אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ירדנו מהפסים: תאונת הרכבת


שנה לאחר תאונת הרכבת האחרונה ושוב תאונה בה נהרגו חמישה אנשים ועשרות אנשים נפצעו. במשך שעות דיווחה התקשורת הישראלית על האירוע, שידרה תמונות מוכרות מאסונות אחרים של שוטרים מתרוצצים, חובשים ואמבולנסים וקהל של סקרנים, והפעם גם היו להנאתנו תמונות בצבע ובשלושה מימדים של קרון הפוך שכוב על קרון מחוץ, בו עדיין היו אנשים לכודים שחיכו לחילוץ. אנשי הרכבת התרוצצו מכתב לכתב וממצלמה למצלמה בניסיונות להרגיע ולצמצם נזקים ולהבטיח לכולם שהרכבת היא אמצעי תחבורה בטוח. מילים שונות נזרקו לאוויר: מחדל, הפקר, הפרדה, מפגש ועוד מיני פנינים, אך דבר לא נאמר. גם הפעם לאחר שהעשן יתפזר והמסילה תתוקן וקטרים חדשים יותקנו על קרונות חדשים, התקשורת והציבור יאשימו את כל העולם והאשם האמיתי לא יחשף. יאמרו לנו שזהו מחדל, שהמסילות ישנות, שהמפגשים בין המסילות לכבישים הם אסונות מחכים להתממש, שצריך להציב גדרות ומחסומים, שהרכבות מיושנות, שהמשכורות גבוהות ועוד אינסוף טיעונים חסרי כל קשר ורלוונטיות ולעיתים פשוט לא אמיתיים. התקשורת עוד תשוב ותספר שוב את סיפורי המתים וכולנו נקשיב, לעיתים אולי אפילו נזיל דמעה, ננענע בראשינו רגע לפני שנעבור לערוץ אחר והאשם עדיין לא יחשף.

האם חיינו על הרכבת הם הפקר? האם באמת ישנו מחדל רכבות נורא ואיום בארצנו הקטנטונת? האם באמת הרכבת היא לא יותר ממלכודת מוות על פסים? ובכן, הסטטיסטיקה תוכיח אחרת. במקום שקול או חכם יותר באמת שלא היה צורך שמנכ"ל הרכבת יקפוץ ממצלמה למצלמה ומטלפון לטלפון ויסביר עד כמה הרכבת היא אמצעי תחבורה בטוח. מבחינת כמות הפעמים וכמות האנשים המשתמשים ברכבת כל יום אל מול כמות התאונות, הרי שמדובר באמצעי התחבורה הבטוח ביותר. הסיכויים מבחינה סטטיסטית להיקלע לתאונה גבוהים פי אינסוף מונים ברכב הפרטי שלנו, באופנועים ואפילו ברכיבה על אופניים. למעשה בחמישים ושמונה שנות מדינת ישראל היו שלוש-עשרה תאונות בהן מעורבות רכבות. להזכירכם, בכל שנה בישראל מתים בין חמש-מאות לשש-מאות אנשים בכבישי הארץ.

בכל עת שמתרחש אסון כלשהו בישראל, יש לנו מנהג לחפש אשמים בדרגים הגבוהים בטענה שהם היו צריכים לצפות את הנולד ולמגן אותנו מפניו. כשאנשים מתים בכבישים, אנו מאשימים את הכבישים עצמם. כשמתרחשת תאונת בנייה זו אשמת הבירוקרטיה והפיקוח. כשילד טובע בים בו היה דגל שחור, זו אשמת העירייה שלא סגרה את הים בשער על בריח. וכשרכבות מתנגשות ברכבים, זו אשמת בוני הרכבות שלא בנו גשר שיפריד בין הכביש לבין המסילה או שלא חסמו את המסילה בעזרת גדר לכל אורכה.

והנה העובדות: התאונה אשתקד התרחשה כתוצאה מכך שנהג משאית שכנראה עבד משמרת כפולה או משולשת, החליט לקצר את הדרך ועבר דרך שדה פתוח בו עברה המסילה באופן בלתי חוקי. המשאית נתקעה מסיבה לא ברורה על המסילה והרכבת התנגשה בה.

התאונה האחרונה התרחשה כנראה כתוצאה מכך שנהג טנדר שהיה על פי החשד תחת השפעת סמים או אלכוהול, נתקע אף הוא על המסילה. יש לציין שהוא דווקא נסע על כביש חוקי.

יש מקום לטעון שניתן לשפר בטיחותה של הרכבת כמו בכל דבר אחר. כל דבר תמיד ניתן לשיפור. יתכן מאוד שיש מקום לבניית גשרים מפרידים בין הכביש למסילה. יתכן ויש מקום גם לאמצעי בטיחות אחרים. אבל לא על כך רציתי לכתוב, על כך יש די והותר כתבות שתוכלו לקרוא, לשמוע ולצפות בהן כאוות נפשותיכם. אך לדרוש לחסום את המסילה בגדר לכל אורכה היא דרישה אינפנטילית וילדותית שנועדה להסיר את האחריות מהאשמים האמיתיים: כולנו.

הציבור הישראלי התרגל והתחנך להסיר מעליו אחריות לכל דבר. זה מתחיל בחיים האישיים שלנו וזה גדל לתחושה קבוצתית והתנהגות כללית. האחריות אף פעם לא מוטלת עלי אלא תמיד על השכן שלי. כולנו תמיד שהים תמימים והכל קורה לנו בגלל רשעותם של אחרים. אנו מקטרים ומייללים על השחיתות במוסדות שלנו, על הבירוקרטיה, האינטרסנטיות והאטימות שפושות בכל חלקה טובה במסדרונות השלטון, אך אותו המצב בדיוק מתרחש אצלנו בעם. בשלטונות דמוקרטיים השלטון בדרך כלל לא מהווה דוגמא להמונים (אף על פי שניתן לטעון שהוא אמור לעשות זאת), אלא מהווה בבואה של ההמון. הכנסת שלנו, מסדרונות השלטון שלנו, נראים כמו שהם נראים כי ככה אנחנו עצמנו נראים. העובדה היא שנכון שגדר לארכה של המסילה היתה מונעת את התאונה אשתקד, אך גם שמירה על החוק היתה מונעת זאת. אם אותו נהג משאית היה עובד בשעות הקבועות בחוק ולא היה מנסה לחצות את המסילה במקום בלתי חוקי אז התאונה כלל לא היתה מתרחשת, וכל אותם אנשים שמתו היו היום עוד בין החיים. לגבי התאונה של אתמול עדיין מוקדם מכדי לדעת, אך יתכן מאוד ואם אותו הנהג לא היה נוהג תחת השפעת סמים או אלכוהול, אולי הוא לא היה נתקע על המסילה והתאונה היתה נמנעת.

עכשיו יכול להיות שחלק מהקוראים יסכימו איתי, יניעו את ראשיהם באותה ארשת פנים צדקנית וכל-כך ישראלית וידברו גנאי על שני הנהגים הנ"ל. אך כמה מאיתנו לא נוהגים כך בעצמם? כמה מאיתנו לא חיים בבועה האינטרסנטית והאטומה שלנו מבלי משים לנזק שאנו גורמים או עלולים לגרום לסובבים אותנו? איך אנחנו מתנהגים זה לזה בתור בדואר? במכולת? באוטובוס ובתחנה? כמה ישראלים עולים על ההגה לאחר ששתו, כי "בירה אחת או שתיים לא משפיעה עלי" ובכך מכניסים את עצמם ואת כל מי שאיתרע מזלו לנהוג בסביבתם לרולטה הרוסית הפרטית שלהם? כמה ישראלים צורבים מוזיקה באופן בלתי חוקי או מורידים מהאינטרנט מתוך שרשרת תירוצים והסברים ("המחירים יקרים מדי", "למה לשלם אם זה בחינם?", "זו אשמת החברות!") מבלי שיהיה איכפת להם בכלל הנזק הכספי שנגרם לאמן או עצם העובדה שהם מבצעים גניבה, גם אם זו גניבה שבחברה המקולקלת שלנו היא גניבה מקובלת? כמה ישראלים מקבלים את הגבלות המהירות בכבישים כהמלצות בלבד? כמה ישראלים משתמשים במרפקים, משקרים בפנים קפואות ושוחרים לטרף כדי להתקדם במקום העבודה? כמה ישראלים מחפשים בכל יום את הקומבינות ואת הפרצות בחוק, את המקום בו הם "יעבדו" על כולם ויצאו גברים? כמה ישראלים מגדפים, מקללים ומתנהגים באלימות במגרשי הכדורגל? והדוגמאות נמשכות עד אין קץ.

אל תשלו את עצמכם, האשמה לתאונות מסוג תאונת הרכבת, ואסונות אחרים כגון מלון ורסאי, גשר המכביה ודומיהם, לא מסתכמת באשמים באופן ישיר, באלה שבמקרה איתרע מזלם להיתפס. האשמה נופלת גם עלינו על כולנו. אנו אשמים ביצירת האווירה האוהדת כלפי שחיתות, אלימות ואטימות וחוסר יחס לחוק ותקנות. האשמה נופלת על כל אחד מהאינדיבידואלים ששכח שהוא גם מהווה חלק מקבוצה ושלמעשיו יש השלכות.

אז אם כל הכבוד לטיעונים וטענות הטכניות כנגד חברת הרכבות, מע"צ, הממשלה, השמיים והארץ וכל מה שביניהם, מקרים כאלה אמורים לשמש תמרורי אזהרה לחברה נגועה שמזמן ירדה מהפסים. זה שהרכבות שלה נוהגות כמוה זה לא מקרי.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר