על הפוליטיקה הפנימית הקטנה והמכוערת שבתוך האגודה. אלא שאלת הזדהות עם תהליך. ובעיני זה הדבר החשוב ביותר שרעיון המצעד השנה עשה לכולנו.נכון שפה ושם היה איזה טוקבקיסט שניסה להדליק מלחמה אישית נגד אנשי הבית הפתוח, אך באופן כללי כל השיחות והתגובות היו על העניין עצמו. הרוב לא נגרר לצורך הקטן ללכלך. כל זה בא להראות שכשמעמידים אנשים לפני אתגר פנימי קורא להם דבר מה.רק פעם אחת בעבר, בצורה פחות רעשנית אך לא פחות חשובה קרה דבר כזה בארץ. הקמת האגודה הייתה רגע שבו כל מי שהיה אז בסביבה היה צריך לתת לעצמו תשובה על עצם קיום הגוף הזה. לענות לעצמו על השאלה האם אני פוחד להיות הומו. ואם יש משהו שבזכותו קמה לנו קהילה, ולא משנה כרגע מה הם פניה, הרי שזו הייתה עצם הקמת האגודה בזמן שלא הייתה בארץ שום התארגנות. שכל אחד מאתנו היה כוכב לכת שנע במסלול פרטי משלו. אנשים נשאו אלינו עיניים לראות אם יאסרו אותנו, יהרגו אותנו או יסקלו אותנו באבנים. תשובת הרוב דרך אגב הייתה, כן, אני מפחד. העובדה שהיום ישנם ה רבה יותר שאינם פוחדים היא הסימן לחשיבות קיומה של האגודה. בלי שינוי האווירה שיצרה, בעצם קיומה ובפועלה לא הייתה יכולת היווצרות לחיים פתוחים יותר, פשוטים יותר וגם גאים. גם אם היום האגודה מתעסקת בעיקר בבחירת גבר השנה וזין השנה, מספר הלא פוחדים הוא הסימן לחשיבותה.השנתיים שלוש הראשונות היו החשובות ביותר עד שהפכה למובנת מאליה בעיני הקהילה הנולדת, היו החשובות בשנותיה. נכון שהוויכוח מסביב להקמת האגודה לא היה סוער ורעשני כמו זה שמסביב למצעד, אך זו הייתה צורה של רעידת אדמה. בפעם הראשונה שקם בארץ ארגון שמטרתו הייתה לאחד קבוצה של נידחים שחשו נרדפים. חלק גדול מהאנשים שהכרתי נבהלו. משפטים כמו "אל תטלטלו את הסירה. בשביל מה צריך את זה. למה למשוך אש. מה זה ייתן לנו" נשמעו והוטחו בפני הפעילים הראשונים. מעטים הבינו את הצורך ומעטים באו להזדהות עם הגוף החדש הזה. הרוב ציפה שהארגון הזה יעלם מהמפה כמה שיותר מהר. לא הרגו אותנו ולא מתנו על קידוש השם. עשינו מה יחשבנו לנכון. את המעט שידענו ואת המעט שיכולנו לחשוב עליו כדי לבסס את האגודה קודם כל בלבם של ההומואים, המפוחדים והמופרדים לעצמם כי זו הייתה אגודה, למרות שהיו בה מספר נשים פעילות, הומואית בתחילת דרכה, ולמרות שניסינו למשוך נשים לפעילות רחבה יותר. האגודה לא קרסה. היא חוללה שינוי עצום בחיינו ולמרות שרובנו אוהב לשנוא אותה היא יצרה יש מאין את " הקהילה" על הרגלים. ללא האגודה לא היה מרכז לגרעיני האטום שחגו בחלל העצמי שלהם. האגודה החליטה לשתוק בכל הנוגע למצעד. היא טובעת במי האפסיים כאבן, מבלי לנפנף אפילו כנף אחת קטנה ורטובה. אחרי שישקע האבק על המצעד נצטרך כולנו, בין השאלה תישאל בקול ובין אם כל אחד לעצמו, מי ינהיג בעתיד את הקהילה. ונראה לי שאנשי הבית הפתוח הם המנהיגים הברורים שנולדו מתוך המהומה הזאת.לפני שנים שאל אותי אחד מיושבי הראש החדשים מה הייתי עושה באגודה לו הייתי ממשיך לכהן בה. עניתי לו שכעת כשיש כבר קבוצות נוער, שאז היו חידוש יחסי והיו חלק מהפעילות המבורכת של האגודה, אמרתי שצריך לזהות בקבוצות הללו אנשים שיוכלו להיות מנהיגי העתיד ולשלוח אותם על חשבון האגודה לקורס " מנהיגות צעירה" כדי שלא כל נבחר יצרך כל שנה להמציא את הגלגל מחדש. שתהייה איזו הנהגה שתבוא פעם ויהיה לה גם רקע מוקדם בהנהגת ארגון שכזה. לא הבנתי שאני מפחיד בזה את נבחרי האגודה. האגודה כפי שהתנהל בעשור האחרון ואולי אפילו קצת יותר לא זכתה להתרומם ולהיאחז בלב " אזרחיה" זו הייתה ממשלה רעה מאוד. כל כך רעה שמלבד התואר " הומו מספר אחד" בארץ לא הייתה יותר משמעות לבחירות, לוועד, לארגון. ומאז שקמו ארגונים אחרים, מוצלחים למדי, ופעילים בצורות שמחוץ לאגודה, אפילו התואר של מספר אחד נלקח מתפקיד היו"ר. כעת כמו ברווז חולה היא תטבע במי אפסיים, בכפית של תה.הבית הפתוח מאז הוקם ניהל את פעילותו בתבונה רבה. לא שמענו על לכלוכים ואינטריגות ומלחמות כוח. אני בטוח שהיו, אך הם השכילו להשאיר אותן בתוך הגוף. הם מתנהלים כארגון עם הנהלה המתחלפת בשקט מדי כמה שנים, והמעבר נעשה בצורה חלקה ומקצועית ובעיקר המשכית. אם לכל אורך השנים כל מי שאיננו ירושלמי ולא התעניין לא ידע מה קורה שם עם הבית הפתוח. וכעת שנים אחרי, כשמתעוררת הסקרנות איך הגיעו למצב הזה מסתבר שהם פעלו ביעילות רבה לתוך הקהילה המקומית שלהם. נתנו תשובה ופתרון לצרכים שונים של תושבי הבירה הלהט"ב. מסתבר שיש להם פעילות ענפה. מסתבר שיש להם ארגון יעיל של תקציב, דבר שהאגודה לא הצליחה להגיע אליו מימיה. מסתבר שלא נלחמו שם על הכבוד להיות מלך ירושלים. נלחמו להתארגן וליצור גוף חזק ופעיל בצורות שונות. באופן מוזר, אף אחת מהקבוצות הפועלות בה לא הרגיש צורך להיפרד ולהיפך לארגון עצמאי. כל מה שנעשה, נעשה בתוך הבית הפתוח ביזמתו או בברכתו. אומרים לי שזו לא חוכמה, שיש להם המון כסף. ייתכן, אך אם זה נכון זו רק הוכחה נוספת להצלחת דרכם. האגודה נלחמת ומחזרת על הפתחים להשיג תרומת שקל.אנשי הבית הפתוח נהגו בתבונה רבה לאורך השנים. הם לא נגררו למלחמות טוקבקיסטיות. לא הגיבו לניסיונות לגרור אותם למלחמות קטנות. כל מדורה שניסו להבעיר כובתה ביעילות. גם מהכיוון הזה הוכיחו שם שיש להם מושג בניהול נכון של מלחמות. החל מהקטנות המלוכלכות, שאנו אנשי הקהילה, כן, גם אני בחוטאים, ועד למלחמה הענקית עכשיו. עובדה שצריך וניתן עליה את הדעת, בשום רגע שאלת המצעד לא הפכה להיות אישית, גם אם היה חלק מהתנהלות פוליטית שמאלנית שלא הייתה לרוחם של הרבה בתחילת ימי הגאווה השנה. אינני יודע אם לאנשי בית הפתוח יש רצון להיהפך לארגו ארצי, אם אז לא יסתאבו. אך אין ספק שאי אפשר יהיה להתעלם מהם ולא לשמוע את דעתם הפוליטית חברתית בעתיד הנראה לעין.ושלא תטעו, אני עדיין חושב שהאגודה כגוף כלל ארצי הוא הגוף החשוב ביותר. אינני יודע אם "הבית הפתוח" יחליף אותו. אין לי מושג אם האגודה תיבלע בבית הפתוח או שייווצר שיתוף פעולה, אך דבר מה חדש ומבורך צריך לקרות ולהמשיך תהליך הטמעת הערכיות הפנימית בקהילה. אסור לחזור לימי הפוליטיקה הקטנה.נראה לי שהתוצאה הברוכה מכל עניין המצעד תהיה בהתעצמותה הערכית של האגודה. אלו שהיו בעד המצעד, אלו שהיו נגד, כולם נתנו לעצמם איזה דין וחשבון פוליטי והעמידו את הקהילה כולה באור חדש. זו תהייה תוצאת המצעד, בין אם יצעד או לא. וזה מה שנפלא בעיני. הולדת הקהילה מחדש. אל תהרגו את התינוק הזה עכשיו. המשיכו לטפח אותו ותנו לו לגדול ולהגיע למקומות חדשים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר