אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההישג הגדול ביותר של דורנו


גבול הצפון של ישראל. היכן בדיוק אמורה להשתרע רצועת ביטחון אפקטיבית?

ההתפתחויות של החודשיים האחרונים היוו יקיצה מרה (rude awakening) עבור נושאי חזון השלום בישראל. אחת ולתמיד נסתם הגולל על שתי קונספציות שליוו אותנו הרבה שנים. הראשונה קשורה למושג "רצועת ביטחון", והשניה היא המיתוס שהבריחה מלבנון לפני 6 שנים (מהדורה מוקדמת של פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה לפני שנה, ושל ההתכנסות הבאה עלינו ל"טובה") היתה "הישג". הקונספציה הראשונה היתה נחלתו של רוב הציבור שראה בה חלופה סבירה להסתבכות בביצת לבנון. הקונספציה השניה לעומת זאת, יותר משהיתה נחלת הציבור כולו, היתה פועל יוצא של הצורך הנפשי שהיה לשמאל להציג מה שהוא חיובי מתקופת ממשלתו הכושלת של אהוד ברק. הקונספציה השניה היתה נחלתו הכמעט בלבדית של השמאל. שש השנים שחלפו מאז הבריחה מלבנון במאי 2000, הוקדשו למסע שטיפת מוח שנועד כל כולו למכור את הלוקש הזה לציבור. האקרובטיקה האינטלקטואלית שהתפתחה בתחום הזה היתה מלאכת מחשבת של "שמיניות באוויר", תרתי משמע --- הרבה אוויר ומעט מאד תוכן.

קונספציה שלישית היתה שחייהם של חיילים שווים יותר מאלה של אזרחים. זאת היתה קונספציה שאף אחד לא דבר עליה בקול רם. עמוק בלב כולם ידעו שהיא היתה הבסיס עליו קמה תנועת "ארבע אימהות". הקונספציה הזאת היוותה את אבן הפינה עליה הוקמה המדיניות שהחלה בבריחה מלבנון, המשיכה בלבנון ב' (עקירת יישובי גוש קטיף) והיתה צפויה לעבור סיבוב נוסף במסגרת תוכנית ההתכנסות של אולמרט. עדיין לא ניתן לקבוע בוודאות שהקונספציה הזאת גם היא פשטה את הרגל.

"רצועת ביטחון" – משימה בלתי אפשרית.

הרעיון של רצועת ביטחון הוא איוולת. לא נכנס כאן לדיון בסוגיה העקרונית הכרוכה בהשתלטות על שטח של מדינה ריבונית אחרת. זה נושא לדיון בפני עצמו. נצטמצם לצד הפרקטי אותו ניתן לסכם במשפט קצר אחד: זה לא בר ביצוע. שלא תהיה אי הבנה, אינני טוען שלא ניתן לעשות את זה. טכנית זה אפשרי, אבל זה לא עובד, לפחות לא במובן שמשתמע מהשם "רצועת ביטחון". רצועת ביטחון, כדי שתתמלא את יעודה, מחייבת נוכחות פיסית. רצועת ביטחון המנוהלת באמצעות "שלט רחוק" היא פיקציה. נוכחות פיסית, ואין זה משנה אם הנוכחות היא של "כוח בינלאומי" או של צה"ל, מחייבת נקיטת אמצעים להבטחת בטחונם של המבטיחים (נשמע יפה, לא?). רצועת ביטחון כזאת, במקרה הטוב תקשה על חדירות. היא לא תוכל למנוע אותן. אין לכך דוגמא יותר טובה מאשר "ליל הגלשנים". רצועת ביטחון כזאת, אולי תצליח להרחיק את ישובי הגבול מטווח הקאטיושות או הטילים, אבל היא לא תוכל לעצור את הטילים מלפגוע ברצועה עצמה ובמבטיחים. לאורך זמן עשוי לפיכך להתעורר הצורך ב"רצועת ביטחון" נוספת שתגן על רצועת הביטחון וחוזר חלילה. בעיה בפני עצמה היא שאלת העומק של רצועת ביטחון כזאת. במילחמת לבנון דברו על "40 קילומטרים". אינני יודע אם המספר הזה היה באמת חלק מפקודת המבצע או שהוא נאמר סתם כך, אבל מאחר והגבול בצפון איננו קו ישר העובר ממערב למזרח זה מעלה מיד את השאלה מאיזו נקודה מודדים את אותם ארבעים הקילומטרים.

בשנות השמונים, ארבעים קילומטרים היו באמת מוציאים את יישובי הצפון אל מחוץ לטווח הקאטיושות, אבל הטכנולוגיה איננה שוקטת על שמריה כפי שתושבי חיפה, עפולה וחדרה למדו על בשרם במלחמה האחרונה. אם להאמין לנאסרלה (ואני לא רואה שום סיבה שלא להאמין לו) בשלב הבא יגיע תורה של נתניה, וגם תל אביב יגיע יומה. אז מה צריך להיות עומקה של רצועת הביטחון? הרי אין לזה סוף, כי, כפי שראינו במלחמת המפרץ, טילים יכולים להגיע למרכזי האוכלוסיה של מדינת ישראל גם מעיראק ובעתיד יש סכנה שגם מאיראן.לפי ההיגיון הזה, רצועת ביטחון, כדי שתהיה אפקטיבית, תחייב לכבוש את כל המזרח התיכון. מדינת ישראל היא עדיין לא כזה מוישה גרויס גם אם מקובל לראות בה "מעצמה" במושגים של המזרח התיכון. (ראוי לציין באותו הקשר שברצועת עזה, בהתחשב בגודל השטח בו מדובר, כל רצועת ביטחון שהיא תחייב כיבוש מחדש של כל הרצועה). לפי דיווחים בעיתונות, פרץ דבר בהתחלה על "רצועת ביטחון" ברוחב של קילומטר אחד. יותר מאוחר, לקראת סיום המלחמה, הוא שינה את טעמו והורה לצה"ל להשתלט על כל השטח עד נהר הליטאני. הוא היה הרבה יותר אפקטיבי כשהשבית את מדינת ישראל באמצעות וועדי העובדים. נותר הנושא של הנוכחות הפיסית שאמורה להבטיח שרצועת הביטחון אכן תמלא את המשימה שיועדה לה? להטיל את המשימה על צה"ל לא בא בחשבון גם מסיבות פנימיות של מדינת ישראל וגם מסיבות בינלאומיות. נוכחות של כוח בינלאומי, תחת כל שם שתתן לו, היא בדיחה. את שנותי האחרונות במילואים, לפני שצה"ל החליט לוותר על שרותי, עשיתי במסגרת יחידת הקישור לאו"ם בסיני. מעבר לזה שנהניתי מאוד מסאונות עם קצינים מפינלנד, והעשרתי את אוצר הקללות שלי בכמה ביטויים בפינית, לא היה בזה ממש. ובאמת, למה שזה יהיה אחרת? נניח שהפעם, בניגוד לעבר, זה יהיה כוח לוחם של ממש, עם "סמכויות" אכיפה (מה זה בדיוק?) מדוע שחייל כזה יסכן את חייו כדי שתושבי מטולה, מנרה או חניתה יוכלו לישון בשקט בלי לרוץ למקלטים? הצרפתים כבר הטילו ווטו על שיתוף של נאט"ו וגם לאמריקאים אין כל כוונה להשתתף בכוח כזה. אז מאיפה יבואו הפייטרים האלה שאמורים להתמודד עם לוחמי החיזבאלה? מגאנה? מפיג'י? ראיתי כבר שאינדונזיה ומאלזיה (שתי מדינות מוסלמיות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל) מוכנות לשלוח מתנדבים. כדי להסיר ספקות, מזכ"ל האו"ם, קופי ענן, הזדרז להודיע שמשימתו של כוח האו"ם היא לשמור על השלום, ולא להילחם. נסיון העבר וההווה מלמד שכוח בינלאומי ישמש לכל היותר "מגן אנושי" ללוחמי החיזבאלה. התמונה המצורפת מדברת בעד עצמה.

באחד משידורי החדשות כאן (fox ב 29 ליולי, 2006), קונדוליסה רייס הציעה כפתרון אפשרי למשבר "שילוב של לוחמי החיזבאלה בתוך צבא לבנון". זה ממש רעיון גאוני (איך זה שאני לא חשבתי עליו לבד?). מגדירים את לוחמי החיזבאלה כ"צבא לבנון" ובבת אחת נענות תביעותיה העיקריות של ישראל – צבא לבנון יהיה פרוס לאורך הגבול, והחיזבאלה לא יהיה קיים יותר (ואם הוא לא קיים אין ממי לדרוש שיתפרק מנשקו ואין מי שצריך לחסל אותו). כמה חבל שאי אפשר לפתור את כל בעיות החיים באמצעות הגדרות סמנטיות כאלה.

כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ (חבקוק, פרק ב', פסוק י"ז)

כותרת המאמר "ההישג הגדול ביותר של דורנו" לקוחה ממאמר שנכתב ע"י אורנה שמעוני, אחת ממייסדות ארגון ארבע אימהות.במאמר, שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", ב 18 ליולי, נאמר ש"ההישג הגדול ביותר של דורנו היה היציאה מלבנון. זו לא הייתה בריחה, אלא תוצאת תכנון מדויק של ראש הממשלה וצה"ל". לא פחות ולא יותר, בייחוד הקטע על "התכנון המדוייק". דברי הבל דומים נשמעים גם מפי אחרים שעדיין ממשיכים לנגן לפי התווים האלה. בקיצור, האווילות חוגגת. אהוד ברק, האחראי הישיר לאותה הרפתקה, אינו רואה כל סיבה להתחרט על מעשיו. במסגרת ראיון שהוא נתן לתוכנית החדשות fox הוא קובע ש"רק בזכות פינוי לבנון אנו נמצאים היום ברמה מוסרית הנותנת לנו הזדמנות לגיטימית להגיב ולהכות בחיזבאלה בעת הצורך"

(it is only because we pulled out from the last square inch . . . . that we occupied the moral high ground. and now have a legitimate kind of opportunity to strike on the hezbolla and respond). foxnews

גם אם ברק באמת מאמין שאכן זה המצב, מעקב אחרי מה שמתפרסם בתקשורת הבינלאומית מראה שלא כל העולם קונה את זה. פיסגת המוסריות (the moral high ground) בה מדינת ישראל אמורה להמצא בזכותו של ברק, מכוסה בצילומים מכפר כנא ש"הולכים" הרבה יותר טוב בתקשורת - כמאמר חז"ל, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" (מפיסגה רמה לבור עמוק). כל התבטאויות האלה אינן אלא חזרה על התופעה המוכרת של תהליך ההתכחשות (denial), של הסרוב להכיר בקשר שבין סיבה למסובב, המאפיין את מחנה "שוחרי השלום". בעבר נהגתי לכנות אנשים כאלה בשם "אוסלואידים", אנשים שהחשיבה שלהם עברה תהליך של אוסלואידציה, אבל זה התחיל הרבה לפני אוסלו. די לעשות השוואה בין מה שקרה בגבול הצפון בשש השנים שחלפו ממאי 2000, לבין מה שהתרחש בגבול עם מצריים בעקבות הפסקת האש במלחמת ההתשה בקיץ 1970. גם אז צה"ל שמר על "פרופיל נמוך" ונמנע מלהגיב על הפרות בוטות של ההסכם ע"י המצרים. אז, היקיצה המרה (rude awakening) באה ב 6 לאוקטובר 1973. כמו בלבנון, גורם מכריע בקבלת ההחלטה להענות ללחץ האמריקאי ולההסכים להפסקת האש בקיץ1970 היה מספר הקורבנות בין חיילי צה"ל (כ 10 לחודש בממוצע) במהלך מלחמת ההתשה. כמו היום, גם אז, נושאי חזון השלום סרבו לראות קשר סיבתי בין הפסקת האש של קיץ 1970 לבין מחיר הדמים שגבתה מלחמת יום כיפור ב 1973.

גם אם הקביעה שהבריחה מלבנון (כן, זאת היתה בריחה, ולא "יציאה", ועל אחת כמה וכמה לא "יציאה מתוכננת"), היתה האווילות הגדולה ביותר של דורנו היא קצת מוגזמת, אין לי ספק שלו ההיסטוריונית ברברה טוכמן היתה מכירה את ברק, הבריחה מלבנון היתה זוכה לפרק בספרה "מצעד האיוולת". ייתכן מאוד גם שהיא היתה מביאה לשינוי בכותרת הספר, כש"מרוץ" (race) מחליף את ה"מצעד" (march).

הגברת שמעוני מתהדרת ב"שקט" לו זכו יישובי הצפון בעקבות הבריחה מלבנון. היא מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהשקט הזה לא היה שקט, אלא שקר. שקט שהיה כל כולו תוצאה של הימנעות צה"ל מלהגיב על חטיפות ורציחות של ישראלים, הימנעות שכל כולה נועדה לטפח את אשלית ה"הישג". כדי לשמור את אשליית השקט צה"ל נמנע מלהפריע לארגון החיזבאלה להצטייד ולהתארגן ללחימה של היום. כמה ימים אחרי פרוץ הקרבות, בעת שבקר ביישובי הצפון, נשאל מופז, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, על הנושא ותשובתו היתה "עכשיו זה לא הזמן לדבר על כך". אם לא עכשיו אימתי?

הגברת שמעוני "יודעת" שיציאתנו מלבנון הביאה לתמיכה בינלאומית בישראל, וש"כעת אנו זוכים בתמיכה מקצה לקצה של המדינות המשפיעות בעולם, זאת בשל הידיעה כי הותקפנו מתוך מדינה ריבונית ללא כל פרובוקציה מצדנו". על מה היא מדברת? ה"תמיכה הבינלאומית" בה היא כל כך מתהדרת, מתמצית בנשיא שנוי במחלוקת של מעצמת על, נשיא העומד בפני לחצים חסרי תקדים מחוץ ומבית לשנות את עמדתו. כמעט מהרגע הראשון נראו סדקים בתמיכה הזאת, סדקים שבאו לידי ביטוי בדברי קונדוליסה רייס על פתרון הבעיה "באמצעות שילוב לוחמי החיזבאלה בצבא לבנון", או ברמזים ממחלקת המדינה של ארה"ב ש"כדאי" לישראל לוותר על חוות שבעא (רעיון שאומץ מיד ע"י פרס: "ניתן לפתור את בעית חוות שבעא", "מעריב", 28 ליולי, 2006,).

אינני יודע מאיזה "קצה" הגברת שמעוני מסתכלת על החדשות ואני גם לא כל כך מתמצא במה שמראים בחדשות בארץ, אבל מסכי החדשות כאן מוצפים בצילומים של הפגנות תמיכה בחיזבאלה בכל רחבי העולם, הפגנות המתקיימות ברחובות הערים ובקמפוסים בכל ארצות המערב. אני גם לא יודע למי הגברת שמעוני מתכוונת ב"מדינות המשפיעות בעולם", כי כל מה שרואים בחדשות כאן הן תגובות של ראשי מדינות, של כל מיני פונקציונרים מהאו"ם ושל נציגים של ארגונים "הומניטריים" למיניהם, המתייחסות לכך שתגובת ישראל לוקה ב"חוסר מידתיות" (פרופורציה), "למשבר ההומניטרי" ולמאות הקורבנות של "חפים מפשע" בלבנון.

תמיכתה של ארה"ב בישראל במשבר הנוכחי כלל לא קשורה למה שקרה בלבנון לפני שש שנים (אדרבא, בכל פעם שהנושא עולה, כל הפרשנים, כולל כאלה שאינם מזוהים כ"ימניים", אינם מסתירים את חוסר יכולתם להבין את הטימטום של אז). האמריקאים מזהים בחיזבאלה אויב מסוכן הקשור למלחמתם בטרור העולמי, אויב אתו יש להם חשבון ארוך עוד משנות השמונים. התמיכה האמריקאית היתה "בערבון מוגבל", והיתה מותנית בכך שצה"ל יעשה עבורם את המלאכה, יחסל את החיזבאלה ובכך יפגע בעקיפין באיראן הנותנת את חסותה לחיזבאלה. כשצה"ל נכשל ולא "ספק את הסחורה", הם עשו חושבים והתמיכה שלהם איבדה הרבה מהמומנטום שהיה לה בהתחלה. עם כל עוצמתה ומעמדה כמעצמה מס' 1, גם ארה"ב איננה יכולה להתעלם לחלוטין מבעלות בריתה במערב.

הקטע החזק ביותר במאמרה של הגברת שמעוני מופיע לקראת הסוף, ובו נאמר "למרות הכאב הנוראאסור ללחוץ על צה"ל לפעול באופן לא שקול ובקצב מזורז" --- תאור מדוייק של מה שעשה ארגון ארבע אימהות. ובהמשך "פעולה לא מקצועית מתוך לחץ של העורף תביא להרוגים רבים של צה"ל. וההרוגים הללו הם הילדים שלנו" --- לא ניתן לתאר באופן יותר מדוייק את התוצאות ההרסניות של פעילות ארגון ארבע אימהות.

חשבון פשוט

הבריחה מלבנון במאי 2000, חסכה לצה"ל בין 20 ל 25 קורבנות בשנה (זה היה המחיר הממוצע השנתי בחיי אדם שהשהייה בלבנון גבתה מצה"ל עד הפינוי). סה"כ החיסכון בחיי אדם במשך 6 שנים נע בין 120 ל 150.מספר הקורבנות של המלחמה הנוכחית היה מעל ל 150 (בחודש אחד). מאיזו זווית שלא מסתכלים על זה, חשבון הדמים של אירגון ארבע אימהות נמצא ב"אוברדראפט". אם נוסיף לחשבון את ההרוגים בתקריות שארעו בגבול הצפון ועברו ללא תגובה במשך שש השנים, את אלפי פצועי המלחמה הנוכחית ואת הנזקים החומריים של המלחמה, מינוי כונס נכסים הוא צו השעה. בסך הכל זו מהדורה חוזרת של חשבון הדמים של מלחמת יום כיפור.

אחרי כל זה יש לארבע אימהות היום את עזות המצח לפרסם מאמרי התרברבות על "הישגים".

להצדקת לבנון ב' (עקירת יישובי גוש קטיף), נשלף שוב הסיפור על המחיר הנגבה בחיי אדם ועל כך שהגנה על היישובים היהודיים ברצועת עזה היא "נטל ביטחוני" שקשה לצה"ל לשאת אותו. נכון לעכשיו, המלחמה בצפון מאפילה על המתרחש ברצועה וביישובי הדרום, ובינתיים לא שומעים הרבה על קאסמים-שמאסמים, אבל אם אינני טועה, גם חשבון הדמים שם נמצא על סף הכניסה ל"אוברדראפט" אם הוא לא נמצא שם כבר.

מה שנכון זה שמרבית הקורבנות במלחמת לבנון הנוכחית וכן ברצועת עזה וביישובי הדרום, בשנה שחלפה מאז הפינוי, היו אזרחים ולא חיילים. זה כנראה מה שבעיני אירגון ארבע אימהות מהווה "הישג". אינני בטוח שכל עם ישראל שותף להשקפה הזאת.

(גירסא מוקדמת של המאמר התפרסמה ב-פורום ארץ הצבי - פא"ץ - ב 4 לאוגוסט, 2006)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר