אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטרדות מיניות, מעשים מגונים ובעילות אסורות בהסכמה – קיץ 2006


 לאחר שמונה שנות קיומו של החוק למניעת הטרדה מינית צמח בישראל דור של נשים שיותר ויותר מהן מוכנות לעמוד על זכויות האדם שלהן ולהאבק כנגד תוקפיהן.

הדי המלחמה הקשה בצפון (ובדרום) טרם שככו, מחאה ציבורית כאובה כנגד ההנהגה מתנחשלת בגן הורדים, המאבק על הקמתה של ועדת חקירה ציבורית חוצה קווים מפלגתיים, וחלק ניכר מן השיח הציבורי מוקדש לדיון מדוקדק בעבירות המין המיוחסות לנשיא המדינה ולשר המשפטים. זוהי מציאות מבלבלת, כמעט הזויה, ואיני יכולה שלא לתהות: האם היא סימן מבשר טוב של עידן של שפיות, בו גם המלחמה אינה מצליחה להאפיל על שחיתויות והתנהגויות לא ראויות בצמרת השלטונית? או שמא יש בעיסוק הכמעט אובססיבי בחקירות ובאישומים כנגד הנשיא ושר המשפטים משום בריחה מן ההתמודדות הרת הגורל עם מדיניות החוץ והבטחון של המדינה? האם יתכן שבמקום להקדיש את תשומת הלב הראויה להפקת הלקחים מן המחדלים הרבים שחשפה המלחמה – מעדיפה התקשורת לספק לציבור "שעשוע סקסי" מסיח דעת בדמות התעסקות בעלת היבטים "צהובונים" בעלילותיהם של בעלי תפקידים רמים? האם העניין הציבורי (כלומר התקשורתי) בחקירות המעשים המיניים האסורים המיוחסים לאישים ציבוריים מעיד על התייחסות רצינית מבורכת לשחיתות מסוג זה, או שמא העיסוק בעבירות המין מהווה "פורקן" בעל צביון פורנוגרפי, מעין "הפוגה קומית"? ולאן כל זה מוביל: האם להפנמה ציבורית עמוקה יותר של נורמות הכבוד ההדדי, האוסרות גם על בכירים ונבחרים לדחוף אברי גוף אל תוך גופיהן של נשים שאינן מעוניינותב בכך, או שמא ל- backlash, תגובת נגד שמרנית; תגובה ציבורית ההודפת מעליה כל שינוי וחידוש (הן האיסורים על הטרדות מיניות והן החשיבה מחדש על מדיניות החוץ והבטחון), מבקשת להתחפר באשליה של שלווה ובטחון המיוחסים לעידנים קודמים, ומתבטאת בגעגועים לעבר מיתולוגי ("כשגברים היו גברים, רומנטיקה היתה רומנטיקה ומלחמות נסתיימו בנצחונות")?

יתכן, כמובן, כי ניתן למצוא בשיח הציבורי (התקשורתי) משהו מכל אחד מאלה. כיוון שאינני מצליחה לזהות מנין הדברים באים ואילו מגמות הם מחזקים, אני מעדיפה למעט במילים בעת הזו, כדי לא להשתתף בשיח שעלול להיות מזיק, ולא לשחק לידי מגמות לא ראויות. אך כיוון שפטורה לחלוטין בלא כלום – אי אפשר (שמא תתפרש השתיקה שלא כהלכה), אומר מילים ספורות ומדודות בהתייחס למספר נקודות מרכזיות שעולות שוב ושוב בשיח הציבורי.

למה פתאום כל כך הרבה תלונות על עבירות מיניות? קשה לדעת. אך התשובה הסבירה ביותר היא כי לאחר שמונה שנות קיומו של החוק למניעת הטרדה מינית צמח בישראל דור של נשים שיותר ויותר מהן מוכנות לעמוד על זכויות האדם שלהן ולהאבק כנגד תוקפיהן, וגם אם הדבר עולה להן עדיין במחירים אישיים בלתי נסבלים. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אותה מפקדת אמיצה של החיילת אותה נישק לכאורה שר המשפטים בעל כרחה וללא הסכמתה. המפקדת זיהתה תקיפה מינית של פקודתה ומיד עשתה את הדבר הנכון: התלוננה. היא לא השתיקה, לא שתקה, לא זלזלה, לא פחדה, לא הזדהתה עם השררה, לא האשימה את הקרבן, ויצאה להגנת זכויות האדם הבסיסיות של פקודתה, שאיש אינו רשאי להחדיר לגופה איברים שאינם רצויים לה. לפני שנים ספורות לא היה עולה על דעתה של קצינה במצב מקביל להגיש תלונה. זוהי מגמה ברוכה המעידה על שינוי חשוב שהחוק למניעת הטרדה מינית סייע לחולל בציבור הישראלי.

האם נשיקה כפויה היא באמת סיפור כל כך גדול? כן. בהחלט. "נשיקה כפויה" אינה נשיקה (מילה בעלת קונוטציה חיובית) אלא חדירה אלימה לתוך גופה של מי שאינה מעוניינת בכך. היא מאיימת, מחללת את הזכות לפרטיות, פוגעת בחירות ההגדרה העצמית של הקרבן וכופה עליה תחושה של אובייקט מיני לשימושו של התוקף. בכך היא פוגעת בכבוד האדם ובכבוד האישה של קרבן התקיפה, ופוגעת בזכותה לשוויון זכויות אזרחי ואנושי בחברה. שר המשפטים נאשם בכך שאחז בכוח בפניה של הנתקפת, ודחף בכוח את לשונו אל תוך פיה. תקיפה כזו יכולה בהחלט לזעזע כל אדם הסופג אותה, לגרום לחרדות, לסיוטים, להסתגרות, ולתגובות פוסט-טראומטיות שונות. חדירה כפויה לתוך פיו של אדם, המתרחשת במשך מספר שניות במקום ציבורי אינה חמורה כמו חדירה ממושכת לתוך גופו של אדם בנסיבות מסוכנות ומאיימות יותר. ממש כשם שסטירת לחי הניתנת במקום ציבורי אינה חמורה כמו בעיטות ומהלומות הניתנות באישון לילה במקום מבודד. אבל למרות שהיא חמורה פחות מהתעללות ממושכת, סטירת לחי יכולה להיות פגיעה משמעותית בקרבנה, ואין להתייחס אליה בקלות ראש. חדירה כפויה לפה, אף שאינה אינוס אלים תוך חטיפה והתעללות, יכולה להיות פגיעה חמורה, ובודאי חמורה יותר מסטירת לחי.

איזה מין איסור חל על נשיקה כפויה? חדירה כפויה לפיו של אדם היתה אסורה במדינת ישראל מאז ומעולם בעבירה המכונה "מעשה מגונה" הקבועה בחוק העונשין. מאז שנת 1998 מבהיר החוק למניעת הטרדה מינית כי "מעשה מגונה" הוא מגונה ואסור כיוון שהוא מהווה הטרדה מינית של קרבנו. לכן מאז 1998 חדירה כפויה לפיו של אדם אסורה, כפי שהיתה תמיד, על ידי חוק העונשין, אבל גם על ידי החוק למניעת הטרדה מינית. ההליכים הפליליים בגין עבירות כאלה הם לרוב על פי חוק העונשין.

אפילו אם זה אסור: הגיוני להעמיד למשפט פלילי על נשיקה אסורה? על פי חוק העונשין, חדירה כפויה לפיו של אדם היא עבירה, וניתן להעמיד עליה לדין פלילי. על פי החוק למניעת הטרדה מינית התנהגות זו היא לא רק עבירה פלילית, אלא גם בסיס לעילת נזיקין (כלומר לתביעה אזרחית לפיצויים), וגם בסיס להליך משמעתי – אם האירוע התרחש בהקשר של יחסי עבודה. ככלל, נשים אינן מתלוננות על חדירה כפויה לפיהן; תלונות הן לרוב על התנהגויות חמורות הרבה יותר. נשים אשר כן מתלוננות על חדירות כפויות כאלה (ויש כאלה) עושות זאת לרוב במסגרת הליכים משמעתיים במקומות עבודה. ככלל, המשטרה אינה חוקרת אירועים של חדירות כפויות לפיהן של מתלוננות, ואינה פותחת בגינן תיקים פליליים. זאת משום העומס הרב, ההופך מקרים אלה, בעיני המשטרה, לתיקים ש"אינם בעלי עניין ציבורי". לכן, אילו אדם אחר, שאינו שר המשפטים, נחשד בחדירה כפויה לפיה של אישה בנסיבות של מסיבת פרידה במקום עבודה, סביר להניח שהדבר היה מגיע להליך משמעתי במקום העבודה ונדון שם. ואולם שר המשפטים אינו כפוף להליכי המשמעת של נציבות שירות המדינה, ולכן לא ניתן להעמידו לדין בהליך כזה. יתכן שזהו קושי שראוי לתקנו על ידי יצירת הליכי משמעת שיחולו על שרים. עם זאת, שרים, שהם נבחרי ציבור בדרגה גבוהה ביותר, חייבים לעמוד בנורמות התנהגות גבוהות יותר משאר עובדי המדינה. הציבור רשאי לדרוש מהם שיתנהגו באופן מופתי יותר מאזרחים אחרים, שאינם בעלי שררה, והוא רשאי לבחון את התנהגויותיהם בשבע עיניים. אדם הנבחר לתפקיד ציבורי כה רם מכפיף את עצמו לביקורת ציבורית. לכן יתכן שאין כל פסול בכך ששר שנחשד בהחדרה בכוח של איבר מאיבריו אל תוך פיו של אדם אחר אכן צריך לעמוד לדין פלילי ולא רק להליך משמעתי. זאת ועוד: חוקרי המשפטרה הקדישו זמן רב לחקירת התיק, והגיעו למסקנה כי בתלונת המתלוננת יש בסיס לכאורה לביסוס תביעה פלילית. הסטטיסטיקה מלמדת שבתיקים בהם מגיעה המשטרה למסקנה זו, כמעט תמיד מושגת הרשעה; זיכויים הם נדירים. משמעות הדבר היא כי יש בידי המשטרה חומר שסביר להניח יכול להביא להרשעה. כיוון שכך, וכיוון שלא קיים הליך משמעתי שבמסגרתו ניתן לשפוט את השר, אין כל מנוס מהעמדתו לדין פלילי. לא יתכן שהמשטרה תגיע למסקנה כי יש בסיס להעמדה לדין בגין עבירה, והיועץ המשפטי לממשלה יחליט להוריד את התלונה מסדר היום הציבורי ולהתיר לשר להמשיך לכהן בתפקידו הרם – ועוד כשר המשפטים – כאילו לא קרה דבר. סביר להניח שכך חש היועץ המשפטי לממשלה בשעה שקיבל את החלטתו. חשוב לזכור כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד להעמדה לדין של נציגי ציבור כאשר בידי התביעה פחות מראיות חותכות. זו אחת הנקודות בהן הבחין עצמו מקודמתו בתפקיד, ועליה גאוותו. יתירה מכך, היועץ המשפטי לא רק שאינו מאויביו של שר המשפטים, אלא שבהקשרים חשובים רבים הם שייכים לאותו מחנה בעולם המשפט. לכן השמועות המגוחכות בדבר תאורית קשר מופרכות ומסוכנות. הן נועדו לחתור תחת מעמדה של השופטת דורית בייניש, שאמורה להתמנות בתוך מספר שבועות לנשיאת בית המשפט העליון.

"בעילה אסורה בהסכמה" מתקיימת מקום בו פלוני קיים מגע מיני עם אלמונית שאמנם לא הביעה העדר הסכמה, אך שתיקתה נבעה מכך שפלוני ניצל את מרותו ביחס אליה, והיא חששה לסרב לו מטעמים של כפיפות.

ומה זה "בעילה אסורה בהסכמה"? אקדים ואדגיש כי "בעילה אסורה בהסכמה" היא עבירה שמן הראוי היה לבטלה ולהחליפה בעבירה ברורה ועדכנית יותר (אני שבה וכותבת ומתריעה על כך בכל הזדמנות בה עולה הנושא על סדר היום הציבורי. כפי שאני שבה וכותבת, הצעת החוק למניעת כפיה מינית, שהוגשה בכנסת הקודמת על ידי חברת הכנסת אתי לבני ובכנסת הנוכחית על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון, מבטלת עבירה זו ומחליפה אותה בהוראות ברורות וסבירות יותר. חקיקה מתקנת כזו הכרחית, ויפה שעה אחת קודם).

"בעילה אסורה בהסכמה" מתקיימת מקום בו פלוני קיים מגע מיני עם אלמונית שאמנם לא הביעה העדר הסכמה, אך שתיקתה נבעה מכך שפלוני ניצל את מרותו ביחס אליה, והיא חששה לסרב לו מטעמים של כפיפות. בעבר היה הגיון בקיומה של עבירה זו. עבירת האונס חלה בעבר רק מקום בו פלוני קיים מגע מיני עם אלמונית ללא הסכמתה, ותוך שהוא משתמש בכוח פיזי או באיומים. מקרים בהם פלוני ניצל את מרותו כדי לסחוט מגע מיני לא נחשבו לאונס, כי לא היה שימוש בכוח או איום ברור. לכן עבירת ה"בעילה אסורה בהסכמה" איפשרה ללכוד אדם שסחט מגע מיני ללא הסכמה אך ללא שימוש בכוח. כיום, עבירת האינוס אינה מצריכה שימוש בכוח. די שפלונית לא הסכימה הסכמה חופשית למגע המיני שקויים בה כדי לבסס הרשעה באינוס. כיום, על פי הגדרתה של עבירת האינוס, אם נשיא המדינה קיים מגעים מיניים תוך ניצול תפקידו ומעמדו עם נשים שלא הסכימו למגעים המיניים הסכמה חופשית, אזי הוא ביצע עבירת אינוס. השימוש ב"בעילה אסורה בהסכמה" מאפשר העמדתו לדין בעבירה חמורה פחות מאינוס.

איך אפשר לדעת שלא היתה קנוניה נגד הנשיא או שר המשפטים? חשש לקנוניה וקשר פלילי יכול להתעורר תמיד. סטטיסטית, מספר המקרים בהם אישה מעלילה עלילת שוא על גבר שאנס אותה או הטריד אותה, או שהיא משתתפת בקשר שנועד להביא להדחתו, הוא אפסי. אין שום סיבה להניח שהמקרים הנדונים נופלים לקטגוריה זניחה זו. כל מי שמואשם בעבירה פלילית טוען כי העלילו עליו, ובודאי בעבירות של מילה מול מילה שקל לנסות לחתור תחת מהימנותה של המתלוננת. זוהי עמדה הגיונית וטבעית של נילון. יש מי שבאמת העלילו עליהם, אך במרבית המקרים זו טענה מופרכת. לא במקרה של נשיא המדינה ולא במקרה של שר המשפטים לא הוכח שום שמץ של קשר, ולכן יש להניח שהטענות נטולות בסיס. בהעדר בסיס עובדתי, חשוב במיוחד להמנע מלקבל את תאורית ההעללה כיוון זו הדרך המקובלת ביותר לחתור תחת מעמדן של מתלוננות על עבירת מין, לערער את בטחונן ולהשתיקן. זו הדרך המסורתית מאז ומעולם להאשים את הקרבן ולזכות את התוקפנים. היא חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. היא מבטאה חשדנות טבועה כלפי נשים, ובמיוחד נשים המתלוננות על תקיפה מינית. בעידן הנוכחי יש להזהר מדעות קדומות אלה ולא להתפתות להן.

אז איך זה שיש נשים לא מעטות שיוצאות נגד המתלוננות ובעד שר המשפטים ונשיא המדינה? ראשית, יש לדייק: יש נשים הסבורות שבמקרה שר המשפטים לא היה מקום לפתוח בהליך פלילי, אלא בסוג אחר של הליך (אם כי לא ברור איזה). עמדה כזו אינה מביעה תמיכה בשר או חשדנות כלפי המתלוננת. היא אומרת שגם אם התלונה מהימנה ואמיתית, התנהגותו של השר אמנם פסולה, לא ראויה ומחייבת גינוי – אך לא חמורה דיה כדי להצדיק הליך פלילי. עם זאת, יש גם נשים לא מעטות החושדות בנשים המתלוננות על תקיפות מיניות, כיוון שגם הן חונכו על ברכי אותן דעות קדומות כמו גברים וגם הן מפלות נשים לרעה על ידי זלזול בעדויותיהן. נשים כאלה בוחרות להתחפר בדעות הקדומות הפטריארכליות הפועלות גם נגדן, ולהנציח את המערכת הפוגעת בהן עצמן. זוהי תופעה מצערת.

לאן נגיע עם כל זה? מה יהיה אם יוגשו תלונות כנגד כל נציגי הציבור? אם נציגי ציבור רבים עוברים עבירות – אזי יש להגיש נגדם תלונות, לנהל הליכים משפטיים ולהדיחם. וכך ילמדו הבאים אחריהם לנהוג על פי חוק ומעבר לכך – על פי נורמות ראויות ותקינות. נציגי ציבור צריכים לשרת את הציבור באמונה ולשמש דוגמא ומופת. איכשהו, כמעט שכחנו את זה. שחיתות בצמרת ו"יחסי הון שלטון" הפכו לנפוצים כל כך – ששכחנו את גודל הסכנה שהם מחילים בחובם. שחיתות שלטונית פוגעת פגיעה קשה בשלטון החוק וביכולת תיפקודה של מדינה דמוקטרית. יש לבער נגעים אלה בכל התוקף, גם אם המודחים הם אנשים נעימים, נחמדים, חכמים או בעלי עמדות פוליטיות ראויות בעיננו. מובן שמי שיוצא זכאי בדין – הוא זכאי, אך נבחר ציבור שנאספו נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירה פלילית אינו יכול לשרת את הציבור בלא לפגוע באמון הציבור במערכת ולכן בתיפקודה של המדינה כמדינת חוק. ד"ר אורית קמיר

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורית קמיר