אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הצדק עם בנימין נתניהו


תגובה למאמר "שש אחרי המלחמה" מאת חנה בית הלחמי

בנימין נתניהו

המרשם ממנו עשויות 13 שנות הטרור האחרונות מורכבות בדיוק מן המאמר של חנה בית הלחמי.הבה נבחן את העובדות לאשורן. בתקופת שלטונו של מר יצחק שמיר, מדינת ישראל לא נקטה שום יוזמה להדברות עם הפלסטינאים, אומות העולם לחצו ולחצו ולחצו. יצחק שמיר אמר "הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים".

אם נבצע גרף של נרצחים לאורך השנים מפעילות טרור (האמת שחיפשתי גרף כזה ברשת אך לא מצאתי ואני זורק כאן כפפה לכל מן דבעי), ובכן, אם נתבונן בגרף שכזה, אנו ניווכח בצורה מפליאה שמספר הנרצחים מפעילות טרור וטרור פלסטינאי בפרט זינק בצורה תלולה עם סיום שנות שלטונו של יצחק שמיר והחל במה שהשמאל ההזוי והרדיקאלי מכנה "תהליך שלום".

עכשיו אנו צריכים לשאול את עצמנו מה הוא "שלום"? האם שלום הוא התהליך עצמו? ואם כן אז האם לדבר עם רוצחי ילדינו ואלו שמצהירים בגלוי כי הם חפצים בהשמדתנו, האם זה נקרא "תהליך שלום"?

אולי המילה "שלום" משמעה שכל אזרחי המדינה יכולים לחיות בשלום? אם הפירוש השני הוא המקובל עלינו, אזי בתקופת יצחק שמיר ידעה הארץ תקופת שלום שאנו רק יכולים להתגעגע אליה היום.

אנו נמשיך להיצמד אל העובדות. אם נמשיך להתבונן בגרף הנרצחים מפעולות טרור אנו נראה ירידה דרמטית נוספת החל משנת 96, עת תקופת שלטונו (הראשונה) של בנימין נתניהו, בנימין נתניהו עצר את "תהליך השלום" והביא שלום לאזרחי ישראל (אני זורק כאן את הכפפה שוב לכל מאן דבעי לגבי הגרף). אם נמשך לעקוב אחרי הגרף האומלל הזה, נראה איך בשנות שלטונו של מר אהוד ברק (הראשון וכולי תקווה שהאחרון) חלה עליה דרמטית במספר הנרצחים בפעילות טרור עת האינתיפדה פרצה לאחר נסיגה מבישה מדרום לבנון.

כאשר אני בוחן את המציאות לאשורה, אני שואל את עצמי, מהיכן יש לאותה קבוצה הזויה את החוצפה להטיף מוסר ולדבר על "השלום"? מהיכן הדברים נובעים?

תלי תילים נכתבו על הקבוצה השמאלית הרדיקאלית, ההזויה הזו וקטונתי מלבצע פסיכואנליזה מדופלמת, דעתי הצנועה היא שההסבר הפשוט והרווח הוא הנכון. מדובר על קבוצת אנשים נאיבית, לפעמים משועממת, שמהתעסקות בצורה הזויה במציאות היא מפיקה תחושה עצמית של "כמה נאורים אנחנו", "כמה אנו תרבותיים מהאחרים".

ציבור מדינת ישראל הולך שולל, עבר שטיפת מוח (בעזרתה האדיבה של התקשורת) ולמד להאמין ולחשוב "בהגיון" וש"כוח לא פותר כלום" והידברות ושלום וקישקושים כגון "הכיבוש משחית" ועוד כהנה וכנה סיסמאות!

אם נבחן מאמרים של השמאל ההזוי, אנו נראה כי מלבד התבכיינות על המצב והצגת מקסמי שווא שאינם עומדים במבחן המציאות הבסיסית שכל בר דעת מבין, בכל המאמרים האלו אין מאום.

כדוגמה אקח את מאמרה האחרון של הגברת >בשש אחרי המלחמה". הפיסקה הראשונה מתחילה בסגנון של "אמרתי לכם, תראו כמה צדקתי ועכשיו כולם גם יודעים ומצדיקים את מי שהתנגד ללחימה".

העובדות הן מעט אחרות, הציבור לא חושב שהלחימה והתגובה הייתה טעות, מקסימום חושבים שהיינו צריכים להשתמש יותר בכוח ולהקדים את הכניסה הקרקעית. כאן גב' חנה בית הלחמי לוקחת את הקוראים אל מחוזות הדמיון. הפיסקה מסתיימת ב "....בנימוקים אינפנטיליים של "הם הרביצו לנו קודם". כשאני קורא שורות אלו אני מדמיין לעצמי מפגש בין גב' חנה בית הלחמי וחסן נסראללה, הגברת מנסה לדבר ב "הגיון" ו ולומר לנסראללה דברים כגון "איך אתה מתנהג, מה יצא לך מזה, אל תהיה ילדותי, בכוח לא משיגים כלום..." עכשיו כשאני חושב מה היה עונה נסראללה לדיבורים אלו אני מתפוצץ מצחוק (אגב, אלו בדיוק הדיבורים שגורמים לו לטעון שישראל חלשה מקורי עכביש).

השאלה שבאמת מעניינת היא, מה עונה נאסראללה של חנה בית הלחמי כשהיא חושבת על מפגש שכזה... האם הוא יבין שהוא מתנהג כמו ילד פרחח, יבקש סליחה ויתחיל להתנהג יפה?

הפיסקה הבאה של מאמרה של גברת הלחמי ממשיך בקו של "איך ההמונים הובלו שולל אחר ההנהגה בטיעוני שווא ואיך מלחמה זה דבר נורא ואיך ביצענו טבח (שאגב ישנן עדויות לא מועטות שהיה פיברוק אחד גדול בכפר כנא) ועוד ועוד, סיום הפיסקה האומללה הזו מסתיים ב " ועוד לא דיברנו על ערים שיש לבנות מחדש..." כאן שוב גב' חנה בית הלחמי לוקחת את הקוראים אל מחוזות של דמיון, אני לא שמעתי על עיר אחת שיש לבנות מחדש.

לאחר שתי הפסקאות האומללות הללו מגיעה תורן של פיסקאות ההמלצות האומללות עוד יותר, בפיסקאות אלו מתארת גב' בית הלחמי כיצד צריך לפעול, לבדוק ולהסיק מסקנות נוכח העימות האחרון.

המשעשע בכל הפיסקאות האלו שאין אף איזכור לארגון חיזבאללה. כאילו שאין צד שני שמעוניין בנפשנו, כאילו שאם נתאמץ ונדמיין שהכל בסדר, אזי הכל יהיה בסדר. ייתכן שגב' בית הלחמי נוקטת בשיטת "דמיון מודרך" (nlp), מי יודע...? מה שבטוח שהתמודדות עם המציאות המציאותית ולא זו ההזויה אין.

וגם אני אסיים עם בנימין נתניהו. בנימין נתניהו, אשר לעניות דעתי הינו גדול המנהיגים הישראלים בעשור האחרון, היטיב לתאר את מצבה של מדינת ישראל. בנימין נתניהו טוען שאנו לא שוויץ ולא נורווגיה, אנו מדינת ישראל שממוקמת במזרח התיכון והמציאות שלנו היא כזו שאל לנו לצפות לשלום מסוג זה שהשמאל ההזוי מנסה לשווק. כאן לא יהיה שלום, מקסימום תהיה מציאות בטחונית שקטה הנשענת על חוזק צבאי וכוח הרתעה מול מבקשי נפשנו.

האם אמרתו זו של בנימין נתניהו הינה נכונה? כיצד ניתן לבדוק את הדברים? אישית כשאני מסתכל סביב, אני לא רואה הרבה סיבות שיש לערבים לשנוא אותנו כל כך. אני לא רואה שהמצב של ערביי ירדן, מצריים או סוריה הרבה יותר טוב מזה של ערביי ישראל או ערביי השטחים ועזה. העובדה הזו גורמת לי להסיק שהשנאה והרצון ללחימה נגד ישראל אינם נובעים ממצב כלכלי / פוליטי ולכן לא ניתן לפתור את הסכסוך על ידי נקיטת פעולות לשינוי מצבם הכלכלי פוליטי.

אני חושב שעל פי רוב, הדברים הם כמו שהם ניראים ואין צורך לבצע סיבוך מיותר של המציאות. אם הערבים היו באמת מעוניינים בשלום היינו מרגישים זאת מייד עם תחילת אותו "תהליך שלום" אומלל.

לכן אני מסיק כי אימרתו של בנימין נתניהו שאין אנו שוויץ או שוודיה היא נכונה, אל לנו לחכות ל"שלום" עם שכננו. מה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה היא האלטרנטיבה למצב הנוכחי? ולא איך משיגים שלום אירופאי.

הים הוא אותו ים, והערבים הם אותם ערבים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מישל רוזנברג